חִבּוּק (דויד גרוסמן ומיכל רובנר. קצת אני)

תנועת המטוטלת מורכבת בימים אלה. בבקרים אני מתמסרת לעריכת תרגום נפלא מכתבי וירג'יניה וולף, בלילות אני בעולמו של ספר פנטזיה לנוער שעל כתיבתו אני שוקדת.

השפה שונה מאוד, כצפוי. העולמות נפרדים כל כך עד שנדמה שרק השימוש במילים מייצר ביניהם איזה קשר דקיק, כמעט לא קיים.

אבל החוויה הפרטית קשורה בטבור שני חלקי היום הללו בעוצמה: חוויה של בדידות גדולה, של נפרדות גמורה. אני לבדי כאן ולבדי שם. וירג'יניה כבר איננה מזה זמן כה רב. היא כבר אינה אשה אמיתית שהיתה פעם, אלא ייצוג של מטבע תרבותי, מחוק לגמרי ממקורו. הגיבורים של ספרי לא היו מעולם. אני מתעטפת בזו ובאלה שיקלו עלי, אבל זו גם אלה אינם מצליחים להסיר את חומת הבדידות.

אז אני הולכת אל הספר.

רק בשביל לקבל חִבּוּק

הוא עדין מאוד. עדין בהוויתו, בדממה ששורה עליו, בנזירות צנועה. המילים של גרוסמן, כמו שכתב פעם המשורר אלכס בן-ארי, "קטנות ושריריות". איוריה של רובנר מרחפים, בקושי נוגעים בדף, ובכל זאת המילים והאיור נשלחים כחץ אל הלב הבודד.

זה אינו ספר ילדים. זהו סיפור קטן שנועד להזכיר לנו משהו חשוב שאובד לנו בסערת החיים: הייחוד המוחלט של כל אחד מאיתנו, הבדידות הנגזרת מהייחוד הזה, הצער, ואפשרות הנחמה הטמונה בזולת.

הזולת הוא האֵם. האחר הבטוח ביותר בעולם אוטופי. והיא אכן כזאת: המענה שלה לשאלות בנה יפהפה, ויפה ממנו הקשב שהיא מצליחה לפנות עבורו. הם מתבוננים יחד בעולם: ציפורים, זבובונים, נמלים, כלב אהוב. אבל הם בעיקר נמצאים יחד, והאם נמצאת יותר, שכן הבן, ששמו בן, זקוק יותר.

"הנה אתה, אחד ויחיד," אמרה אמא, "וגם אני אחת ויחידה, אבל אם כעת אני אחבק אותך, אתה לא תהיה לבד ואני לא אהיה לבד."

והמשפט המצוּטט ביותר מהספר עד כה, ובצדק:

"כולם קצת לבדם, אבל הם גם ביחד. הם גם לבדם, וגם ביחדם."

אני מתבוננת במילים הנכתבות על המסך שלי ויודעת שאין בהן את הקסם שאופף אותן בספר.

הנזירות והעדינות הם שניים ממפתחות היופי, ומצטרף אליהם קסם ישן: כתב היד. מיכל רובנר איירה את הספר, עיצבה אותו, וגם כתבה את מילותיו בכתב ידה. וכתב היד האנושי, ההולך ונעלם, צופן בתוכו עוד רובד של עדינות ששום פונט לא אוצר לעולם. הכתב פשוט. הוא אינו מתייפייף כלל, אבל כל ל' שונה מרעותה, וכל מ' סופית מציעה נטייה שונה במעט. השינויים מיקרוסקופיים, אבל הם מעניקים לספר כל כך הרבה חיים וחום.

ביקשתי לפני חודש שמישהו יתן לי את הספר הזה במתנה. קוראת מקסימה שהיא ידידת אינטרנט בלבד שלחה לי עותק מיותר שהיה לה בבית (תודה, ר'. שימחת אותי מאוד). היא אמרה לי שהוא קצת קיטשי, ולא באמת ריגש אותה.

קראתי את הספר, אם כן, כשאני נושאת עמי את האהבה לכתיבתו של דויד גרוסמן והאהבה לעבודתה של מיכל רובנר, וגם את חוות דעתה של ר'. ראיתי למה היא התכוונה. הספר הזה מהלך בעדינות ובפשטות, והפשטות קרובה כל כך לפשטנות, ורחוקה כל כך ממנה.  אני מכבדת את דעתה, ובכל זאת נפרדתי ממנה ומצאתי בספר הזה נחמה ושמחה. הוא מטייל איתי: על שולחני ביום, ליד מיטתי עם ליל. הוא בלבי.

עבורי הוא סיפור קטן ועדין שהפג את בדידותי, ובה בעת הוא גם מזכרת ליופי שבעבודת היד, לספרים שהם אובייקט של יופי, ולא רק מיכל מילים, לאמנות עיצוב ספרי האמן הנכחדת – או לפחות הולכת וקטנה – בפני המכונה הגדולה של המו"לות.

והוא הזכיר לי איך להקל על הבדידות של היום ועל הבדידות של הלילה. רגע לפני שאני מתחילה לערוך בבוקר, רגע לפני שאני יושבת לכתוב בערב, אני עוברת ואוספת חיבוקים מאהוביי. הם מעניקים לי אותם בנדיבות, ואני עוצמת עיני וטומנת את כולי בין זרועותיהם. לרגע אני גם לבדם, גם ביחדם. לפעמים אני הולכת אל הספר ומקבלת ממנו עוד חיבוק. זה כל מה שאני זקוקה לו עכשיו.

(ולמרות שכולם יכולים לקנות אותו, ולהרגיש אולי בדיוק כמו כמוני, הוא הספר שלי, חוויה פרטית ואינטימית לגמרי.)

חִבּוּק, מאת: דויד גרוסמן רישומים: מיכל רובנר, עם עובד.

* * *

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On 22 במרץ 2011 at 14:12

    יפה כתבת רוני. כמו תמיד. גם אצלי זו עכשיו תקופה של התמודדות עם בדידות, וביום שבת שמעתי את שירו של המשורר האהוב עלי ד. סנדרסון שהפזמון שלו נכנס לי ישר ללב, גם הוא, כמו חיבוק.

    "ואתה לבד
    מתגלגל בדרכך
    אתה לא לבד
    אחרים לבד איתך."

    חיבוק ממני.

    • רוני  On 22 במרץ 2011 at 22:09

      לא יאמן כמה שזה אותו דבר. חבוק בחזרה, מותק.

  • יותם שווימר  On 22 במרץ 2011 at 16:28

    שלום רוני,
    אני מסכים איתך. כלומר, אני מסכים איתך כמעט. אני מבין מדוע הספר הקסים אותך ומדוע ניחם אותך. הוא מצליח לעשות זאת, גם אם הוא אינו מדויק מספיק או מרהיב דיו. המינימליזם שלו (בטקסט ובאיורים) יכול להיתפס כפשטות מנחמת, אך גם כפשטנות מרגיזה. אני חושב שמכיוון שהוא לא מצליח להיות חד משמעי (ולא מבחינת הדעות של הקהל, אלא מבחינת הביטוי שלו עצמו), הוא אינו "מצליח" במלאכה.

    התחושות שחשת כשקראת בספר כה מובנות לי עד שהן מחדדות עוד יותר את טענתי המרכזית בנוגע אליו. הוא אינו מיועד לילדים. אילו היה יוצא הספר באופן מובהק כמשל פילוסופי או כאותם "ספרי מתנה", אז ניחא. יכולנו לדבר על טיבו כספר שכזה – ולדעתי, הוא אינו חזק גם כמשל פילוסופי או כאנקדוטה ספרותית חיננית. אבל מכיוון שהוא "קוטלג" באופן מובהק כספר ילדים, יש פה כבר בעיה. הוא אינו מתאים לילדים ולא מכיוון שהוא מורכב מדי (הוא לא) ולא בגלל האיורים העדינים והפיוטיים (אני בעד להרחיב את המנעד הוויזואלי בספרות הילדים). אלא פשוט מכיוון שהוא אינו פונה באמת לילדים. אין בו את העושר הטמון ביצירות לילדים המסעירות את הדמיון, מצד אחד, ואין בו את אותה עדנות מלטפת הנמסרת בחכמה וברגישות כפי שכתב למשל יאנוש קורצ'ק (דווקא הוא עולה במוחי כרגע). הוא חסר מדי לילדים, ולכן לא מתאים להם.

    אם יורשה לי – אני חושב שאת מאד מחוברת לילדות ולפן הילדי שבך, ודווקא בשל כך התחברת כל כך לספר. בתור מי שמכיר אותך רק קצת (ותמיד מקווה ליותר), מרגש אותי מאד לקרוא את החוויה הפרטית שלך עם הספר, פשוט מפני שכל חוויה ספרותית מרגשת, על אחת כמה וכמה כשהיא מתורגמת כל-כך יפה על ידך. אבל כספר לילדים – ממש כפי שאת כתבת – הוא לא עובד, ועל כך הטרוניה שלי. הייתי נהנה לקרוא עוד הרבה רשימות כאלו, אילו בהוצאה לא היו מחליטים להוציא את הספר כספר לילדים. זו היא פשוט טעות, לדעתי.

    והמעניין מכל – ספר הפנטזיה שאת עובדת עליו! הייתי שמח לשמוע עליו עוד ועוד ועוד.
    ועוד דבר אחרון: ברגעי הבדידות זכרי שרבים מחכים עם זרועות פתוחות לכתיבתך. בחיבוק גדול.

    • רוני  On 22 במרץ 2011 at 22:13

      יותם יקר, איזו תגובה מרגשת וחכמה. בעקבותיה קראתי גם את הרשימה המחכימה והמעמיקה שלך על הספר (זו קריאה בהחלט מומלצת למי שעובר כאן, http://ha-pinkas.co.il/?p=3806) ומצאתי שאני מסכימה איתך לגבי רוב הנקודות.
      חזרת והזכרת שזה אינו ספר ילדים, וכך גם אני. אני חושבת שזה מה שמכונה "ספר מתנה", רק שהוא אינטיליגנטי יותר מאחרים מסוגו. הוא נכון לי לרגע הזה, ויש לי תחושה שגרוסמן מדבר כאן הרבה על הכתיבה ועל הבדידות שחשים בתוכה, למרות חדוות היצירה המתפרצת לפרקים.
      שחר קובר כתב אצלך בתגובות שהוא לא אהב גם את הרישומים, ואני דווקא הרגשתי שהם מספקים מרחב מנחם וחם, למרות הבידוד העצום העולה מתוכם.
      לגבי ספר הפנטזיה, אל תצפה למשהו לירי ועדין דווקא. זה ספר הרפתקאות פרוע שמתרחש כאן ועכשיו, אבל גיבוריו שונים למדי מהאנשים הבודדים שמקיפים אותנו. בקרוב, אני מקווה. מבטיחה לשתף אותך ברגע שייוולד. חיבוק גדול גם לך.

  • דודו פלמה  On 22 במרץ 2011 at 20:26

    אהבתי את הדברים שכתבת
    ועם זאת מסכים עם יותם.

    ובסופו של דבר סארטר צודק,
    הגהינום הוא הזולת,

    אבל הוא גם טועה,
    כי הזולת יכול גם
    להיות הגאולה שלי…

    • רוני  On 22 במרץ 2011 at 22:14

      אה, מישהו שמע את ההידהוד של סארטר! אין כמוך, דודו.
      ואני מסכימה, הזולת יכול להיות גם וגם, ונעים לזכור את זה.

  • מעוז  On 23 במרץ 2011 at 00:01

    מצטער אם אני מקלקל את המסיבה. מוכרח להודות שמה שמפריע לי הוא החבוק הגורף, הבלתי מהסס והאוטומטי שהספר מקבל מהקהילה הספרותית ומשאר העולם, ללא כל פרופורציה בעיני לערכו ולייחודו. תראו לי הוצאה לאור אחת שהיתה אפילו חושבת להוציא את הספר אם היו חתומים עליו דוד פלדמן ומיכל בוכנר (סתם שמות שהמצאתי) ולא גרוסמן ורובנר. עם עובד הוציאו, בצדק מבחינתם – הוא מוכר טוב (גרוסמן ימכור טוב גם אם יוציא ספר שכל דפיו ריקים), אבל ההתלהבות האוטומטית הזו קצת חורה לי.

    • רוני  On 23 במרץ 2011 at 09:06

      מעוז, חשבתי על אותו דבר אתמול. האם הייתי אוהבת את הספר הזה אם לא היה של גרוסמן ורובנר?
      אבל אין לי תשובה. כי אי אפשר למחוק את שמות הכותבים מהתודעה, וגם לא את כל היופי שהעתירו עלינו בעבר.
      הספר בהחלט לא מקבל שום חיבוק אוטומטי, וביקורות כמו של יותם שווימר ראיתי גם במקומות אחרים. הן מביעות אכזבה מכך ששני היוצרים הנחשבים האלה כתבו משהו פחות טוב מכפי שהקוראים מצפים לו. זאת אומרת, לפעמים דווקא "נחשבותם" עומדת להם לרועץ.
      הספר הזה הוא ספר מתנה למבוגרים. בז'אנר הזה מקובל לומר משהו יפה ופיוטי בקצרה, ולהתענג על הצורה, הכלי, לא פחות מאשר על הטקסט. לטעמי, בז'אנר שלו, מדובר ביצירה יפהפייה. סביר להניח שלא הייתי שמה לב לספר בכלל אם לא היה של גרוסמן ורובנר.
      אבל ככה זה. הוצאת ספר ראשון. אם השני או השלישי יהיו הצלחה גדולה, יהיו לך קוראים נאמנים וסלחניים. זו דרכו של עולם.

  • דורית  On 23 במרץ 2011 at 09:09

    כמה מוזר לי לקרוא גרוסמן כזה אחרי הקריאה והדיון מאתמול (לימודים אלא מה) ב"בגוף אני מבינה" שלו, שם האם מסבירה לבת (בצורה שמאוד אופיינית לדמויות האמהות של גרוסמן) שיש לה בפנים מקום שהוא רק שלה ושאותו היא לא מוכנה לחלוק עם אף אחד, אפילו לא עם הבת הקטנה. ופתאום אם מחבקת, חיבוק ללא גבולות, חיבוק שנועד להפיג את הבדידות, שהדמויות האמהיות של גרוסמן מקדשות בדרך כלל. מוזר.

    • רוני  On 23 במרץ 2011 at 20:29

      חשבתי על האמהות הכועסות שלו. זה לא הוגן להיות כל כך פסיכולוגיסטית, אבל נדמה לי שהוא עבר מהאמא שהכיר בילדותו לאמא שהעניק לילדיו.
      אבל זה פשטני, כמובן. סופר יכול לדעת עוד אמהות.

  • מיכל  On 23 במרץ 2011 at 09:43

    בטח ספר ילדים רוני. רק כמו כל ספר ילדים טוב, פונה גם לילד שבנו. הצוציק הפרטי מת על הספר (ואני גאה כל כך, כי לפני ההקראה האיורים 'אכזבו' אותו). אבל עם הקריאה, הוא מתענג על כל המילים היפות (ביחדם וזה) וגם על הגוונים העדינים באיורים. הנה פה שמו קצת אדום כי השמש כבר שוקעת. דוקא המינימליזם האיורי הוציא מילדון רווי גירויים מפה ועד הודעה חדשה את כל מה שהיה צריך להוציא ויכל להוציא גם ממבוגר (אבל כזה שמסתכל ושם לב).
    לא רק שספר ילדים, אלא בהחלט מועמד בעיני להיות ברשימת אחד המוצלחים, אם לא להוביל אותה.

    • רוני  On 23 במרץ 2011 at 20:30

      מיכלי, תודה!
      בעקבותייך החלטתי להתעלם מהגדולים, שהם קוראים מצטיינים ולא כל כך התחברו, וללכת עם הספר אל הקטנטונת (3.5). היא דווקא אהבה אותו מאוד, קראתי אותו כבר חמש פעמים היום, ואיזה יופי של שיחות היו לנו! דומה, זהה, מי כמוני, מה זה לבד ומה זה ביחד. אולי בכל זאת ספר לילדים?
      וגם היא התחילה היום להבחין בגוונים, והתאהבה ללא תקנה בנמלה הקטנה ובהוריה, שמטיילים ליד הרגל של בן.

  • טלי  On 23 במרץ 2011 at 12:48

    במידה רבה יותם "לקח לי" את התגובה, אבל זה בסדר, יש מספיק לכולם.

    כאוהבת גדולה של רוב כתיבתו של גרוסמן למבוגרים ולילדים התאכזבתי מהספר הספר, משהו בו הרגיש לי מזויף למרות שמאוד רציתי לאהוב אותו ולהתמסר אליו כמו שאת הצלחת, כיף לך!

    וגם אני, כמו יותם, ראיתי משפט אחד חשוב באמת ומלהיב מאוד ברשימה הזאת, מאיר באור יקרות והרבה נצנצים של הבטחה – רוני כותבת ספר פנטזיה לנוער! יש!!!!! (-:

    (מחכה ומצפה בסבלנות)

    • רוני  On 23 במרץ 2011 at 20:31

      את ויותם, כרגיל, באותו מחנה 🙂
      וכן, כותבת כותבת. נקווה לטוב, אה?

  • שחרור יונים  On 23 במרץ 2011 at 15:36

    גרוסמן הוא נפש עדינה, איכות שנוכחת בכל הספרים שלו.

    יש משהו אוניברסלי שחוצה גילאים בכל ספר גדול. הוספתי לרשימת הקניות- אם לא לי, אז לילדים. ואם פספסתי וגרוסמן יקבל עוד כמה שקלים מההוצל"א – גם הרווחתי.

    תודה!

    • רוני  On 23 במרץ 2011 at 20:33

      ההגדרה הזו, נפש עדינה, מאוד נכונה ויפה בעיני.
      (וגם אני נהנית לתרום לסופרים שאהבתי. הנה, למרות שכבר יש לי עותק משלי, היום קניתי אותו במתנה).

  • גלית חתן  On 23 במרץ 2011 at 17:59

    הצלחת לסקרן אותי עם וירג'יניה וולף. לחיבוק קצת פחות התחברתי, אויל כי אני לא בחורה של חיבוקים 🙂

    • רוני  On 23 במרץ 2011 at 20:34

      אפשר לחיות בלי חיבוקים???
      (נדהמת)
      וירג'יניה מעולה כל כך. כל בוקר אני קמה עם חיוך מהידיעה שאזכה להעביר איתה עוד בוקר. זה ספר קצר מדי, ועושרו עצום.
      מבטיחה להודיע כשיתפרסם.

  • רקפת  On 24 במרץ 2011 at 10:00

    מסירה בפנייך את הכובע על כל העשייה הספרותית ומוסיפה – איזה כיף לך ןלנו!!! (למרות הבדידות).
    את "חיבוק" של גרוסמן-רובנר טרם ראיתי אבל עד היום העדפתי אותו יותר כסופר למבוגרים. יש לו, אגב שיר חדש נפלא(פוליקר שר) מרגש וצובט עמוק בלב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: