לא.

האם אפשר ללמד נשים להגיד "לא"?

אחרי שכתבתי ספר שעוסק במקרה של אולי-אונס, יצא לי לשוחח עם הרבה אנשים, ובעיקר הרבה נשים, על הנושא. איתן, גיבור הספר, נתקל בבחורה שמתקשה לומר לא. אולי היא אומרת, קצת, בשקט. אולי לא. בחלוף הזמן הוא נוטה להאמין שהיא לא רצתה לשכב איתו, והספק מערער את יסודות חייו ומוביל אותו למסע קשה אל עברו ואל עצמו.

אז נשים מדברות איתי. קיבלתי בחצי השנה האחרונה המוני מכתבים מנשים שרצו להגיד לא, התכוונו להגיד לא, התביישו להגיד לא, קפאו כשהגיע הרגע להגיד לא.

הקפאון הזה חזר שוב ושוב, והוא מוכר מאוד בשיח הפמיניסטי סביב נושא האונס. ובעקבותיו של הקיפאון מדלג גם אחיו הצעיר והמאוד מפותח – "לא נעים". או שהן קפאו, או שלא היה להן נעים להגיד לא, לאכזב אותו, לא לענות על ציפיותיו.

לפעמים התחשק לי לצרוח על הנשים האלה – תגידי! תגידי כבר! מה כבר יקרה? יהיה לך קצת לא נעים? יהיה לו קצת לא נעים? עדיף, תאמיני לי, אחותי. אבל אני לא יכולה לצרוח עליהן, כי אין אשה שלא מכירה את הקיפאון, וגם את לא נעים הקטן והמרושע. כל כך לא נעים שאפשר להכתים חיים שלמים בזכרונות צורבים, בבושה ובכאב, פשוט כי לא נעים לנו להגיד לא.

בסיקור משפט קצב אפשר היה לראות את זה באופן מאוד בולט – היו אנשי תקשורת שחקרו, למדו והבינו את מורכבות הסיטואציה ואת ההתניה של נשים באמצעות חינוך להיות טובות, להיענות, לא לאכזב, ואיך החינוך הזה מוביל אותן אל פי השאול של התוקפן המיני, והיו כאלה – גם עיתונאיות, אגב – שלא הבינו, ושהטילו ספק בגרסת הנאנסות בשל כך.

ויש מי שמציע לנשים כלים להתמודד עם הקושי. נגד הקיפאון מציעים לנו ללמוד להרביץ לגברים. זו התשובה שלנו לאלימות מינית, אלימות שכנגד. מוכרים לנו קורסים להגנה עצמית, אמנויות לחימה סופר אפקטיביות, כושר וספורט. לא אומרים – אבל אי אפשר שלא לשמוע בין המילים – שגם נרוויח מזה גוף מעולה. למרות הסאבטקסט הזה, זו לא הצעה גרועה. היא אפילו טובה. לכל אשה ייטב  אם תהיה מסוגלת להגן על עצמה מפני תקיפה פיזית. טוב לדעת איך להתמודד, וברוב השיטות האלה מלמדים גם מתי כדאי לסגת.

אבל אף אחד לא מלמד אותנו להתמודד עם "לא נעים".

בזמן האחרון חשבתי על כך שבדיוק כפי שמציעים קורסים להגנה עצמית (שבהם מתרגלים גם אמירת לא ברורה ואסרטיבית, אבל כדי להשתתף בהם חייבים להתאמן, פיזית) כך רצוי שהחברה, אולי באמצעות ארגוני הנשים, אולי – שומו שמיים! – כבר בבתי הספר, תציע לנשים מסלולים שבהן יוכלו ללמוד להגיד לא באופן ברור ופשוט בכל עת שמוצע להן להיות שותפות לפעילות פיזית כלשהי שאינן מעוניינות בה – בין אם חיבוק ידידותי, נשיקה או יחסי מין. בדיוק כפי שבהגנה עצמית אנחנו יוצרים מערכת התניות שמאפשרת תגובה רפלקסיבית ברגע שבו אנחנו מותקפות, כך אפשר לאמן אותנו להגיב באופן רפלקסיבי לפניות לא רצויות.

קורס כזה צריך לכלול מעט תיאוריה והמון תרגול: הצעות חוזרות ונשנות לפעילות מינית, לנגיעה, תחינה, מחמאות ריקות או כנות, וסירוב. שוב, ושוב, ושוב.

ניצנים לזה אפשר לראות בשנים האחרונות אצל הורים שמסרבים להכריח ילדים לנשק את הדודה או לתת לה לצבוט בלחי שלהם. אם הריח של הדודה לא נעים, אם אתה לא כל כך מחבב אותה, אם את פשוט לא רוצה – לא חייבים. אתם חייבים לכבד את סביבתכם, אבל לא בהכרח להיות "טובים".  ובכל זאת, אנחנו עדיין מקריאים לילדים את הספר על הדובון לא-לא, שמרוב שאמר לא מצא עצמו מרוחק מביתו, אנשים פגעו בו, זרקו עליו חפצים והוא כמעט גווע ברעב ובצמא.

(השימוש שלי בלשון זכר ונקבה לחילופין הוא לא מקרי. גם ילדים ונערים עוברים את זה, חלקם הגדול דתיים. ומה שמשותף להם ולבנות הוא החינוך להיות טובים. אנחנו מקווים שילדינו יהיו אנשים טובים, אבל זה לא הערך היחיד, ואין שום ספק שנעדיף שיהיו קצת פחות טובים ושיוכלו לשמור על עצמם מפני אנשים רעים).

 

ילדים טובים לא אומרים לא

נסו לדמיין את הסיטואציה. את הצחוקים הפזורים בקבוצת הנשים המתרגלת אמירת לא. את אי הנוחות. את הלחץ ההולך וגובר של המתרגלת שמשחקת את תפקיד הגבר. את אי הנוחות של זו שבתפקיד האשה. אם את אשה, אולי גם את, כמוני, כבר מרגישה את זה בגוף. אי נעימות שנעה מהבטן אל דרכי הנשימה.

אני קוראת את "הכצעקתה" לאחרונה. רצף קשה של לחץ, כאב, אלימות. יש שם זעקה שצריכה לזעזע את אמות הסיפים. אני קוראת וחושבת שהפרויקט הזה יכול לשמש בסיס. הנה הסצינות, אמיתיות לגמרי. בואו ניקח קבוצה של נשים וניתן להן לשחק אותן שוב ושוב. לזהות את המקום שלא רוצה, להתיידד איתו, ללמוד לכבד אותו. להתרגל להגיד לא, שוב ושוב. כמה פעמים שצריך.

אולי אפשר ליצור התניה אחרת. אולי אפשר לעזור לעצמנו, לאחיות שלנו, לבנות שלנו, לשמור על עצמנו טוב יותר.

אולי אפשר ללמוד להגיד "לא".

*