הגן המכושף

בקצה העיר, מתחת לבניין סטנדרטי בפאתי ככר, משתחץ מין גן קטן שהוא יצירה חשופה, פרועה ופראית.

בפעם הראשונה טל הביאה אותי. השעה היתה כמעט חצות וזה נראה כמו גן מכושף, אבל לא מכושף של פיות ורודות. גן אכזרי שמתוכו יזנקו עלי מפלצות. משהו מתוכו ישרוף אותי אם אתקרב יותר מדי. האנשים המצוירים על העמודים ללא תווי פנים, מחלקה צבאית קטנה של זומבים אכזריים, ירמסו אותנו בפניהם נטולי המבט.

בכל פעם הוא מוסיף משהו, אמרה טל. היא נדנדה את מצלמת הזהב על העץ ונראתה רגועה לגמרי. מאז, בכל פעם שאני הולכת לככר אני עוברת שם (אבל אף פעם לא בלילה). אני מביאה לשם אנשים. הם מתבוננים בו במבטים משתנים. לפעמים בהלה, לפעמים היקסמות.

עגלה נטושה, צילום: עמיר

הפעם עמיר. מבטו נודד מעגלת בובות מעץ למחבת שעליה הדביקו את פניו של מישהו, לתרנגול קבוע בבטון. אחר כך הוא שולח לי פתק.

האיש שעובד את הגן הזה, הוא מסקרן אותי. הוא אוסף בובות, גרוטאות, כסאות. הוא מניח את הדברים באי סדר גמור, ואולי בסדר מסוים שנסתר מעיני. הוא כותב דברים על חפצים. הוא צובע פינות ותיבות דואר בצבעי זהב. הוא מצייר עוד ועוד דמויות.

בכל זאת יש פה איזה קסם משונה, אני אומרת לעמיר. אתר תיירות שכונתי. הוא מרחם על השכנים. אחר כך אנחנו צוחקים ופונים לשבת על הספסל בככר. האיש שמוכר דברים מוזרים מנופף לעברנו איזה צעצוע. הכל פה מלא סיפורים, אומר עמיר בפליאה. איש שמנסה למכור את מפת העולם בככר מילאנו. זה סיפור, נכון?

כן, אני מסכימה. אבל זה הסיפור שלך, בסדר?

סיפור על מפית, עמיר

להקליד את זה? אני שואלת.

לא, הוא אומר, ושולח פתק אחרון.

(כל הצילומים שלו)

לטל ניצן, הפעם כמו שצריך.

***

1. הערה מנהלית: ב 28.2 אני כאן. עוד אכתוב על זה, מבטיחה. בינתיים תכתבו ביומן. יהיה מעניין.

2. הערה מרוצה: איזה יופי של דבר מירי כתבה בעקבות החתולים של יעקב קאופמן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודו פלמה  On 17 בפברואר 2011 at 18:28

    הענק וגנו בלי הענק

  • מירי שחם  On 17 בפברואר 2011 at 18:45

    התודעה הקופרמינצית משתלטת על תל אביב. איזה כיף.

  • רוני  On 17 בפברואר 2011 at 21:57

    דודו ומירי, שניכם הצחקתם ושימחתם אותי 🙂

  • מירי שחם  On 17 בפברואר 2011 at 22:06

    בהחלט ייתכן שאם היית טומנת את הפתקים באדמה של הגן הזה, היה צומח לך שיח עם מסטיקים עגולים. אין לדעת. אני אפילו לא שואלת איפה זה, כי זה מסוג השאלות שפשוט אסור לשאול.

  • רוני אשכול  On 18 בפברואר 2011 at 08:37

    איפה זה?
    (סתאאאם)
    נשמע ונראה נהדר, ת"א מתחילה לצאת מעצמה (או להיכנס לעצמה?)

  • דודו פלמה  On 18 בפברואר 2011 at 10:47

    רוני, באשר למקומות נטושים וקסומים, נדמה לי שמאוד תביני את הרשימה הקצרה הזאת. שבת שלום:

    האסם

    אחד הדברים שתמיד עשו לי את זה בימי ילדותי הנידחים, היה מעשה ההתגנבות לאסם ולמכון התערובת המקומי ששכן בבני מעיו.
    אחרי הצהריים כאשר הלכתי מבית הילדים לחדר ההורים ("לך ישר הביתה!" הייתה באה הוראתה הקשוחה של המטפלת) סטיתי לי, כמו תמיד, מן המדרכה שהלכה בדרך-הישר לחדר ההורים, אל האסם הגבוה והלבן ששכן באזור המרוחק ו"המסוכן" של הלולים והאיר כמגדלור את ימי ילדותי. בתוכי הרגשתי כמו כיפה אדומה שירדה מן השביל ונכנסה אל היער, או לפחות כמו פטר שהתגנב אל האחו כדי לפגוש בזאב.

    כשהייתי מגיע לאקליפטוסים, הייתי יכול להריח כבר ממרחק את ריח המכון שהתאבך באוויר. ריחות של גרעיני דורה, חיטה ושמן דגים שהתערבבו בחלל המהביל של הקיץ והתגבשו לניחוח כבד ושמנוני.
    ערמה מרשימה של שקים מלאי תערובת, הראויה לפחות למכחולו האימפרסיוניסטי של ון- גוך, התרוממה ונגלתה אלי לאט מהאפלולית הניחוחית של האסם. הבד של השק היה גס ומחוספס, וכשנגעת בו חשת שאתה נוגע במשהו חזק ויסודי לפחות כמו האדמה שכל כך רחקנו ממנה בזמן האחרון.

    מאחורי ערמת השקים המגובבת התגבשה לאט דמות של משהו שניראה באפלולית האסם כמו טרינוזאורוס רקס שנרדם בעמידה. בלב מפרפר מהתרגשות התקרבתי אליו עד שנהפך להיות ל"ג'ירפה", שהייתה למעשה עגלת חלוקה ארוכת צוואר, שבאמצעותה היה האחראי על אספקת התערובת (שתמיד עלה ממנו ניחוח טוב וחם של חלות- שבת) מחלק את התערובת למכלים הגדולים של הלולים. לפעמים היה נעתר לתחנוני ומרשה לי להצטרף אליו לחלוקה וההתרגשות הייתה גדולה.

    היום האסם הפך להיות גוויה של בניין. חללו הריק גדוש בזיכרונות מאובקים ועל גגו הגבוה, שפעם הייתה בוערת עליו חנוכייה חשמלית בחג החנוכה, שוכנת אחר כבוד האנטנה של סלקום, אולי כדי שחברי הקבוץ יוכלו לתקשר יותר טוב איש עם רעהו. האסם שסיים את תפקידו ולא היה לו לאן ללכת, נותר תקוע באמצע הקיבוץ משמים כמציבה מתקלפת ואילמת לימים בהם היינו קרובים יותר לאדמה ולגרעינים שבאים ממנה. מציבה אילמת לימים בהם היה בין החברים הרבה "קשר" במקום הרבה "תקשורת".

    זהו האסם של ילדותי, שמצטרף עכשיו בעצב גדול אל שאר האובייקטים שזוהרים עכשיו באור יקרות בשדות השיתוף הנצחיים של הקבוץ. וזוהי עוד הזדמנות בשבילי להבין למה התכוון המשורר נתן אלתרמן כשכתב ש"לעד לא תיעקר ממני אלוהינו תוגת צעצועיך הגדולים".

    • רוני  On 20 בפברואר 2011 at 00:27

      דודו, גם מרתק וגם מוכר מאוד לבת המשק לשעבר שאני. מאוד אהבתי את הטקסט הזה, והסייפא שלו פשוט נפלא.
      תודה רבה ששיתפת.

  • מירי  On 18 בפברואר 2011 at 10:48

    עברתי שם כמה פעמים וחשבתי גם לצלם. נורא מוזר, אבל העיר מלאה מוזרויות ופלאים כאלה. צריך רק לגלות.

  • galithatan  On 18 בפברואר 2011 at 17:30

    גרתי ליד הגן הזה למעלה מעשור, והוא מקסים בכל פעם מחדש 🙂 והכי כיף להביא אנשים חדשים ולראות את התגובות שלהם.

  • avivamishmari  On 19 בפברואר 2011 at 20:25

    בלתי מתקבל על הדעת, וטוב שכך, כי כאן לא צריך דעת. בורחס בלבנט.

    • רוני  On 19 בפברואר 2011 at 20:33

      זה רק כי עמיר מחיפה. אבל איזו מחמאה. מאוד משמח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: