אמנות או כיף, חייבים לבחור?

חווה אלברשטיין, אהובתי, נפלה כבר, וכמוה אביב גפן ואחרים, והנה מגיע גם יהורם גאון, "מוזיקה מזרחית זה זבל שהשטן לא ברא", וחיים חפר מצטרף עם הכפיים. כולם מתעבים את המוזיקה המזרחית (אבל לא אביהו! אביהו זה משהו אחר!).

בהקשר הזה נוח לי להודות שמעולם לא אהבתי את שיריו של גאון, והפעם היחידה שהתרגשתי מאחד מהם היתה כששרו את "בלדה לחובש" בסיום קורס החובשות שלנו. שיר בלתי נסבל, כמובן. הוא יכול היה לרגש אותי רק בנקודת הזמן המאוד מסוימת ההיא.

הכעס שלהם על ההצלחה של המוזיקה המזרחית, ובעיקר הפופ המזרחי, מובן. קשה לעשות מוזיקה מתוך התכוונות ואהבה, ולראות בהצלחתו של מישהו אחר, במיוחד אם אתה משוכנע שהוא עושה את המוזיקה שלו מתוך חמדנות בלבד, כותב מילים עילגות, מגביל את השירים שלו רק להוא והיא, מצמיד לכל זה לחנים לא מפותחים. זה מכאיב. אני רואה את זה קורה גם לסופרים איכותיים שהולכים לאיבוד, בעוד מי שנתפש בעיניהם ככתבן חסר ערך משגשג.

אבל יש פה יותר מזה. יש פה כעס על אנשים שהם לא מספיק אינטיליגנטיים בעיני הדוברים. "שפה דלה" היא הרי שם קוד למחשבה דלה, ולטפשות באופן כללי. איך יכול להיות שהטמבל הזה מצליח יותר ממני?

הודיתי בעבר שאני מחבבת את קובי "הקיפוד" פרץ ברגעים מסוימים, יש אנשים שמזכירים לי את זה בתיעוב עד היום. הרבה פעמים תהיתי איך זה שהטעם הדי מונוטוני שלי – חווה אלברשטיין, סיימון וגרפונקל, דון מקלין, יוני רכטר, שם טוב לוי ומתי כספי הם חלק קטן מהאמנים שאני גאה לאהוב – מתערבב בעליזות כזאת עם המוזיקה "הנמוכה", מזרחית, פופ סתמי למדי (קובי אפללו החמוד) ואפילו שירי טראש אמריקאים (בריטני ספירס צדקה, היא נולדה לגרום לי אושר).

בעוד שבספרות אני מרגישה אשמה ממש על ה-Guilty pleasures שלי, במוזיקה ממש לא.

המבחן האחרון היה בחתונה של מלי ויוני, שני אשכנזים חמודים, ילדים טובים ירושלים. במהלך החתונה הושמע שיר מזרחי אחד שוב ושוב ושוב, ופתאום מצאנו את עצמנו – כל המשפחה, כולל ילדים, שרים אותו בגרונות ניחרים ורוקדים בהתלהבות.

למחרת בבוקר שוב זמזמנו אותו, כולם!, ויואב החליט לברר מה השיר הזה. זכרנו רק משפט אחד: "מה שיש לי בעולם הזה לא שווה בלעדייך". חיפוש מהיר הביא אותנו ל"כל בוקר" של משה פרץ, בגרסה של די.ג'יי ליאל. הנה.

לא נעים להגיד, אבל גם עכשיו, כשהעליתי אותו, ישר התחלתי לרקוד בכסא. איכות? שטויות. זה כיף טהור.

זה אכן לא אינטיליגנטי במיוחד. זה לא מנסה להיות. המילים מכוונות ישר ללב, בלי לעצור אפילו לשניה לביקור בראש. זה פופ טראשי עליז ובטוח בעצמו. לא מתנצל, ובצדק. אין על מה.

לבי לבי על אמנים שמרגישים מקופחים, אבל בעיקר מתחשק לי לגשת לחווה'לה ולאביב וליהורם ולהגיד להם: זה לא על חשבונכם. מי שקנה את הרינגטון של "אש" של משה פרץ לא התלבט בינו לבין "אהבה בת עשרים" או "ילדי אור הירח". קצת עצוב לכם לגלות שרוב האנשים מעדיפים בידור על פני אמנות? ובכל זאת, זאת אמת. וגם אנשים שאוהבים אמנות נהנים מבידור. משה פרץ מצחיק, חמוד, משעשע.

אתמול טלי ליפקין שחק ראיינה את אבישי כהן על הדיסק החדש והיפהפה שלו, Seven seas. היא שאלה אותו מה יש לו להגיד על הסיפור הזה, והוא אמר שאין לו מה להגיד על "מוזיקה מזרחית". הוא יכול לדבר על שיר, על אמן. הוא אוהב אמנות, אמר. זה חשוב לו. הוא שמח לדבר על מה שהוא עושה, על מה שהוא אוהב. הוא התמקד באמנות שלו, לא בהטפות מוסר או כיסוח של אחרים. מאוד הערכתי את התגובה החכמה הזאת. במקום להסב את המבט למה שאתם לא אוהבים, תראו לנו את מה שכן. למשל השיר הזה, שהוא הצדעה יפהפייה למוזיקה שכהן אוהב:


השיר החדש של אבישי כהן:

http://music.walla.co.il/?w=/202/1788079

*

ואנחנו, הקהל הנזוף על ידי אמניו בשל טעמו הקלוקל, יכולים להיפרד מרגשות האשם. מותר לנו לאהוב גם וגם. להנות ממשה פרץ בחתונה, ולשמוע את אבישי כהן בנסיעה. להתענג על מוזיקה נהדרת בתכנית של בועז כהן בבוקר, ובצהריים לרקוד קצת במטבח עם שרית חדד. הנזיפות של בכירי זמרינו לא ישנו את העובדה שאלה גם אלה מוסיפים לחיים שלנו יופי – וכיף. לכל זמן, ועת לכל חפץ.

*

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On 10 במרץ 2011 at 10:32

    יופי של פוסט. בעקרון אני מסכימה, אבל יש לי עיניינים הרבה יותר דחופים הבוקר – חתול שחור אחד לקח לשולה את הסלסלה!!!! אני מקווה שלא תשתקו בעניין הזה. נשיקות.

    • רוני  On 10 במרץ 2011 at 15:18

      זה החבר שלה, אל צ'אלי.

      • מירי  On 10 במרץ 2011 at 15:59

        בהתחלה חשבתי שקוראים לו אל. כמו אל קפונה.

  • kuksta  On 10 במרץ 2011 at 10:36

    גם וגם זו בהחלט אופציה שאנשים שוכחים, כמו את המשפט שלך על זה שלא מדובר על חשבונם.

  • מירי  On 10 במרץ 2011 at 11:06

    אה. והפוסט שלך מתיישב לי עם הפרצוף שההיא עשתה לי בבית קפה. גם שם זה היה אלטיזם מהסוג הגרוע ביותר.

  • ג'וליאנה  On 10 במרץ 2011 at 12:25

    אני מאד אוהבת את הגישה הדמוקרטית שלך. שיר יכול לבוא לך טוב ביום מסוים ובמצב רוח מסוים גם אם הוא לא פסגת היצירה ואין מה להתבייש בזה.
    ואבישי כהן נהדר!

    • רוני  On 10 במרץ 2011 at 15:18

      הו, סוף סוף מישהי שמבינה שהכל היה כדי להאדיר את אבישי כהן המלך 🙂

  • ה.ב  On 10 במרץ 2011 at 12:54

    סליחה על ההתפרצות. היתה לי כוונה להיות קורא סמוי וזה החזיק מעמד עד לפוסט הזה, אבל עכשיו דחפת לי מנת יתר של ניטרוגליצרין בהזרקה ישירה לתוך הווריד. אז רגע לפני שאני מתפוצץ והופך לפזר של אבק מעל הבלוג שלך, אני אגיד כאן את המלים האחרונות שלי.
    קודם כל גילוי נאות:
    אני לא זמר, כך שאף אחד מהזמרים המזרחיים לא מצליח על חשבוני ולא דורך לי על שום יבלת, חוץ מאשר על היבלת שנקראת יותרת המוח.
    ואחרי הגילוי הזה, אני רוצה להגיד שזה רע בעיני למעוך כל בדל של טיעון ענייני מתחת לסוליה של "הם נגד, כי הם חושבים שזה על חשבונם". עם האמירה הזאת סתמת להם את הפה ושללת מראש כל אפשרות של לגיטימיות בטיעוניהם. הם מקנאים, אז שלא ידברו. ואני אומר, שידברו עוד. כבר מזמן מאסתי בתרבות הפירגון המעושה, והתקינות הפוליטית שממסמסים כל ביקורת, ומכשירים כל שרץ. אנחנו הולכים ונרדמים בתוך בצה חמימה של דקדנס נעים בטמפרטורת הגוף.
    זה באמת לא העסק שלי להעביר ביקורת על מה אנשים אוהבים לשמוע. הבעייה הגדולה היא שאני מרגיש כמו מעשן פאסיבי בחדר סגור מלא עשן. אין לאיפה לברוח מזה. אתה מנסה לפתוח חלון וכולם מתנפלים עליך בזעקות שבר, נושפים לך עוד קצת עשן לתוך הפרצוף וצועקים עליך שאתה אליטיסט. תשאף ותשתוק מותק. זה נעשה מטרד. בכל מקום שאתה הולך הטקטסים המטופשים חובטים לך את המוח עם פטיש שניצלים. ברדיו, בטלויזיה, במונית, בנסיעה הארוכה באוטובוס לאילת, בחוף הים. אני רוצה קצת מרחב ציבור נקי מהזבל הטורדני הזה. ואם זה בלתי אפשרי, אני רוצה לפחות להגיד את זה: זבל.

    • רוני  On 10 במרץ 2011 at 15:17

      ניטרוגליצרין ישר לווריד? וואו. התרשמתי.
      אתה יכול להגיד פה מילים נוספות, הכל בסדר. וזה בסדר גם שליהורם גאון ולחווה אלברשטיין יש דעות, ושהן שונות משלי. מותר להם לבטא את הדעות האלה, לרגע לא אמרתי אחרת. לגבי ביקורת באופן כללי: הטענה שלך מוכרת, ואכן טוב וחשוב שתהיה ביקורת, ובעיקר שאנשים ירגישו שמותר להם לבטא את דעתם וגם את מררתם. אני לא חושבת שיהורם גאון גזען או שחווה אלברשטיין אליטיסטית מתנשאת. הם פשוט אוהבים דברים מסוימים ולא אוהבים דברים אחרים. שני אלה גם צברו מספיק זכויות בתרבות הישראלית. בצדק התקשורת מקשיבה להם.

      טענת העישון הפסיבי שלך הפתיעה אותי. לא הרגשתי שמישהו מכריח אותי לשמוע את המוזיקה הזאת מעולם. מצד שני, אני לא יוצאת המון מהבית, אין לי טלוויזיה, ואני מקשיבה לרדיו לעיתים רחוקות.
      ובטח, מותר לך להגיד שזה זבל. לך על זה, רק שלא יתפוצצו ורידים. מותר לי גם להגיד שאני מחבבת את זה בכל זאת?

      • ה.ב  On 10 במרץ 2011 at 19:38

        טוב, אחרי שנתת לי אישור להגיד שזה זבל, אין לי ברירה, אני חייב לאפשר לך להגיד שאת מחבבת את זה. אגב, אני לא חושב שכל השירים האלה הם בלי יוצא מן הכלל זוועתיים. במינון סביר, חלקם (הקטן) היו יכולים להיות נסבלים. הבעייה היא הצפיפות באויר. הנוכחות התמידית הרועשת שלהם בכל מקום, כמעט בכל רגע נתון.
        את אומרת שאת בלי טלויזיה ורדיו, וכמעט שלא יוצאת מהבית. אולי את פשוט לא מודעת לגשם המאסיבי של שירים עילגים, חסרי טעם וחסרי חן, שיורד עלינו פה בחוץ.
        כן, מי שמתחבר למדיה ויוצא מהבית הופך למעשן פסיבי כבד.

        • רוני  On 10 במרץ 2011 at 19:45

          אגב, הצצתי בראיון המקורי עם יהורם גאון. מאוד הוצא מהקשרו, האומלל. ברור שגם אני, עם כל הטראשיות, לא אוהבת את "אני לא זמין", "בסבוסה" ו"נשבע לך לא בוגד". מצד שני, אם מישהו נהנה מזה, אני לא יוצאת למלחמה על דמותו התרבותית. שיהיה לו רק טוב.

    • בועז כהן  On 11 במרץ 2011 at 03:29

      אני מאוד מסכים.

      ברגע שמונעים ממישהו להביע דעה נחרצת על משהו, בטענה שהוא אשכנזי/שמאלני/אישה/נוצרי, או השד יודע מה – מתחילה סתימת הפיות

      אז אני, גבר, ישראלי, מזרחי עסלי משני הצדדים ונכד של רב בישראל, אני אומר מפורשות שיהורם גאון צודק, שרוב רובה של המוזיקה (הנקראת בטעות) "המזרחית" המיוצרת בישראל היא סוג של ביוב מצחין במיוחד, המציף את החברה, את המיינסטרים, את המרחב הציבורי.

      ולא, אני לא מקנא באף אחד. באמת שלא.

      לזמרים המזרחיים (ים תיכוניים, עלק) יש את הכסף, את ההצלחה, את הפרסום, ואת החנפנות של הממסד. לפחות שישאירו למישהו, גם אם קוראים לו יהורם גאון, את הזכות להביע את דעתו הכנה על מה שהם עושים.

      בזמנו, דודו טופז, בשיא תהילתו, שבר למאיר שניצר את המשקפיים. טופז לא הסתפק במיליוני השקלים שהרויח ובמאות הבחורות שנשכבו לרגליו ובפרסום הגדול, ביופיו הפיזי ובהערצת ההמונים.
      טופז רצה גם את האישור מהשניצרים, שהוא טוב, שהוא איכותי. ואת זה הוא לא קיבל, ולכן הוא שבר את המשקפיים למבקר שהעז לומר שהוא מייצר רפש טלויזיוני.

      אין בעיה לשמוח ולרקוד עם שירי זבל. טראש זה עסק מהנה, כמו שנקניקיות עם צ'יפס זה אוכל זבל, אבל טעים לאללה, לפעמים, וזה בסדר.
      רק שאף אחד לא יתעקש לשכנע אותי שאין לי זכות לומר שנקניקיות זה ג'אנק פוד, ושאף אחד לא יכריח אותי להתנצל על זה שאני חושב שסלט עגבניות אורגני עם לימון ושמן זית יותר איכותי וטוב מנקניקיה נוטפת שומן. אוקיי?

      • רוני  On 11 במרץ 2011 at 07:56

        אוקיי, בועז 🙂
        אני חותמת על שתי הפסקאות האחרונות, מטראש, דרך ג'אנק ועד גן העדן הקטן של הנקניקיות האורגניות עם לימון ושמן זית.

    • Inmaculada  On 16 בנובמבר 2012 at 18:56

      I think you've just captured the aenswr perfectly

  • עדה  On 10 במרץ 2011 at 13:08

    גם אני חושבת שלכל זמן, ועת לכל חפץ, ויש מספיק מקום תחת השמש גם לזה וגם לזה. אני לא בטוחה שמחברי המוזיקה המזרחית עושים זאת רק מתוך חמדנות: גם הם מביעים את מה שהם מרגישים, ומה שהם מביעים מדבר ללבם של רבים. לא חייבים לאהוב את המוסיקה הזאת, וגם לא לפאר אותה, ובוודאי שלא לצרוך אותה, אם לא רוצים. אבל לדבר בסגנון שבו דיברו עליה, גם אם המטרה היא להגן על התרבות ה"אמיתית", תהיה אשר תהיה – זה לא לגמרי תרבותי בעיניי.

    • רוני  On 10 במרץ 2011 at 15:20

      אני חושבת שאת צודקת. קראתי היום ראיון עם משה פרץ, וקיבלתי רושם שהבחור עושה את שלו באהבה ובהתכוונות, גם אם לא כולם מתרשמים.
      וכן, הסגנון של גאון הוא כנראה שיצר את רוב האפקט.

  • אלירז  On 10 במרץ 2011 at 20:02

    את מה זה צודקת, מותק.
    גם אני שוטפת את הבית עם אייל גולן, ומרחמת על עצמי אחר כך לצלילי טום ג'ואד של ספרינגסטין. ומכיוון שבנזוגי מת על מוזיקה מזרחית, למדתי להבחין בין "בוקר טוב לך, את מושלמת" לבין טקסטים ולחנים טיפה'לה יותר מורכבים. ישי לוי, למשל.
    אגב, משה פרץ כותב ומלחין את השירים שלו בעצמו, ומי שראה אותו פעם בראיון טלוויזיוני יכול להתרשם שהוא בובה של בנאדם, ורק בשביל זה שווה לשמוע אותו בכיף.

    • רוני  On 10 במרץ 2011 at 20:04

      אני רק קראתי ונורא חיבבתי אותו 🙂 ואגב, לאייל גולן יש כמה שירים – צליל מיתר! – שאני אוהבת באמת, שירים יפהפיים.

  • רחל  On 10 במרץ 2011 at 22:03

    מסכימה אתך, רוני. כמו שמתאימים משלבי לשון לסיטואציות חברתיות, כך אפשר להתאים טעמים מוסיקליים לשעות היום (אני מאלה שפותחים את היום עם "בדרך שבחרתי" עופר לוי וממשיכים ב"אותלו" של ורדי).

    • רוני  On 11 במרץ 2011 at 08:19

      עופר לוי! אללי, הנה הגעת לנקודה שבה אני נעצרת. הקול שלו מאז ומעולם הרתיע אותי. הוא ודודי לוי, אגב. שניהם נחשבים מאוד בתחומם, ואני לא יכולה לשמוע אותם בשום אופן.

  • מעוז  On 11 במרץ 2011 at 00:09

    גם אני, כמו מישהו איפשהו מעלי, לא מקבל את הטענה "זה לא על חשבונכם". ביקורת היא לגיטימית גם, ואפילו בעיקר, ממקום לא אינטרסנטי, כל עוד היא עניינית, הוגנת ומנומקת. כמובן שכשהביקורת כוללת מונחים כמו "זבל שהשטן לא ברא" או "אסון טבע", קשה להתייחס אל זה באופן ענייני.
    מעבר לזה, אני חושב שזה כן על חשבונם, כמו שזה על חשבון כולנו. הדוגמא הכי טובה לזה היא ערוץ 24, פעם סוכריה שראויה לתואר "ערוץ המוזיקה של ישראל", והיום הפקה בלתי פוסקת של להג ומוזיקה מזרחית, רצוי משולבים זה בזה. אולי משם התחיל הזעם, ואולי לזה התכוון קודמי באנלוגיה על החדר המלא עשן. זה השתלט באופן כזה שאין מקום למשהו אחר, ופה הבעיה, ואז הטענה ש"יש מקום לכולם" כבר לא רלבנטית.
    אבל הרדידות היא לא נחלתה הבלעדית של המוזיקה המזרחית: בגלגלצ מתנגן לאחרונה הרבה שיר עילג, שבין הפנינים שבו נכללות למשל השורות "יושבת כל היום שותה קפה, נלחמת שיצא לי שיר יפה". הזמרת (אני חושב) אינה מזרחית, ובטח שהשיר הזה לא מוגדר כמזרחי, אבל בכל פעם שהוא מושמע אני מרגיש שהוא לא ראוי, שהוא תופס מקום של שיר טוב יותר, וכן, זה בא על חשבוני.

    • רוני  On 11 במרץ 2011 at 08:17

      מעוז, בל נשכח שבימיו הראשונים של ערוץ 24, שגם אני אהבתי מאוד, אחוזי הצפיה שלו היו נמוכים בהרבה מהיום. הקהל שהוא אנחנו קיים, אבל אנחנו צרכנים הרבה פחות אדוקים, ועל כן מי שפונה אלינו נותר עני ונידח.
      אז נכון, הפופ הים התיכוני השתלט על הערוץ, אבל יש לו הד ומקום בתוך קהל מסוים. במובן הזה זה כן על חשבוננו.
      אבל בעניין הרינגטונים, אני לא חוזרת בי. לא רואה את חובבי קובי פרץ מורידים אביב גפן. אלה שתי שפות זרות זו לזו. מדי פעם מישהו יכול ליהנות משתיהן, אבל בדרך כלל לא.

      • יוסי  On 11 במרץ 2011 at 21:20

        בניגוד למה שחושבים, המוזיקה המזרחית לא אהובה יותר משירי ארץ ישראל. נהפוך הוא.
        כתבתי וצחקתי על זה לפני כמה שבועות, ואני מזמין את שניכם לקרוא את דעתי בעניין ולהתרשם מנתוניו המפתיעים של סקר שנערך בנושא מטעם מכון גיאוקרטוגרפיה. כאן: http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1875436&r=1

  • בועז כהן  On 11 במרץ 2011 at 10:57

    זה לא משה פרץ מול אביב גפן.

    זה משה פרץ מול דקלה. זה הענין. הזיבורית שלו מול האיכות שלה.

  • יוסי  On 11 במרץ 2011 at 21:01

    רוני, כתבת שמעולם לא אהבת את שיריו של גאון. הרשי לי להכיר לך את "ניגון עתיק", שהוא אחד משיריו היותר יפים של גאון, ואחד המרגשים שנכתבו והולחנו במוזיקה העברית בכלל.
    כאן תוכלי להאזין ולהתענג: http://www.youtube.com/watch?v=c25K62k6kvQ

  • לי עברון-ועקנין  On 12 במרץ 2011 at 19:09

    רוני היקרה, מגיעות לך נשיקות. הנה הנשיקות האהובות עליי בימים אלה: http://www.youtube.com/watch?v=vRsyyBFcHYQ
    :))

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: