עד האכזריות

*

ידידי ע' אומר שהפגם הגדול ביותר של כותבים הוא תמימות. הוא מתכוון אלי, וזאת לא מחמאה מחופשת לביקורת. הוא באמת חושב שעד שלא אצליח להציץ לתוך עין הסערה של הרשעות יחסר בי משהו ככותבת. הוא דוחק בי להתנסות, למתוח את היכולת שלי לראות את האחר מתוכו, גם כשהאחר מריר, פצוע, אלים, אכזר, מרושע.

נלחמתי בו זמן רב. אולי פחדתי, אולי התעצלתי. נדמה לי שבעיקר לא הבנתי. המון שנים התחבאתי בחצר האחורית במודיעין, מותירה את המציאות בחוץ, מתקשרת באימייל וברשת. זה היה בטוח ונקי. לא התקרבתי, לא פגעתי, לא נפגעתי. אבל הגיע היום, ובחרתי לצאת מהחצר ואז מהעיר, לחזור אל העולם, לקחת סיכון.

ואז המציאות הצטרפה אליו.

בזמן האחרון נפגשתי בשנאה, תיעוב והתנשאות שהופנו כלפי. זאת היתה חוויה משונה. לא יכולתי לסובב את הגב ולהתעלם. משהו בשנאה הזאת היה מושך, מרתק. בחלק מהמקרים נתקלתי בזה במקרה, במקרים אחרים סיפרו לי אנשים שזה קורה. כמעט בכל פעם היתה איזו צביטת כאב, ותמיד תמיד באה בעקבותיה סקרנות עצומה.

נזכרתי בשיחות עם טלי, שתמיד מספרת בפרוטרוט על כל גילוי אנטישמיות בקהילה שבה היא מתגוררת בארצות הברית. בשיחות עם אנה על המתקפות כלפיה כילדת "בית יעקב" אנגליה. הן מרותקות לסיפורים האלה גם כשהם מאחוריהן, ופעם טלי אמרה לי "כשמישהו שונא אותך ואת יודעת מזה, אי אפשר שלא להביט. איך זה יכול להיות? מה הוא רואה? האם יכול להיות שהוא בכלל צודק?"

ע' אמר: יופי. תסתכלי על זה. תחווי שנאה מבחוץ, היא תבוא גם מבפנים. נסי להיות בפנים ובחוץ גם יחד. שותפה, אבל גם מתבוננת. נסי לראות מה עושה רוע בעולם, לזה שחש בו, לזה שהוא מופנה כלפיו. תקשיבי טוב, זה שיעור כתיבה מצוין.

כעסתי עליו. אבל הוא לא לבד. כשקראתי את הטקסט הקצר והמבריק הזה ידעתי. אני לא רב אמן, ובכל זאת ע' צודק. יש פה שיעור. איך נלמד אם לא על בשרנו ממש.

*

בדרך לדלפי \ זביגנייב הרברט

הדבר היה בדרך לדלפי. בדיוק בעת שחלפתי על פני הסלע האדום הופיע מנגד אפולו. הוא פסע בצעד מהיר מבלי שישים לב לדבר. כשהתקרב, הבחנתי כי הוא משתעשע עם ראשה המצומק והמיובש מזוקן של מדוזה. הוא מלמל משהו מתחת לשפם. אם שמעתי טוב, הרי הוא חזר ואמר: "על רב האמן להעמיק בסוגית האכזריות".

(מתוך הליקון מס' 12, "מדרש". מפולנית: דוד ויינפלד)

*

*

(לא, לא! אני שומעת את ע' מתרגז. אל תעצרי בעצובה. תמשיכי לכועסת, לשונאת, למתעבת. תרצי להרוג. לכי עד האכזריות. זה השיעור.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chellig חלי גולדנברג  On 13 במרץ 2011 at 12:59

    לכתוב על שנאה ולשים שיר של עמיר בניון? ולא, אני לא שונאת אותו, הוא שונא אותי.

    אני מסתער תמיד קדימה/עם הגב שלי אליך

    ואתה משחיז את הסכין/יותר מכל,המחשבה הזאת שורפת לי את הנשמה

    ואתה, איך אתה עוד לא מבין/אני אחיך,אתה אויב

    אתה שונא אותי אני אוהב/כשאני בוכה/ אתה צוחק מאחרי גבי

    אתה הורג אותי/ אתה הרי אחי/ אתה הרי אחי

    אני עתיד/ אתה עבר/ וההווה בינינו נשבר

    • רוני  On 13 במרץ 2011 at 13:01

      חלי, דיברנו על זה בעבר. אני אוהבת את עמיר. אלה דעותיו, אני לא מסכימה איתן, ואלחם על זכותו להביע אותן בכל דרך.
      אני מזכירה לך שהכרתי את עמיר בשתי תקופות שונות בחייו. הוא איש מורכב ואמן מרתק ונפלא. אני לא מחרימה אותו. בדרך שמעתי את גלי שלך ברדיו. טוב שגם היא לא, כי הוא הוציא ממנה משהו אחר לגמרי, משהו מעניין וחדש.

  • אהרן  On 13 במרץ 2011 at 13:07

    מצויין. מסכים. מזדהה

  • מירי  On 13 במרץ 2011 at 13:50

    מודה ומתוודה שאין בי שום סקרנות כלפי שנאה. היא מפחידה אותי ומצמצמת אותי. מצד שני, אני מודעת לה ואני לא עוצמת עיניים ומעמידה פנים שהיא לא קיימת.
    אני חושבת שסופר יכול להיות כמו שחקן, ולהעביר דרכו, כמו צינור את כל מגוון הרגשות האנושיים, מבלי באמת לנכס לעצמו את הרגש עצמו.

    • רוני  On 13 במרץ 2011 at 14:44

      לא לנכס, מירוצ', אבל להתנסות. להעביר דרכי. אני לא מתכוונת להתעכב שם, אבל יש משהו משעשע בלהיות קצת מרושעת לפרקים.

      • מירי  On 13 במרץ 2011 at 15:07

        כל עוד את משתעשעת זה טוב. ובעלת לב גדול ונדיב כמו של עצמך, גם אם תנסי מאוד מאוד לא תצליחי להיות מרושעת באמת. סלחי לי.
        🙂

        • רוני  On 13 במרץ 2011 at 15:10

          לא כולם מסכימים איתך. אחת אפילו לא הצליחה להתאפק והותירה ממש כאן למטה את מחאתה 🙂
          ובטח לא תתפלאי לשמוע, אבל גם לי יש את הרגעים הפחות מקסימים שלי.

  • דודו פלמה  On 13 במרץ 2011 at 14:19

    אני לא בטוח ששיטת סטניסלבסקי הכרחית בכתיבה.
    אבל אני רק לא בטוח…

    • רוני  On 13 במרץ 2011 at 14:45

      גם אני לא בטוחה. שווה נסיון, לא?

  • מי חיה בסרט  On 13 במרץ 2011 at 14:25

    תשיגי מראה דחוף. או לפחות את כתר מלכת ההתחסדות שמגיע לך.

    ובכל מקרה, הבדיחה מצחיקה ועצובה גם יחד לגבי אי היכרותך עם רשעות. אבל גם זה לא יהפוך אותך למעניינת.

    • רוני  On 13 במרץ 2011 at 14:45

      מ.ש.ל.

      • אהרן  On 13 במרץ 2011 at 17:21

        את רואה רוני? עם זה את צריכה להתיידד. ככה את צריכה לכתוב. תרגלי טוקבקים מרושעים. בלי לפרסם כמובן אבל חשוב ליהנות.

        • רוני  On 13 במרץ 2011 at 17:28

          אהרן, אתה מרשה לי לכתוב ככה אבל *טוב*? כי יש בעיות ברמת הטקסט והפיסוק.

  • ה.ב  On 13 במרץ 2011 at 16:03

    שנאה, רוע, תיעוב. האכזר נקי מהחולשות האלה. האכזר מפלח עם כפות רגליים חזקות את הרבדים הרכים שהאנושות עטתה על העולם כדי לרפד את חייה הקשים. הוא דורך מבעדם והולך על השלד הקשיח של העולם בדרכו אל המטרה. בשביל האכזר החיים לא נמדדים בקושי, אלא ביכולת להגיע אל המטרה. אם אין לך מטרה, אתה תיפול לבצה של שנאה ורוע, או טוב לב ורחמים, זה לא חשוב ממה עשויה הבצה. מה שחשוב זה שלא תוכל לפתוח צעד ולהשיג את המטרה.
    על האכזר אין בכלל טעם לדבר במונחים של טוב או רע. בדיוק כמו שעל קרוקודיל שאכל אדם אין טעם לדבר במונחים של טוב או רע.

    "נפגשתי בשנאה, תיעוב והתנשאות שהופנו כלפי."
    "על רב האמן להעמיק בסוגית האכזריות".
    לתפיסתי אלה שני עולמות שונים.

    • ה.ב  On 13 במרץ 2011 at 16:12

      ועוד משהו

      אחרי ששמעתי את עמיר בניון מדבר, ולא רק שר, חתכתי אותו. אני מוכן כמוך, להלחם על זכותו של מי שחושב ההיפך ממני להביע את דעתו. אבל אין בי שום רצון להלחם על זכותו לפוצץ עלי את בלוטות השנאה שלו. לא, האלטרואיזים הזה גדול עלי. את המלחמה הזאת שיעשה בכוחות עצמו.

      • רוני  On 13 במרץ 2011 at 17:14

        אני לא בטוחה שאני מבינה את כל מה שכתבת, אבל האכזר מעניין, והתאור שלך אותו מפתה מאוד להתאהב בו.
        וברור ששני המשפטים האלה שונים, רק שאחד פותח לי שער אחד מני רבים בדרך אל השני.
        לגבי בניון, זכותכם. אני מכבדת כל בחירה שנעשית בעניין הזה, כמו את זכותו להגיד את דבריו.
        ואני בוחרת להמשיך לשמוע את המוזיקה שלו. בחירה פרטית. לא חייבים ללחוץ play שם למעלה/

  • לי עברון-ועקנין  On 13 במרץ 2011 at 17:09

    כל כותב והמנעד שלו. ע' כאילו אומר שכל הזמרות צריכות להיות אלט והפגם הגדול של זמרת היא להיות סופראן. האם יש כותב שהקיף את כ–ל החוויה האנושית? והאם צריך?

    • רוני  On 13 במרץ 2011 at 17:11

      אה, לא. הוא רק רוצה למתוח אותי אל הקצוות שלי, ולדעתי לא במקרה. הוא רואה את הפס הדק והאכזרי שיש בתוכי.

  • שלומית  On 14 במרץ 2011 at 16:21

    הפתעת אותי רוני.

    את מצטיירת לי תמיד כאדם שבא והולך עם תנועה פנימית וחיצונית עצומה של אהבה.

    • רוני  On 14 במרץ 2011 at 17:03

      אני משתדלת, שלומית, אבל אני גם חיה בעולם. ככותבת ודאי שמעניין אותי גם החלק הזה שלו.

      • יוסי  On 14 במרץ 2011 at 23:58

        רוני, הסופר היווני חריסטוס חומינידיס אמר פעם (או כתב)"ילדים טובים הולכים לגן עדן, ילדים רעים הולכים לאן שבא להם". נראה לי ששווה לפחות לנסות להיות ילדה רעה. כך גם משיגים את המטרה, וגם קל יותר להשלים עם ההגדרה, לא?

        • רוני  On 15 במרץ 2011 at 12:58

          אני מסכימה, יוסי. אבל אל תגיד את זה לילדים שלי בינתיים, בסדר?

          • יוסי  On 15 במרץ 2011 at 21:26

            אני מבטיח לשמור סוד 🙂

  • galithatan  On 15 במרץ 2011 at 23:46

    הגעתי אל הפוסט הזה "בול בזמן" מבחינתי. ואכן מדובר בחתיכת שיעור. לא קל, אבל מאתגר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: