מסתורי האיש בחלוק

*

בבוקר ישבתי בבית קפה בבן יהודה וניסיתי. היה לי קר מאוד. שתי נשים מבוגרות התיישבו מאחורי ופטפטו בקול רם. שמעתי כל מילה משיחתן. בתחילה דיברו על בתה של אחת מהן, ועל הנכד הקרב ובא. אחר כך אמרה אחת מהן בפליאה: בר רפאלי תגיע ביום ראשון. היא אמרה שמישהו אוהב אותה, ומישהי אחרת היתה מתה להיות כמוה, וסיפרה על מישהי שקמה כל בוקר ומיד מדברת – שעה רצוף! בסופו של דבר אמרה אחת מהן, "היא דיברה על זה עם האח, ישבה שם בחדר שלו וסיפרה לכולם, מול המצלמה, כמו מפגרת," רק אז הבנתי שהן משוחחות על משתתפי "האח הגדול". התפלאתי לגלות עד כמה הן קשורות לכל אחד מהאנשים המופיעים על המסך שלהן, עד כדי להקדיש בילוי בוקר עם חברה לדיון במוצאותיהם. הדיון המשיך להתהלך בין דיירי הבית הפרטיים (הם צריכים לקנות ציוד לתינוק, אבל שיעשו מה שהם רוצים. אני את שלי אמרתי. אני לא מתערבת) לבין דיירי הבית הציבוריים (הארוס שלה הגיע, תאמיני לי שהוא הרבה יותר שווה מהטיפש הזה. אבל בסוף יצא פארש). הראש נמלא במילים של אחרים, ברחתי מבית הקפה ודהרתי במורד שדרות נורדאו, ולא ראיתי דבר.

בצהריים נסעתי באוטו להביא את הילדה. קר מדי בשביל לצאת על האופניים. בנסיעה על פנקס ראיתי בחור יפה תואר יוצא מאופל כסופה. הוא הזכיר לי שחקן לא מפורסם, כזה שאת תמונותיו ראיתי מדי פעם בעיתונים, אבל שמו נשמט מזכרוני. ברמזור של ברנדייס היה פקק קטן, כרגיל. האופל שלו אף היא הקשתה על התנועה. הבטתי בידיו סוגרות חלוק, ולפתע נשמע הקליק הזה בראש, הידיעה שמשהו לא בסדר. בלמתי. שכחתי כבר את יופיו ואת קומתו הזקופה. הייתי עסוקה בהתבוננות ופירוק, רצף של פרטים.

חלוק מגבת שחור, שאת חגורתו הוא הידק. רגליים שעירות מאוד. כפכפי ים פשוטות, שחוקות. הוא השאיר את דלת המכונית פתוחה מעט ופנה אל המעדנייה הבשרית שמול דלתה חנה. נכנס בחיוך, מתכפכף לו כאילו החנות מצויה באחוזתו הפרטית. אחר כך הציץ החוצה, הביט אלי, נופף באצבעו ואמר, "שובבה!"

רציתי לרדת מהאוטו ולרוץ אליו, ולשאול למה יצא בחלוק אמבטיה ומה זה הכפכפים האלה ואם לא קר לו באצבעות של הרגליים, ולמה הוא מחייך ומי זו השובבה שכיוון אליה, כי אני בטח שלא. רציתי להוציא את המצלמה, כדי שהרגע הזה ייצרב גם בה, כאילו מישהו יאמין שהמצאתי את השטות הזאת. רציתי לבדוק לאיזה שחקן הוא דומה*. אבל כבר לא היתה ברירה, הגיע הזמן לנסוע להביא את הילדה. בדרך היו תלמידי תיכון עירוני ד' מהירים והתלמידות מרחפות, והקשישה שחצתה את הכביש קראה ספר כילדה השבה מהספריה, ואיש ישב על הספסל ביהודה המכבי ופיזר לחם ליונים. הכל היה שם.

*

* מצאתי! הנה, עודד לאופולד. איזה שם נהדר, בן של נסיכה פולניה שנישאה לצבר עז רוח.

 

*ו

המון דברים קורים לי בתל אביב

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מוטי  On 3 בפברואר 2011 at 14:54

    וואו, זמן הכתיבה שמרוויחים כשמוותרים על פייסבוק.

  • אינגה מיכאלי  On 3 בפברואר 2011 at 15:35

    מסקרן אותי ה"שובבה" הזה.
    וגם את יודעת איך זה כשהראש מלא במילים של אחרים 🙂

  • מירי שחם  On 3 בפברואר 2011 at 15:48

    אני עם הזקנה שלא מתאפקת עד הבית עם הספר מהספרייה. חבל חבל שלא צילמת אותה.

    • רוני  On 4 בפברואר 2011 at 08:07

      הפוקוס שלך ושלי נמצא בדיוק באותו מקום. חכי, היא תחזור.

  • ירושלמי  On 3 בפברואר 2011 at 20:22

    וואו, מה שרואים בתל אביב. בירושלים לכל היותר רואים את מוטי אלון בחנות ספרים או את אריה דרעי בחליפה מבריקה בסופר.

  • chellig חלי גולדנברג  On 3 בפברואר 2011 at 21:27

    מה שמוטי בתגובה מספר אחת. גם כאן זה ככה 🙂

  • עופר  On 3 בפברואר 2011 at 22:43

    יפה. את בדרך לאנשהו. תמשיכי.

  • רוני  On 4 בפברואר 2011 at 08:08

    תודה רבה לכם. וכן, בלי פייסבוק יש זמן ופניות להביט.

  • דודו פלמה  On 4 בפברואר 2011 at 09:39

    רוני, יופי של סיפור. האיש שממפזר לחם ליונים על ספסל ביהודה המכבי עשה לי את השבת…תודה.

  • דרורית  On 6 בפברואר 2011 at 10:52

    ראיתי את עודד ליאופולד לא מזמן ב"וויצק" שביים איתי טיראן. וואו.
    וגם אני רואה קסמים הרבה פעמים במשולש הזה של ברנדיס פנקס וכדומה.
    והיום בלילה חלמתי חלום על בודנהיימר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: