לא.

האם אפשר ללמד נשים להגיד "לא"?

אחרי שכתבתי ספר שעוסק במקרה של אולי-אונס, יצא לי לשוחח עם הרבה אנשים, ובעיקר הרבה נשים, על הנושא. איתן, גיבור הספר, נתקל בבחורה שמתקשה לומר לא. אולי היא אומרת, קצת, בשקט. אולי לא. בחלוף הזמן הוא נוטה להאמין שהיא לא רצתה לשכב איתו, והספק מערער את יסודות חייו ומוביל אותו למסע קשה אל עברו ואל עצמו.

אז נשים מדברות איתי. קיבלתי בחצי השנה האחרונה המוני מכתבים מנשים שרצו להגיד לא, התכוונו להגיד לא, התביישו להגיד לא, קפאו כשהגיע הרגע להגיד לא.

הקפאון הזה חזר שוב ושוב, והוא מוכר מאוד בשיח הפמיניסטי סביב נושא האונס. ובעקבותיו של הקיפאון מדלג גם אחיו הצעיר והמאוד מפותח – "לא נעים". או שהן קפאו, או שלא היה להן נעים להגיד לא, לאכזב אותו, לא לענות על ציפיותיו.

לפעמים התחשק לי לצרוח על הנשים האלה – תגידי! תגידי כבר! מה כבר יקרה? יהיה לך קצת לא נעים? יהיה לו קצת לא נעים? עדיף, תאמיני לי, אחותי. אבל אני לא יכולה לצרוח עליהן, כי אין אשה שלא מכירה את הקיפאון, וגם את לא נעים הקטן והמרושע. כל כך לא נעים שאפשר להכתים חיים שלמים בזכרונות צורבים, בבושה ובכאב, פשוט כי לא נעים לנו להגיד לא.

בסיקור משפט קצב אפשר היה לראות את זה באופן מאוד בולט – היו אנשי תקשורת שחקרו, למדו והבינו את מורכבות הסיטואציה ואת ההתניה של נשים באמצעות חינוך להיות טובות, להיענות, לא לאכזב, ואיך החינוך הזה מוביל אותן אל פי השאול של התוקפן המיני, והיו כאלה – גם עיתונאיות, אגב – שלא הבינו, ושהטילו ספק בגרסת הנאנסות בשל כך.

ויש מי שמציע לנשים כלים להתמודד עם הקושי. נגד הקיפאון מציעים לנו ללמוד להרביץ לגברים. זו התשובה שלנו לאלימות מינית, אלימות שכנגד. מוכרים לנו קורסים להגנה עצמית, אמנויות לחימה סופר אפקטיביות, כושר וספורט. לא אומרים – אבל אי אפשר שלא לשמוע בין המילים – שגם נרוויח מזה גוף מעולה. למרות הסאבטקסט הזה, זו לא הצעה גרועה. היא אפילו טובה. לכל אשה ייטב  אם תהיה מסוגלת להגן על עצמה מפני תקיפה פיזית. טוב לדעת איך להתמודד, וברוב השיטות האלה מלמדים גם מתי כדאי לסגת.

אבל אף אחד לא מלמד אותנו להתמודד עם "לא נעים".

בזמן האחרון חשבתי על כך שבדיוק כפי שמציעים קורסים להגנה עצמית (שבהם מתרגלים גם אמירת לא ברורה ואסרטיבית, אבל כדי להשתתף בהם חייבים להתאמן, פיזית) כך רצוי שהחברה, אולי באמצעות ארגוני הנשים, אולי – שומו שמיים! – כבר בבתי הספר, תציע לנשים מסלולים שבהן יוכלו ללמוד להגיד לא באופן ברור ופשוט בכל עת שמוצע להן להיות שותפות לפעילות פיזית כלשהי שאינן מעוניינות בה – בין אם חיבוק ידידותי, נשיקה או יחסי מין. בדיוק כפי שבהגנה עצמית אנחנו יוצרים מערכת התניות שמאפשרת תגובה רפלקסיבית ברגע שבו אנחנו מותקפות, כך אפשר לאמן אותנו להגיב באופן רפלקסיבי לפניות לא רצויות.

קורס כזה צריך לכלול מעט תיאוריה והמון תרגול: הצעות חוזרות ונשנות לפעילות מינית, לנגיעה, תחינה, מחמאות ריקות או כנות, וסירוב. שוב, ושוב, ושוב.

ניצנים לזה אפשר לראות בשנים האחרונות אצל הורים שמסרבים להכריח ילדים לנשק את הדודה או לתת לה לצבוט בלחי שלהם. אם הריח של הדודה לא נעים, אם אתה לא כל כך מחבב אותה, אם את פשוט לא רוצה – לא חייבים. אתם חייבים לכבד את סביבתכם, אבל לא בהכרח להיות "טובים".  ובכל זאת, אנחנו עדיין מקריאים לילדים את הספר על הדובון לא-לא, שמרוב שאמר לא מצא עצמו מרוחק מביתו, אנשים פגעו בו, זרקו עליו חפצים והוא כמעט גווע ברעב ובצמא.

(השימוש שלי בלשון זכר ונקבה לחילופין הוא לא מקרי. גם ילדים ונערים עוברים את זה, חלקם הגדול דתיים. ומה שמשותף להם ולבנות הוא החינוך להיות טובים. אנחנו מקווים שילדינו יהיו אנשים טובים, אבל זה לא הערך היחיד, ואין שום ספק שנעדיף שיהיו קצת פחות טובים ושיוכלו לשמור על עצמם מפני אנשים רעים).

 

ילדים טובים לא אומרים לא

נסו לדמיין את הסיטואציה. את הצחוקים הפזורים בקבוצת הנשים המתרגלת אמירת לא. את אי הנוחות. את הלחץ ההולך וגובר של המתרגלת שמשחקת את תפקיד הגבר. את אי הנוחות של זו שבתפקיד האשה. אם את אשה, אולי גם את, כמוני, כבר מרגישה את זה בגוף. אי נעימות שנעה מהבטן אל דרכי הנשימה.

אני קוראת את "הכצעקתה" לאחרונה. רצף קשה של לחץ, כאב, אלימות. יש שם זעקה שצריכה לזעזע את אמות הסיפים. אני קוראת וחושבת שהפרויקט הזה יכול לשמש בסיס. הנה הסצינות, אמיתיות לגמרי. בואו ניקח קבוצה של נשים וניתן להן לשחק אותן שוב ושוב. לזהות את המקום שלא רוצה, להתיידד איתו, ללמוד לכבד אותו. להתרגל להגיד לא, שוב ושוב. כמה פעמים שצריך.

אולי אפשר ליצור התניה אחרת. אולי אפשר לעזור לעצמנו, לאחיות שלנו, לבנות שלנו, לשמור על עצמנו טוב יותר.

אולי אפשר ללמוד להגיד "לא".

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צ.  On 16 בפברואר 2011 at 00:39

    אמן.

  • צ.  On 16 בפברואר 2011 at 00:47

    אני יכולה להעיד שאחרי שהבנתי שזה דבר שאני פשוט לא יודעת להגיד, היתה לי תקופה מאוד מטלטלת שבה הרגשתי צורך להתנגד לכל דבר שנראה לי לא לעניין, וללא התחשבות בנסיבות החברתיות האופפות אותו. אפילו השתמשתי בכינוי "דובון לא-לא" כדי להסביר לסובבים אותי את פשר המצב.
    זה נמוג אחרי כמה זמן, ולצערי ההתניה עדיין חזקה ממני.

    בכל מקרה, אני רוצה לציין שאחד הדברים הכי חשובים בקשר לזה הוא, שצריך שבעקבות ה"לא" שאת לומדת לומר, דברים באמת (לפחות לרוב, ולפי תורת ההתניה הקלאסית- דווקא חשוב שלא תמיד)ישתנו. אם במצב לימוד את ממשיכה לחוות מצבים בהם את אומרת "לא" וכלום לא קורה- את מחזקת את הלימוד הקודם שלך, של חוסר ישע.

    • רוני  On 16 בפברואר 2011 at 19:29

      את יודעת שגם לך היה תפקיד בכתיבת הרשימה הזאת.
      האם דברים ישתנו לכולן בעקבות קורס כזה? אני לא יודעת. אבל כל שיפור יהיה חשוב בעיני. אשה אחת שהצליחה לשמור על עצמה, זה חשוב בעיני.

  • אילן  On 16 בפברואר 2011 at 07:09

    לפעמים אני מצטער שאני גבר

  • משהי  On 16 בפברואר 2011 at 07:11

    כן, גם אני אחת מאלו… אתמול, כשפגשתי ידידה שסיפרה לי סיפור על כמה היא במצוקה מחיזור (התקשרויות טלפוניות ) של גבר שהיא אינה מעוניינת בו, חשבתי לעצמי: כמה הסיפור הזה מוכר לי, וכנראה גם ללא מעט נשים, וכמה, למיטב ידיעתי, הוא כמעט לא בא לביטוי בספרות. חשוב לכתוב על כך כמה שיותר. בקרוב אשיג את ספרך. תודה!

  • משהי  On 16 בפברואר 2011 at 07:23

    מסכימה איתך שזה דבר שצריך להילמד גם בבית הספר, במסגרת חינוך מיני ושיעורים אחרים. חשוב לדבר על כך שלא תמיד אנו מעוניינים בקשר מיני (או גם אחר) עם זולתנו וזכותנו, ואף חובתנו, לסרב למה שאיננו מעוניינים בו.

    • רוני  On 16 בפברואר 2011 at 19:25

      תודה רבה עך התגובות. הסיפור על הידידה שלך כל כך מכאיב וכל כך מייצג.

  • חנן כהן  On 16 בפברואר 2011 at 11:09

    רוני, תראי את זה

    http://www.good-hands.org/notes/?p=66356

    • רוני  On 16 בפברואר 2011 at 11:12

      ראיתי, חנן. זה בדיוק העניין – כדי לקבל את זה אנחנו מחויבות להשתתף במסלול הגנה עצמית ארוך ומחייב, וללמוד גם להשיב מלחמה פיזית. זה לא מתאים לכולנו.

      • עדי וימר  On 11 במרץ 2011 at 11:55

        שלום רוני, חשוב לי להצביע על כך שבדיוק מסיבה זו בנינו ב"אל הלב" סדנאות קצרות מועד וממוקדות, שחלק הארי שבהן עוסק באימון והתרגול שבהצבת גבולות ובאמירת לא. כל שיטת הלימוד שלנו מבוססת על ניסיוננו כנשים ועל ההבנה כי חיי היומיום מציפים אינספור מצבים שבהם אנו מתקשות להביע את רצוננו ולעמוד על זכותנו לסרב למצבים של חציית גבולות פיזיים ורגשיים כאחד. המטרה היא להגדיל את ארגז הכלים שיש לכל אחת מאיתנו בעת שהיא נתקלת באחד המצבים הללו, כאשר המיומנויות הפיזיות הן עוד כלי, חשוב ויקר ערך בעינינו, אך רק כאשר אין כל מוצא אחר. הייתי שמחה מאד להזמין אותך לחוות ולהתנסות.
        תודה על פוסט חשוב ונוגע ללב.

  • אני,למרות כל  On 16 בפברואר 2011 at 12:19

    כן, את צודקת,זה חשוב. אני לא יודעת איך להגיד לא.עצוב.

    • רוני  On 16 בפברואר 2011 at 19:29

      כבר קיבלתי כמה מיילים מארגונים שמתכוונים להרים את הכפפה. להודיע לך אם וכאשר ייפתח קורס כזה?

      • דניאלה  On 17 בפברואר 2011 at 16:24

        כן, בבקשה.

  • גל קטן  On 16 בפברואר 2011 at 12:34

    א) שונאת (ממש כך…) אץ הספר הדובון לאלא. סיקבתי להקריא אותי לילדי, ורק עכשיו אני קולטת למה…
    ב) עניין ה"לא נעים" של נשים קיים בהרבה תחומים.
    לנשים לא נעים לגבות כסף עבוד עבודה/שירותים/ייעוץ שהן עושות. ולרוב, אם הן גובות תשלום הוא נמוך יחסית (שוב, בהכללה).
    לנשים לא נעים להתעקש מול רופא שמנפנף אותן ב"את סתם היסטרית". כשהן יודעות בוודאות שהן לא היסטריות ומשהו אצלן או אצל ילדן לא בסדר.
    נשים קונות בחנות כי "לא נעים לי, כבר בלבלתי לה/לו את השכל כל כך הרבה… נקנה משהו".
    ועוד ועוד.
    עניין התקיפה המינית הוא האקוטי והנורא מכל, אבל זה מחלחל לכל תחומי חיינו, לצערי.

    • רוני  On 16 בפברואר 2011 at 19:27

      מסכימה עם כל מילה. קורסים באסרטיביות, העצמה נשית, כל כך הרבה פעילות ועדיין נשים מקטינות את עצמן וחיות בספירה שבה שום דבר לא נעים.
      אני מתרכזת בזה, מפני שכאן מדובר בדיני נפשות, ובגלל כל הסיפורים ששמעתי באופן אישי בחצי השנה האחרונה. לא מסוגלת להפנות לזה את הגב. לא מספיק לי רק להקשיב.

  • גל קטן  On 16 בפברואר 2011 at 12:35

    סליחה… ככה זה שלא מגיהים…
    את הספר הדובון לא לא סירבתי וגו'

  • דודו פלמה  On 16 בפברואר 2011 at 13:43

    איזה פוסט מכאיב.
    אי אפשר להיות קורא גבר ולא להתמלא אשמה, כאילו שיש בכך מחילה. אז זהו שאין. הכל כל כך נכון ומדויק עד שבאמת אני לא יודע לאן להוליך את מה שאני מרגיש. תודה

    • רוני  On 16 בפברואר 2011 at 19:24

      דודו, אבוי לנו אם גברים טובים יחושו אשמה. שהאשמים יחושו אשמה. אני לא מרגישה אשמה כאם כי יש אמהות שפוגעות בילדים שלהן – כי אני לא עושה את זה.

      • טל  On 17 בפברואר 2011 at 00:39

        אין רע בכך שגברים יחושו אשמה, הגבולות מספיק לא ברורים כדי שלכל אחד יהיה לפחות דבר מה לחוש אשמה לגביו.

        הבעיה האמיתית היא עם נשים שחשות אשמה לנוכח האשמה שחשים גברים, כאילו לא די לכתוב שאינן יודעות לומר "לא" אלא שבתגובה לתחושת אשם גברית מיד יש להרגיע אותם שמה פתאום, שהם גברים טובים.

        • רוני  On 17 בפברואר 2011 at 06:36

          ומה חשבתי, שלא אנזף?
          בסדר, אני הבעיה האמיתית. תודה, טל.

  • הדבורה מאיה  On 16 בפברואר 2011 at 13:45

    אני לא מסכימה איתך בנקודה אחת. אלו שלא היה נעים להן לומר לא, לא קשורות לשיח אונס. הן בחרו לשכב עם מישהו על פני אי נעימות… זו בעיה שעל כל אחת מאיתנו לפתור מול עצמה, אבל לא הוגן להתייחס לגברים כאילו כל תסבוך נשי הוא באשמתם ובאחריותם (אם היא לא אמרה לא, לא היה אונס). הם מנסים, נשים צריכות להבין שתפקידן להדוף מפורשות. כך היה וכך כנראה גם ישאר עד שהגברים שלנו יהפכו מטרוסקסואל וישכחו את ייעוד הטבע שלהם, להפיץ את זרעם בכל מקום אפשרי.
    מעבר לכך, הדובון לא לא ספר איום ואין סיכוי שאקריא אותו לילדי. כמה פעמים חוזרים שם על "להיות דובי טוב ולא לומר לא" כמסר.

    • רוני  On 16 בפברואר 2011 at 19:23

      לא דיברתי על הגברים בכלל. גם לא אמרתי אונס.
      אלה שמדברות איתי בעקבות הספר מדברות בדיוק על זה – שהגברים שהיו איתם לא תמיד ידעו שהן לא רוצות. אני חושבת שחשוב ללמד אותנו לדבר ברור בזמן אמת. בדיוק כפי שאמרת, תפקידנו להגיד לא באופן מפורש וברור.
      גברים הם לא אכזריים בעיני. יש גברים אכזריים. מה את יודעת, פגשתי גם כמה נשים כאלה.

  • למדתי לומר לא  On 16 בפברואר 2011 at 13:48

    לא חייבים ללמוד להרביץ לגברים. אני למדתי לומר לא בשיעורי ימימה שבהם מדברים על התקרבות לעצמך ועל הדרך לעשות את זה.
    משפט מהשיעור "מי שלא מתאפשר לה לומר לא, הכן שלה הוא לא אמיתי אלא צורך לרצות. רק כשיש אפשרות לומר לא, אפשר לומר כן באמת"

    • רוני  On 16 בפברואר 2011 at 19:12

      כל דרך היא דרך טובה. אני שמחה בשבילך שמצאת לך דרך.

  • עידו לם  On 16 בפברואר 2011 at 16:18

    נשים הן מתמסכנות מקצועיות ולכן אני אדיש לסיבלן.

    • חנן כהן  On 16 בפברואר 2011 at 17:54

      לא להאכיל את הטרול

  • galithatan  On 16 בפברואר 2011 at 19:07

    אם כבר ללמד – אז קורס באסרטיביות. הוא קיים במסגרת "לימודי מבוגרים", אולי כדאי להתחיל עם זה עוד קודם.

    • רוני  On 16 בפברואר 2011 at 19:12

      אין סתירה, גלית. הם משלימים זה את זה. גם נשים אסרטיביות כותבות בהכצעקתה, ותמיד יש שם את השאלה – למה לא עשיתי כלום? למה לא עניתי? הרי בדרך כלל אני כן מצליחה.
      אני אצטט את עצמי: בדיוק כפי שבהגנה עצמית אנחנו יוצרים מערכת התניות שמאפשרת תגובה רפלקסיבית ברגע שבו אנחנו מותקפות, כך אפשר לאמן אותנו להגיב באופן רפלקסיבי לפניות לא רצויות.

  • chellig חלי גולדנברג  On 16 בפברואר 2011 at 23:12

    דרך החינוך אותה, אני לומדת, כמה חבל שהאמהות שלנו לא ידעו

    • רוני  On 17 בפברואר 2011 at 07:02

      ספרי לי מה את לומדת. יש כבר מי שהרים את הכפפה שהשלכתי כאן.

  • עידו לם  On 17 בפברואר 2011 at 00:35

    וואו נשים היללות שלכן מאוסות יותר ויותר.

  • מעוז  On 17 בפברואר 2011 at 16:15

    את מצליחה להבין ולהזדהות עם שני הצדדים, לכן כנראה הצלחת לכתוב את הספר, מזויתו של הגבר דווקא. מי שלא יודע לעשות כן, ירגיש שהוא הצודק ואילו הצד השני הוא הפוגע, וזה לא משנה אם זה גבר (ע"ע עידו לם לעיל) או שזו אישה (ע"ע טל לעיל). כל עוד נמשיך לדבר במושגים של הם ואנחנו, לא תושג רגיעה.

    • רוני  On 17 בפברואר 2011 at 16:18

      אני מסכימה, מעוז. והטקסט שכתבת היה במחשבותי הרבה כשכתבתי את זה.

  • אהרלה  On 18 בפברואר 2011 at 10:00

    לא רק אונס. לא רק פעילות מינית. לא רק נשים. את החינוך כנגד הלא נעים צריך להנחיל לכולם, את החינוך להגיד לא צריך להנחיל לכולם.

  • שרונה  On 18 בפברואר 2011 at 10:05

    הקריאה הזכירה לי משהו שקרה לי לפני כמה שנים – חיזר אחריי מישהו והתקשר כמה פעמים. באחת מהן הייתי עם חבר במסעדה, ואמרתי לו שאני הולכת להתקשר למחזר להגיד לו שתודה אבל אני לא מעוניינת. החבר שלי הזדעזע כולו – למה את צריכה להגיד לו? תתעלמי ממנו הוא כבר יבין, ככה כולם עושים את זה. מי לעזעזל מסרב לבנאדם בפנים?? אבל אני התקשרתי ואמרתי לו שאני לא מעוניינת.

    אני לא מצליחה להבין, ואני מודה שזו סטייה ממה שאת כותבת עליו, את הלא נעים של סרוב לחיזור. את יוצאת לדייט עם מישהו, מחבבת אותו ואחרי זה לא שומעת ממנו שבוע וצריכה לדמיין אינספור הסברים למה לא עד שאת מבינה שהוא לא מעוניין (וכמובן שזה נכון לשני המינים). למה אנשים לא יכולים פשוט להגיד "תודה לא" ולגמור ענין? מה הפחד הנוראי הזה מלגרום אי נעימות לשני? הלא לחכות ליד הטלפון ולהתאכזב בכל פעם שהוא מצלצל וזה מישהו אחר מאכזב הרבה יותר. אני לא מבינה את זה. זה כל כך לא מנומס, מעבר ללא אסרטיבי ולא משרת את האינטרסים של האדם עצמו. זה מרגיז אותי בכל פעם מחדש.

  • צ.  On 19 בפברואר 2011 at 18:59

    ניסיתי לטראקבק אבל לא הלך לי. יש אזכור והפניה לפוסט הזה כאן.
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=48561&blogcode=12331285

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: