ג'ק

הזר המסתורי הזה שעתיד היה להכנס לביתנו לעשרה ימים הפחיד אותי יותר מבעירת המזרח התיכון, יותר מאיום הטילים האירני, יותר משיחת ערב עם אלכוהוליסטית הבית.

הוא הפחיד אותי מפני שידעתי מראש שזה ייכשל – שכניסה של אדם זר לתוך הבית תגזול ממני את הפרטיות, את השקט. מפני שידעתי ללא ערעור שאני לא אוהבת ילדים של אחרים. מפני שהשילוב הזה, ילד בן 11 שאין דרך לשלוח אותו למקום אחר והוא לגמרי באחריותי, איים להכריע אותי עוד בטרם ידעתי מה שמו.

ובכל זאת, ינאי ביקש להשתתף בתכנית האירוח של ילדים מלוס אנג'לס בתל אביב, ואנחנו הסכמנו. למה? אין לי הסבר. רגע של רוך לבב, או אולי אי שפיות הדעת. כך או כך, הסכמנו.

הימים שקדמו לביקור נדמו לי כתום ההיסטוריה הפרטית. הודעתי לחבריי ולבני משפחתי שלא אוכל להיפגש איתם בעשרת הימים שבהם הוא יהיה כאן. פיניתי את שולחני מכל בדל עודפות או עומס. התייחדתי עם כל שעת שקט פרטית משל היתה האחרונה. נשקתי לשעות בלכתן, אפופה חרדות וצער.

יום לפני שהגיע לקחתי את ינאי לבית הקפה הקטן הסמוך לבית וניהלנו שיחת ציפיות בוגרת. מה אנחנו מקווים שיקרה, מה עשוי להיות, מה עלול להשתבש, איך מתמודדים. אחרי שהילד פרש למיטתו הבנתי שגם אני צריכה לתאם ציפיות, להגדיר דרכי התמודדות. מצאתי כמה כאלה, אבל יותר מכל הבטחתי לי שאזכור שהוא בן 11, במרחק שעות רבות של טיסה מביתו, שאני המבוגר האחראי.

שום דבר לא הכין אותי לג'ק.

אני יכולה לדבר שעות על בחירה, על ציניות, על אומץ, על אופטימיות מול פסימיות, על ביטחון עצמי, על כבוד, על חינוך. להזכיר שהוא בן להורים יהודים אמריקאים, שניהם משפטנים, מתגורר בשכונה אמידה בלוס אנג'לס, מתכון לאסון. אני יכולה לעשות את כל זה – או להודות בפשטות שג'ק כבש את לבי.

הוא הגיע בחיוך, מלא הומור וביטחון, קשוב, נכון לשוחח אבל לא פטפטן חסר גבולות. מיום ליום הניח לנו להתקרב, להכיר אותו יותר, לימד אותנו איך לארח אותו.

הילדים נפרקו מנשקם: למרות שג'ק ספורטאי מעולה, הוא גם קורא נפלא, וינאי והוא דיברו שעות על פרסי ג'קסון ועל משחקי הרעב ("הספר הכי טוב שקראתי," אמרו שניהם. לתשומת לב המו"לים, למרות שהגיבורה היא נערה), הם צוחקים כל הדרך הביתה, וכמעט אפשר לשכוח שג'ק לא יודע עברית, וינאי לא יודע אנגלית.

הוא חוזר הביתה ומיד הבית מוצף בעליזות: משחקים מלחמה בקלפים, מונופול, מקפיצים בלונים, תופסת ברחבי הבית. כשהוא מתעייף הוא בא למטבח ומספר לי על היום שלו – הוא והחבר'ה מאל.איי שוב ניצחו את הישראלים בכדורגל! והיה כל כך מעניין בחוויה האולימפית! מה את חושבת על המהפכה במצרים, רוני?

עשר דקות אחרי שהגענו משדה התעופה

אני מקשיבה לו ומבחינה שהבית עדיין שלי, ושהנה אני מבשלת בפיג'מה והילד הזה, לגמרי לא שלי, משמח אותי בבואו, בדבריו, בחיוכו. שהפרטיות שלי לא הופרה, שאני מצליחה לעבוד, שאני יכולה לעשות בשבילו בשמחה, (כמעט) כמו בשביל הילדים שלי.

לפני השינה ינאי וג'ק מכינים מתיחה לחבר'ה מחר, אוריה אומרת לג'ק לילה טוב ומסכמת איתו שתלמד אותו מחר טאקי, הללי ניגשת לג'ק, אומרת לו good night במבטא מתוק באנגלית ונותנת לו נשיקה. הבית מתנהל כסדרו, וג'ק מחייך אלינו. האשכנזיה קפוצת הלב שאני נזכרת ברגעים האלה באברהם.

א וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם.  ב וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה.  ג וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ–אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ.  ד יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ. ה וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ–כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.  ו וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת–לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת.  ז וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ.  ח וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ. (בראשית יח)

"אנחנו לא צריכים לרחוץ את הרגליים של ג'ק," אמרתי לינאי לפני שבוע, "רק לפתוח את הלב."

"אולי כדאי שגם נאכיל אותו," אמר ינאי בשום שכל.

לא האמנתי למילה שיצאה לי מהפה, אבל בשבוע אחד לימד אותי ילד בן 11 משהו חדש לגמרי, משהו שלא ידעתי איך לעשות ולא היה לי מושג שאני עדיין יכולה ללמוד. אני לא מתכוונת לשאת פה איזה נאום ניו אייג'י, אבל פתאום אני תוהה אם יש עוד כמה דברים שמפחידים אותי ויכולים ללמד אותי שיעורים גדולים כאלה, ובכזאת הנאה עצומה.

(ובכל זאת אני יודעת שאחרי שג'ק ייסע, אחרי שניפרד בדמעות ונבטיח להיפגש שוב בסוכות, תשתרר פה שוב השלווה הרגילה – וגם את זה אוהב מאוד).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילנה פלג  On 14 בפברואר 2011 at 00:19

    רוני, סיפור קטן מרגש ומענג.

  • מרית בן ישראל  On 14 בפברואר 2011 at 06:19

    גם בני בן האחת עשרה מצטרף לדעתם על משחקי הרעב ומחכה בכליון נפש להמשך.

    • שירלי  On 14 בפברואר 2011 at 09:52

      כנ"ל בן ה-13 שלי. אפילו אני קראתי בנשימה עצורה, אחרי שנאמר לי ש-"את חיבת לקרוא כי צריך לדבר על זה, לדעתי הוא מדבר על ארה"ב כיום".
      והרשימה מקסימה, רוני, הפתעות קטנות ובלתי צפויות הן הנפלאות ביותר.

      • רוני  On 14 בפברואר 2011 at 09:59

        גם אני נפלתי חלל בפני הספר הזה, שירלי. ג'ק סיפר לנו קצת על השני והשלישי, ואני חושבת להזמין לי אותם באנגלית, כי אני פשוט לא יכולה לחכות.

  • דפנה לוי  On 14 בפברואר 2011 at 06:28

    נעים לקרוא סיפורים אופטימיים על ילדים של אחרים…:-)

  • משהי  On 14 בפברואר 2011 at 08:11

    מרגש ואופטימי. תודה!

  • מירי  On 14 בפברואר 2011 at 09:07

    איזה יופי! אני כל כך שמחה לשמוע.
    תהנו ממנו, ואחד מהשני, אני בטוחה שג'ק גם יספר ניסים ונפלאות שיחזור הביתה, על המשפחה המיוחדת שאירחה אותו.
    וזוריק מוסר לך ד"ש, הייתי שם אתמול ועוגת השמרים שאלה עליך.

  • יואב אבני  On 14 בפברואר 2011 at 09:27

    פוסט אנושי וחם, ואני מגיב עם לינק פושר לבית אריזה רובוטי (שלפחות שולח ספרים לאנשים שצריכים אותם). מה יהיה?
    ובכל זאת, הזכרת לי את מה שהרגשתי אחרי שקראתי פעם מזמן את הספר הזה של הורנבי:
    http://www.amazon.com/How-Be-Good-Nick-Hornby/dp/1573229326

    • רוני  On 14 בפברואר 2011 at 21:52

      וואלה, הוא חמוד, הורנבי. אני לא מאוד זוכרת את הספר. אני צריכה לקרוא אותו שוב.

  • רוני  On 14 בפברואר 2011 at 10:01

    כמה משונה. הייתי בטוחה שאני מעלה פוסט שלא יעורר שום עניין או רגש אצל אף אחד מלבדי. נחמד לגלות שטעיתי.
    תודה לכולן (בוקר נשי כאן, עושה רושם).

  • טלי  On 14 בפברואר 2011 at 13:15

    איזה פוסט משמח ופותח לב ונפש! 🙂

    ואיך זה שאני לא שמעתי על הספר הזה?!?

    • רוני  On 14 בפברואר 2011 at 14:00

      באמת איך? ספר מרתק. לא סוגה עילית, אבל כיף גדול.

      • טלי  On 16 בפברואר 2011 at 17:42

        זה בסדר, עשיתי שעורי בית, מסתבר שכן קראתי עליו כשהוא יצא ומתקציר שטחי לא הייתי בטוחה אם מדובר במאסטרפיס או קשקוש, ואז שכחתי ממנו…תודה שהזכרת/ן לי, הוא בדרך אלי, יתוקן (-:

    • מרית בן ישראל  On 14 בפברואר 2011 at 15:51

      שילוב מנצח, עתידני ופוסט אפוקליפטי של מיתולוגיה (מבוכי מינוטארוס וכזה) ותכנית ריאליטי, עם קורטוב אופנה, ורומנטיקה במידה שלא מבריחה בנים בכיתה ה'.

      • רוני  On 14 בפברואר 2011 at 17:38

        שכחת את מילת המפתח של ספרות YA היום: דיסטופיה, דיסטופיה, דיסטופיה!
        והיא ציידת כמובן, וגם בתולית כארטמיס.

  • ניקי  On 14 בפברואר 2011 at 15:04

    ממרום 30+ שנותיי מצטרפת לג'ק וינאי בדעה שמשחקי הרעב ספר מעולה!!! ואני (שמחזיקה היום בבוקס סט בכריכה קשה של השלישייה) הורדתי את כולם באינטרנט כי לא יכולתי לחכות…

  • הופ  On 25 בפברואר 2011 at 19:41

    "למרות שג'ק ספורטאי מעולה, הוא גם קורא נפלא"? איפה הסתירה? אני נעלב בשם הספורטאים – והקוראים – באשר הם!
    גם אני בילדותי אהבתי לארח ילדים מחו"ל. לפחות שלוש פעמים אירחתי כאלה, וזה היה תענוג בכל פעם. אין כמו לקבל קצת פרספקטיבה חו"לית על הדברים שאנחנו כבר רגילים אליהם.

    • רוני  On 27 בפברואר 2011 at 00:03

      אכן משפט טפשי, הופ, אבל הוא כמובן מתייחס לילד הבית, שאצלו יש דיכוטומיה בין ילדי ספרים לילדי כדורגל.
      התנצלותי, עם זאת.
      אני מצדיעה להורים שלך. שלוש פעמים? לא הולך לקרות בבית הזה, על אף התענוג שהיה.

      • הופ  On 27 בפברואר 2011 at 00:34

        זה היה בחצי חיוך כמובן, לא באמת נעלבתי. בגילאי הילדות באמת יש בדרך כלל סתירה מסוימת, או שאתה הולך לשחק כדורגל בחוץ או שאתה נשאר לקרוא ספר. אני מעדיף לראות את עצמי כמקרה מיוחד שעשה את שניהם!
        ההצדעה היא לאמא שלי. למעשה היא ממש עודדה אותי להשתתף בכל המפגשים האלה ואני מאוד מודה לה על כך.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: