מנפלאות החדר הסגור

(כשאורחים קרואים מתגנבים בשעריו)

הכתיבה גוזלת זמן לא רב ממהלכו של היום. אולי רק שעה או שעתיים, שבמהלכן האצבעות מתרוצצות על פני המקלדת, עליזות וחסרות תודעה משלהן, ומשהו מתייצר לו מתוך עצמו כמעט.

טקסט חדש מתפרץ בשמחה. סיפורים שהדמיון מניף כאילו היו תינוקות רכים, מתוקים ומצחקים. דמויות! מקומות! עלילות! רגעים. נשימות. שערה נתלשת בשעת ערב כחלחלה…

דלת החדר סגורה תמיד. ברגעים הללו אין ערך למבט של האחר. רק האצבעות, ההתבוננות, החיפוש אחר הסיפור האמיתי. זוהי דלת עץ לבנה וישנה, שני מלבני זכוכית תחומים בה. בעת שאני כותבת הם מביטים בי מהמטבח בסקרנות. מבטיהם מזינים את מרץ האצבעות, מבהילים אותי לפעמים באמון שרוחש בהם.

בערב אני מזמינה אותם, והם מחליקים את הדלת במסלולה ונכנסים אל החדר בזה אחר זה. הם נוטלים את המחשב ומתכרבלים איתו על איזו מיטה. הם קוראים את הפרק הבא.

הספר הזה נכתב בעבורם. הוא אינו מבקש לו קהל גדול, אהבה, כבוד. הוא פונה אל הילד הקשוב הזה, ינאי, אל הילדה המדויקת הזו, אוריה, ומשוחח איתם. הוא מבקש לרתק אותם, להצחיק אותם, לגרום להם להתאהב בו ולשכוח את עצמם בין השורות. הוא מבקש שישכחו לגמרי, בעת שהם קוראים, שאמא כתבה את המילים. הסיפור חייב לעמוד לנפשו בעולמם.

פרק אחד ביום נכתב עבורם, ופרק אחד ביום נקרא. בימים הטובים עיניהם מתרוממות מן המסך, מעורפלות מעט מהסיפור שהשתכן בהן, ובכל זאת נוצצות.

"איך היא עשתה את זה?"

"מה היא תעשה עכשיו?"

"אמא שלה יודעת שזה קורה?"

"למה הצבעים מרחפים שם?"

"בזלת באמת עושה את זה?"

וביום של התרגשות מיוחדת:

"הנמר אמיתי?"

 

הנמר אמיתי (צילום: החברה להגנת הטבע)

תיכף תבינו, אני אומרת. בפרק הבא. אמא שלה צריכה לדעת לדעתכם? וכן, אהוביי, הנמר אמיתי!

"לירי הופיע!" אוריה מאושרת.

"כן, הוא הגיע. הוא מוצא חן בעינייך?"

"מאוד! אבל אמרת שהוא קצת יותר שקט," היא מזכירה.

אני ממתנת את לירי. קצת יותר שקט.

"מתי יהיה עוד פרק של תהל?" שואל ינאי, המטרונום הפרטי שקוצב את התקדמות העלילה.

שמענו די על יהל, אומרת לי שאלתו. הגיעה העת לעבור אל תאומתה.

אני נענית לו כמעט מיד. עוד מחצית הפרק עם יהל, ואני נודדת אל המדבר, לבדוק את קורות התאומה הסוערת. לא אוכל לאכזב אותו.

זה ספר אחר, וכתיבתו אחרת. אני מציבה את פיגומיו במהירות, מוסיפה להם משיחות מהירות של צבע במכחול עבה. פרטיו עוד יצוירו בדקדקנות, אבל כעת מחכים הקוראים מול דלת חדר העבודה. אני מביטה בהם, יפים שלי, ומנסה לכתוב להם סיפור יפה כמותם.

סקרנותם ותשוקתם אל הסיפור הם הרוח מתחת לאצבעותי. מעולם לא אהבתי כל כך את הכתיבה כמו בימים אלה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יותם שווימר  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 11:44

    פשוט לתת לך חיבוק (או לחכות להרגיש את החיבוק הטוב של הספרות).
    כמה יופי!

  • רוני אשכול  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 11:51

    איך לא סיפרת לי?
    זה נשמע ממש ממש טוב!

  • אורית עריף  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 11:52

    היחס האוהב, הסבלני והכלכך מכבד שלך אל ילדייך עושה לי את זה כל פעם מחדש: גם מייצר הזדהות, גם משהו לשאת אליו עיניים וגם סתם מחמם נורא את הלב.
    אבל עניין הכתיבה מאחורי דלת שקופה שמעברה השני מצפים לתוצרת יומית נראה לי מלחיץ בטירוף…

  • מירי  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 12:14

    🙂
    ונמר זה קצת כמו חתול. נכון?

  • אלירז  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 12:37

    כמה יופי יש בכתיבה שלך, רוני.
    כשקראתי את "בעת שאני כותבת הם מביטים בי מהמטבח בסקרנות",
    חשבתי שאלה חלונות הזכוכית שמביטים. והתפעלתי מהדימוי היפהפה.
    אחר כך הבנתי שכנראה התכוונת לינאי ואוריה, וזה יפה ומרגש לא פחות.
    יש לך ילדים בני מזל, את יודעת?

  • דודו פלמה  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 12:45

    תודה שהסרת את הלוט מעל הערפל…

  • ציפי  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 13:53

    ממש ממש מחכה לקרוא את הספר הזה.

  • שלומית  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 13:57

    חיבוק גדול.

  • מיקי  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 14:36

    רוח חיים לנשמות סקרניות ואוהבות. מקסים מאד.

  • chellig חלי גולדנברג  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 15:52

    יאפ. איזה כיף ומרגישים את זה אול אובר 🙂

  • דפנה לוי  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 15:59

    שיהיה בהצלחה ובתענוג.

  • דקלה  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 17:23

    איזה יופי! ואיזה כיף לילדים שלך!
    (מניסיון – הם לעתים העורכים הטובים ביותר)

    כשהייתי ילדה התפללתי שההורים שלי יהיו איטו אבירם ודבורה עומר, או לחילופין מוכרים בקיוסק. אולי תאמצי אותי זמנית?

  • concepteam  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 17:43

    ברוך שובך אלינו
    ואת כל השאר – אמרו לפני יפה ממני.
    ברכות וציפייה.

  • כנרת  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 18:47

    איזה כיף לך. ולהם. וגם ליהל ולירי שנכתבים בתנופה. והצבעים עפים, באמת?

  • עודד  ביום 24 במרץ 2011 בשעה 23:06

    את אמא מדהימה.

  • אלודאה  ביום 27 במרץ 2011 בשעה 19:48

    את אמא נהדרת 🙂
    (נו, אמרו את זה לפני, מה לעשות…)

  • רוני  ביום 27 במרץ 2011 בשעה 20:09

    באיחור ניכר (סליחה, כותבים!), תגובות:
    יותם, חיבוק בחזרה.
    רונצ', רגשי אשם? מתגעגעת, מותק.
    אורית, תודה רבה. אני לא כזה מגדלור הורי, אבל נעים לשמוע 🙂 גם אני הייתי מפחדת, אבל הם כל כך מפרגנים, וכל שאלה שלהם קולעת בול לבעיה אמיתית.
    מירי, מיאו!
    אלירז, איך התאפקת יפה לא לגלות שכבר קראת קצת 🙂 תודה יפתי.
    דודו, ציפי, מיקי, דפנה, אסתי, תודה רבה לכל אחד מכם. חיממתם את לבי.
    שלומית, חיבוק בחזרה. (מחר!!!)
    דקלה, יאללה, בואי כבר. מתגעגעת.
    כנרת, עפים, וזה כל כך יפה. אני אקח אותך לראות.
    עודד ואלודאה, אני בסדר. זה רק נראה ככה בבלוג 🙂

  • רוני  ביום 27 במרץ 2011 בשעה 20:27

    וחלי, כמעט שכחתתי, אל תגלי שאני כזאת מאושרת. שלא יבואו השדים לגנוב.

  • לי עברון-ועקנין  ביום 29 במרץ 2011 בשעה 20:14

    איזה כיף, רוני. איך את מחברת עולמות!
    ו"ילדה מדויקת" זה תואר נהדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: