חִבּוּק (דויד גרוסמן ומיכל רובנר. קצת אני)

תנועת המטוטלת מורכבת בימים אלה. בבקרים אני מתמסרת לעריכת תרגום נפלא מכתבי וירג'יניה וולף, בלילות אני בעולמו של ספר פנטזיה לנוער שעל כתיבתו אני שוקדת.

השפה שונה מאוד, כצפוי. העולמות נפרדים כל כך עד שנדמה שרק השימוש במילים מייצר ביניהם איזה קשר דקיק, כמעט לא קיים.

אבל החוויה הפרטית קשורה בטבור שני חלקי היום הללו בעוצמה: חוויה של בדידות גדולה, של נפרדות גמורה. אני לבדי כאן ולבדי שם. וירג'יניה כבר איננה מזה זמן כה רב. היא כבר אינה אשה אמיתית שהיתה פעם, אלא ייצוג של מטבע תרבותי, מחוק לגמרי ממקורו. הגיבורים של ספרי לא היו מעולם. אני מתעטפת בזו ובאלה שיקלו עלי, אבל זו גם אלה אינם מצליחים להסיר את חומת הבדידות.

אז אני הולכת אל הספר.

רק בשביל לקבל חִבּוּק

הוא עדין מאוד. עדין בהוויתו, בדממה ששורה עליו, בנזירות צנועה. המילים של גרוסמן, כמו שכתב פעם המשורר אלכס בן-ארי, "קטנות ושריריות". איוריה של רובנר מרחפים, בקושי נוגעים בדף, ובכל זאת המילים והאיור נשלחים כחץ אל הלב הבודד.

זה אינו ספר ילדים. זהו סיפור קטן שנועד להזכיר לנו משהו חשוב שאובד לנו בסערת החיים: הייחוד המוחלט של כל אחד מאיתנו, הבדידות הנגזרת מהייחוד הזה, הצער, ואפשרות הנחמה הטמונה בזולת.

הזולת הוא האֵם. האחר הבטוח ביותר בעולם אוטופי. והיא אכן כזאת: המענה שלה לשאלות בנה יפהפה, ויפה ממנו הקשב שהיא מצליחה לפנות עבורו. הם מתבוננים יחד בעולם: ציפורים, זבובונים, נמלים, כלב אהוב. אבל הם בעיקר נמצאים יחד, והאם נמצאת יותר, שכן הבן, ששמו בן, זקוק יותר.

"הנה אתה, אחד ויחיד," אמרה אמא, "וגם אני אחת ויחידה, אבל אם כעת אני אחבק אותך, אתה לא תהיה לבד ואני לא אהיה לבד."

והמשפט המצוּטט ביותר מהספר עד כה, ובצדק:

"כולם קצת לבדם, אבל הם גם ביחד. הם גם לבדם, וגם ביחדם."

אני מתבוננת במילים הנכתבות על המסך שלי ויודעת שאין בהן את הקסם שאופף אותן בספר.

הנזירות והעדינות הם שניים ממפתחות היופי, ומצטרף אליהם קסם ישן: כתב היד. מיכל רובנר איירה את הספר, עיצבה אותו, וגם כתבה את מילותיו בכתב ידה. וכתב היד האנושי, ההולך ונעלם, צופן בתוכו עוד רובד של עדינות ששום פונט לא אוצר לעולם. הכתב פשוט. הוא אינו מתייפייף כלל, אבל כל ל' שונה מרעותה, וכל מ' סופית מציעה נטייה שונה במעט. השינויים מיקרוסקופיים, אבל הם מעניקים לספר כל כך הרבה חיים וחום.

ביקשתי לפני חודש שמישהו יתן לי את הספר הזה במתנה. קוראת מקסימה שהיא ידידת אינטרנט בלבד שלחה לי עותק מיותר שהיה לה בבית (תודה, ר'. שימחת אותי מאוד). היא אמרה לי שהוא קצת קיטשי, ולא באמת ריגש אותה.

קראתי את הספר, אם כן, כשאני נושאת עמי את האהבה לכתיבתו של דויד גרוסמן והאהבה לעבודתה של מיכל רובנר, וגם את חוות דעתה של ר'. ראיתי למה היא התכוונה. הספר הזה מהלך בעדינות ובפשטות, והפשטות קרובה כל כך לפשטנות, ורחוקה כל כך ממנה.  אני מכבדת את דעתה, ובכל זאת נפרדתי ממנה ומצאתי בספר הזה נחמה ושמחה. הוא מטייל איתי: על שולחני ביום, ליד מיטתי עם ליל. הוא בלבי.

עבורי הוא סיפור קטן ועדין שהפג את בדידותי, ובה בעת הוא גם מזכרת ליופי שבעבודת היד, לספרים שהם אובייקט של יופי, ולא רק מיכל מילים, לאמנות עיצוב ספרי האמן הנכחדת – או לפחות הולכת וקטנה – בפני המכונה הגדולה של המו"לות.

והוא הזכיר לי איך להקל על הבדידות של היום ועל הבדידות של הלילה. רגע לפני שאני מתחילה לערוך בבוקר, רגע לפני שאני יושבת לכתוב בערב, אני עוברת ואוספת חיבוקים מאהוביי. הם מעניקים לי אותם בנדיבות, ואני עוצמת עיני וטומנת את כולי בין זרועותיהם. לרגע אני גם לבדם, גם ביחדם. לפעמים אני הולכת אל הספר ומקבלת ממנו עוד חיבוק. זה כל מה שאני זקוקה לו עכשיו.

(ולמרות שכולם יכולים לקנות אותו, ולהרגיש אולי בדיוק כמו כמוני, הוא הספר שלי, חוויה פרטית ואינטימית לגמרי.)

חִבּוּק, מאת: דויד גרוסמן רישומים: מיכל רובנר, עם עובד.

* * *