בּוּ!

לתקשורת אין שום סיבה להתעסק באיש אחד שאומר בּוּ! רק איש אחד, רק בּוּ! אחד. זה אפילו לא סאונדבייט. בטח לא אמירה מעניינת.

אולי הוא בכלל התכוון לומר בוז, אבל הז' שלו התפוגגה אל חלל האולם הענק. נשארה רק ההברה התינוקית הזאת, מחאה קטנה כנגד שרירותיות העולם. בּוּ!

זה היה אי שם בשליש הראשון של הנאום של איאן מקיואן לרגל קבלת פרס ירושלים. מקיואן עמד על הבמה חיוור מעט, עניבה אדומה משתלשלת בין בגדים אנגליים, ואמר את שידענו שיאמר. הטקס התקיים במלואו: הביקור בשיח ג'ראח עם דויד גרוסמן, המחאה הבינלאומית. מקיואן עשה את החלק שלו במשוואה הזו, לא יותר ולא פחות. הוא הפתיע דווקא במילים החמות שהשפיע על ישראל ועל ירושלים.

והאיש ההוא צעק בּוּ. זו היתה רק קריאת תסכול קטנה, רפה וחסרת ערך באולם שהיה מלא בעיקר באנשי תעשיית המו"לות הבינלאומית. הם לא התעניינו בטקס הקטן שקיים האיש. הם היו נתונים עמוק בתוך צבתות הארוע. "ארוע"!. איאן מקיואן, סופר חשוב, מגיע לקבל בירושלים פרס ספרותי חשוב (כפי שמקיואן ציין, רשימת הזוכים בעבר בלתי נתפסת. ישעיה ברלין, חורחה לואיס בורחס, סימון דה בובואר. ויש עוד רבים ונפלאים לא פחות). רגע משמעותי בזירת הספרות העולמית.

היו שם מו"לים מכל קצוות עולם, סוכנים ספרותיים, מנהלי רשתות הספרים בישראל (שניהם!), מנהלי שיווק והפצה, עורכים ראשיים וסגני עורכים ראשיים. אנשי תקשורת, ואולי כמוני, כמה אוהבי ספרות שסתם קיבלו כרטיס מחבר. היו שם מסָלתה ומשמנה של תעשיית הספרות, ועימם גם ראש עיריית ירושלים, שרת התרבות, כבוד הנשיא, שעל אף גילו התבדח כל כך יפה – We are called the people of the book, truth be told, we should be called the people of facebook. הקהל פרץ בצחוק. איזה עונג, שחרור. כולנו מדברים באותה שפה. כולנו אנשי ספר, ולא פייסבוקאים.

פוליטיקה, הומור, שיווק, עסקים, נימוס, תרבותיות, דוכני מכירה, תקשורת, עוד פוליטיקה. כל אלה  הגיעו ליריד הספרים בירושלים.

ורק כשסיים מקיואן (שאת ספריו אני אוהבת מאוד) את נאומו המנוסח לעילא, וכשהשתמש במטאפורת ירושלים-כספר בפעם השניה, שמתי לב אליה, הנעדרת בנשף. ההיא, שקטה וביישנית ונחבאת. זמן מה אני מחפשת אותה בכל קרן זווית ולא מוצאת. היא לא הגיעה לשם, אהובתי, הספרות.

(איזו אנומליה סובלת הספרות, שכן המוזיקה מבקרת באירוע המוזיקלי, והמחול מבקר באירועים לכבודו, והאמנות נוכחת באירוע אמנותי, ורק הספרות מתחבאת. אפשר לדבר עליה – ומדברים! – אבל היא נחבאת לה בין הדפים. סרבנית)

ופתאום שמעתי אותו שוב, האיש עם הבּוּ! הוא לא מחה על הפוליטיקה, החלטתי. לא. זה קל מדי. הוא קם וצעק, וגורש מן האולם, הוא הביא את ה-בּוּ! הזה שלו, כי גם הוא התגעגע אליה כל הערב.

*

ויואב אומר: ארוע ספרותי לא מתרחש כשהרבה אנשים יוצאים מהבית, לבושים היטב ומנהלים שיחות כבודות וחכמות. ארוע ספרותי מתרחש כשאדם יושב בחדר עם ספר, וקורא.

 

גם מחוץ לחדר

*\

המון אירועים ספרותיים אצל שלומי יוסף בבלוג פפראצי עמך ספר.

ודווקא מסיבת העיתונאים עם מקיואן ביום שישי היתה אירוע שונה לגמרי. אסתי סגל, גלובס.

וגם אסתי ראתה את ההבדל בין שני הארועים, וקשרה אותו באופן מעניין למיקום שלהם

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דקלה  On 21 בפברואר 2011 at 10:45

    אני עם יואב!

  • גלית חתן  On 21 בפברואר 2011 at 10:57

    כתבת מקסים. חבל שאני לא יכולה לצעוק בו! דווקא במובן החיובי של המילה. כמו "בו! הפתעה! יש פוסט מעולה של רוני בדיוק היום!".

    ולסיכום, אני מסכימה עם יואב – אירוע ספרותי זה משהו אישי לגמרי 🙂

  • יותם שווימר  On 21 בפברואר 2011 at 13:56

    רוני, גם אני הייתי שם ודווקא כן הזכרתי את האיש שצעק בו!
    חבל שלא ראיתי אותך, הייתי אומר שלום, זה בטח היה מעניין יותר מכל הנאומים…

  • מירי  On 21 בפברואר 2011 at 13:58

    הפוסטים שלך עושים לי את היום. ואת השבוע, ובכלל, צובעים לי תקופה שחורה באור. רוב תודות.

  • דודו פלמה  On 21 בפברואר 2011 at 14:00

    ויואב צודק מאוד כאשר הוא אומר את אשר הוא אומר…

  • רוני  On 21 בפברואר 2011 at 14:15

    דקלה, גלית ודודו, גם בעיני יואב צודק. טוב שהוא היה שם כדי להזכיר לי.
    מירי, בואי קצת. נדבר. נשיקות.
    יותם, ראיתי את הדיווח שלך הבוקר והצטערתי מאוד שלא נפגשנו. ברור שהיה לנו יותר מעניין לשוחח מאשר להקשיב למה שהיה שם. איך פספסתי את דיווח הבו שלך? לאלוהי הפרעת הקשב פתרונים.

  • אסתי  On 21 בפברואר 2011 at 14:37

    ואני חיכיתי לפוסט שלך ולא ראיתי אותו. היתכן שלא עלה לראשית של רשימות?

    ובואנה, גם אני שמעתי משהו, אבל כיוון שהייתי בכלוב התקשורת שעשה המון רעש, חשבתי שרק נדמה לי ששמעתי איזו הפרעה מכיוון הקהל. אחר כך שכחתי. יופי של פרשנות.
    דרך נפלאה להסתכל ולהעביר את תחושת אי הנוחות הגדולה שיש לי מאז הגענו לשם אתמול.

    • רוני  On 21 בפברואר 2011 at 16:37

      רשימות מחרים אותי. עניינים טכניים, אומרים.
      גם לי היה מעניין לראות את הזווית שלך. קישור מעניין, בין שתי ערים.

  • דודו פלמה  On 21 בפברואר 2011 at 17:24

    ועם זאת ראיתי ושמעתי ריאיון עם איאן מקיואן בערוץ 1 והאיש היה מעורר כבוד. גם ברוחב הדעת וגם בנכונות שלו לומר ליעקב אחימאיר, בעדינות בריטית טיפוסית ועם זאת בנחרצות, שמה שנעשה בשייח' ג'אראח הוא בלתי נסבל מבחינה אנושית ומוסרית. הרגשתי שהוא היה באותו רגע "איש במקום שאין בו אנשים"…

    • רוני  On 21 בפברואר 2011 at 17:28

      הוא איש מרתק ואכן, מעורר כבוד.
      אולי הייתי צריכה להבהיר את זה בטקסט: אין לי טענות למקיואן. הוא קיבל במה משמעותית ובחר להביא אליה אמירה משמעותית. מגיע לו כבוד ויקר.
      רק שספרות לא היתה שם, וזה ציער אותי. עניין פרטי לגמרי.

  • מעין אלכסנדר  On 21 בפברואר 2011 at 18:16

    כשקראתי את הפסקה הראשונה, חשבתי שזאת עוד התייחסות (אם כי מתוחכמת) ליורם זק ופליטת הפה שלו…

    ויואב צודק 🙂

  • הופ  On 27 בפברואר 2011 at 18:42

    איזה יופי של פוסט.

  • tsoof  On 2 במרץ 2011 at 09:43

    אבחנה מעניינתף שרוניצ'קה. יואב, כהרגלו, מדויק, אבל אין על התמונה הזאת 🙂

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: