חצי מעגל מכושף

ביני לבינה נולד פעם משהו. מה זה היה? אני לא זוכרת. אני רק יודעת שהוא היה של שתינו, חי וחם: זמן פרטי, אינטימי. מלא צחוק ובטחון ואמונה. כמה אהבתי אותה. היו ימים שבהם חשבתי שהיא אחד מהניסים היפים האלה שהחיים מזמנים לי. שיחת טלפון ממנה היתה קסם, לקראת פגישות התרגשתי כאילו היה לי אהוב חדש. ובאמת היתה, אהובה יפה וחכמה כזאת. ומשהו השתנה. איני יודעת מה.

זאת עיר קטנה. אני רואה אותה שוב ושוב, ובכל פעם, לרגע, נדמה לי שאפגוש אותה, שיווצר שוב הקסם ההוא.

אבל זה לא קורה. איני פוגשת כבר את החיוך החם שלה, אותה. בעיקר איני רואה שוב את הביחד הקטן והחי ההוא. אולי גדל והלך, אולי מת. בכל פעם אני תוהה אם דמיינתי. אולי הכל בסדר?

בכל פעם מחדש אני רואה שוב שהמעגל המכושף שבו קרו בינינו הדברים ההם אינו נוצר עוד. היא כורכת ידיים רפויות וקרות סביבי, מרפרפת על לחיי איזו נשיפה מהירה. עיניה אינן פוגשות בעיני. בכל פעם מחדש אני נפעמת מההיעלמות, כמו תעלול של קוסם. היא שם, ובכל זאת איננה.

אני חוזרת הביתה בגשם, בחולצה דקיקה ובצעיף אדום. אני לא בוכה, אבל הגשם מרטיב את כולי, יורד על המשקפיים, כאילו צוחק עלי: לא תגמרי את היום הזה יבשה. אני מגיעה הביתה רטובה עד לשד עצמותי.

*

יום שישי בצהריים יפה לבלוז. הוא משתקע בלב ואני מדליקה שוב רשת ג', היום יש שירים מתוך "הלהקה" ואני חושבת אולי להתקשר לחברה ולדבר קצת, אבל למה. על מה יש לדבר. כשדבר מה נעלם, כל הדיבורים שבעולם לא ישיבו אותו.

(ואליסיה בברזיל, רוקדת סמבה בקרנבל, ואני כל כך מתגעגעת אליה)

אז אני מקשיבה לשירים, מכניסה לתנור פשטידת לחם ושוקולד, עוף במרינדה, מקפיצה נודלס, שוטפת כלים ורצפה. תנועת הזמן היא הרפואה היחידה. אלה שנותרו מאחור מזכירות לי שאני יכולה לשכוח.

אבל ביום שישי בצהריים, הזמן איטי ורך כחמאה, והכאב משתקע. עוד מעט נדליק את הנרות, נקרא את העיתונים. עוד מעט תשכח גם היא. רק לרגע אחד אני עוד עוצרת ונפרדת. אל לי לשכוח להודות לה על היופי שהיתה בחיי.  אל לי לשכוח לעולם שיש לי רק אותי.

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On 11 במרץ 2011 at 17:12

    וואו. האם את יודעת כמה נגעת בי בפוסט הזה? שבת נפלאה יקירתי. חמה ומחבקת.

  • תמר  On 12 במרץ 2011 at 12:16

    מקסים, רוני. נוגע.

  • לי עברון-ועקנין  On 12 במרץ 2011 at 19:01

    הכי קשה האובדן כשמי שאיבדת עוד שם, מולך. משהו שהוא גם כואב וגם חמקמק וקשה לקבל עליו הכרה חיצונית, הרי אף אחד לא מת… רק הביחד האינטימי החי הזה, כפי שהיטבת לנסח.
    חיבוק אמיץ ממני 🙂

  • דודו פלמה  On 12 במרץ 2011 at 19:50

    רוני, הרישום הזה חזק כל כך עצוב ונוגע במהות האנושי. אהבתי גם את "הזמן איטי ורך כחמאה, והכאב משתקע", יש בזה מן ההתענגות על פצע פנימי תודה

  • אלירז  On 12 במרץ 2011 at 22:14

    זה לא נכון שיש לך רק אותך. לא לגמרי.
    אוהבת אותך!!

  • רוני  On 13 במרץ 2011 at 12:57

    מירי, כן. ידעתי. אמרתי לך כבר שאת לא לבד שם.
    תודה תמר.
    לי, בדיוק. החמקמקות הזאת גדולה כל כך שקשה לי אפילו לקבל הכרה מעצמי.
    תודה, דודו. זה קטע משיר שכתבתי פעם מזמן 🙂
    אלירז, את חברה נפלאה ואני אוהבת אותך.

  • לי עברון-ועקנין  On 13 במרץ 2011 at 12:58

    "החמקמקות הזאת גדולה כל כך שקשה לי אפילו לקבל הכרה מעצמי." – גם זה משפט נהדר.
    ואיזה כיף כפול ומכופל לי, לשמוע פה גם את קולה של מירי. שתיים במחיר אחת 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: