מי בכלל רוצה לקרוא סיפורים קצרים?

*

או: דברי ימי הסיפור הקצר בארצנו

*

דבר לקורא,

האם בהגישנו, זו השנה השלישית, ספר במחיר מוזל לקורא העברי במסגרת "חג שבוע הספר העברי", אנו שוחים נגד הזרם הגואה של נטישת הקריאה? האם באמת הולך ומתמעט ציבור הקוראים – והקונים ספרים – בעיקר הדור הצעיר? רבים יענו בחיוב על שאלות אלו ויצביעו על הנזק הרב שגרמו אמצעי התקשורת ההמוניים ואפשרויות הבילוי המודרניות למכשיר עתיק-היומין ללימוד ולהנאה: ה ס פ ר.

והנה בא המדע וטופח על פניהם של רואי השחורות. במחקר "תרבות ישראל 1970", שבוצע ע"י המכון למחקר חברתי שימושי והמכון לקומוניקציה באוניברסיטה העברית שפורסם זה עתה, אני מוצאים מימצאים מאלפים לגבי הרגלי הקריאה, המלמדים אותנו שאין השד נורא כל כך.

נסתפק בשתיים מהמסקנות:

"שעור הקוראים בישראל (אלה שקראו לפחות ספר אחד במשך השנה) הוא גבוה יותר משעור הקוראים בארצות אירופה".

"הספר האחרון של 70% מכל הקוראים היה בעברית, אולם רק 25% מכלל הקוראים (שהם כחמישית מכלל האוכלוסיה) דיווחו כי הן 'קוראים הרבה' ספרות עברית מקורית".

נתונים אלו, על החיוב ועל השלילה שבהם, מוכיחים, כי ידו של הספר העברי אינה תמיד על התחתונה במאבק שהוא מנהל על מעמדו בחברה הישראלית.

על כן אנו בטוחים שהספר המוגש השנה יפלס דרכו אל לבות הקוראים. נדמה לי שדווקא היחוד בספר זה, המכיל מיטב היצירות של בחירי סופרינו הצעירים, עשוי למלא תפקיד חשוב זה. שני השותפים במפעל, משרד החינוך והתרבות והתאחדות הוצאות ספרים בישראל, שאיפשרו, בתמיכתם הכספית הניכרת, את מכירת הספר במחיר מוזל מאוד, מקווים שהיענות הקהל תצדיק את אמונם בקורא העברי.

ד"ר י. מכמן-מלקמן

מנהל היחידה לתרבות

משרד החינוך והתרבות

ירושלים, ל"ג בעומר תשל"ב

* * *

זוהי הפתיחה של הספר "שישה מסֵפרים, ט"ז סיפורים" שערך הלל ברזל בשנת 1972. מחד, מי היה מאמין שמשרד החינוך הוציא ספרים מוזלים לעם פעם, מאידך, מאוד מוכר לנו "הנזק הרב שגרמו אמצעי התקשורת ההמוניים ואפשרויות הבילוי המודרניות למכשיר עתיק-היומין ללימוד ולהנאה: ה ס פ ר." (נראה שגם הפעם, כמו תמיד, "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא:  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ." קהלת א' י)

בספר מופיעים סיפורים קצרים מאת אהרן אפלפלד, א.ב. יהושע (אחד מהם הוא "חתונתה של גליה" המהולל), עמליה כהנא כרמון (עם "נעימה ששון כותבת שירים" החד פעמי), עמוס עוז, יהודה עמיחי ודוד שחר. הדמיון בין המלים של ד"ר י. מכמן-מלקמן דומות כל כך לקינות הנשמעות גם היום, ורק התקווה במילותיו כבר פחות מוכרת.

 

אז

כמובן שאפילו אני איני אופטימית ללא תקנה. בכל זאת השתנו דברים. כמעט לא יוצאים בארץ אוספים משובחים של סיפורים קצרים, ואי אפשר להתחיל שום קובץ סיפורים במשפט: "כל מי שעוקב אחר התפתחותה של הספרות העברית בשנים האחרונות, אינו יכול שלא להתרשם מן ההישגים המיוחדים במינם של הסיפור הקצר."

ובכל זאת, אני קוראת את "שישה מסֵפרים, ט"ז סיפורים" וחושבת על מסמרים.

ועתה

בעיקר אני חושבת, תוך כדי הקריאה, על כך שסיפור קצר הוא יחידה כל כך מזוקקת עד שלפעמים צריך ללמוד לקרוא אותו, בדיוק כמו שירה. לא יזיק לקורא מדריך עדין וארך רוח שיאחוז את היד ויוביל אותנו בשבילים הדקיקים והמסוכנים הללו. המבואות של הלל ברזל, מפורטים ועשירים, הם בדיוק המדריך העדין הזה. היה רגע שבו חשבתי שההדרכה הזו היא התנשאות, אבל ההיפך הוא הנכון. זו נגישות וסבלנות ונכונות לשיתוף.

תארו לעצמכם מצב שבו מרצה בכיר לספרות עורך קובץ כזה. מסמן את הסופרים המבטיחים בעיניו, בוחר מתוך עבודתם את העדית שבעדית, ואז מוסיף להם  הסברים וביאורים, מאיר את האלוזיות וההקשרים, מחבר את העמודים המעטים למה שהיה לפניהם, כאן ובספרות העולם. איזה עושר אדם כזה יכול להעניק לקורא.

כך בדיוק, אגב, עשה שמעון זנדבנק בספר הנפלא "מזשיר" שלימד אותי מחדש לקרוא שירה.

(התשובה לשאלה שבכותרת היא כמובן – אני.)

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לי עברון-ועקנין  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 16:26

    גם אני.
    ובמסמרים, קראת את "לוטרה" של אליענה אלמוג? הוא נפלא בעיני.

  • דקלה  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 16:56

    פוסט מקסים ואפילו מרגש.

  • ריקה  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 16:58

    גם אני.
    מחכה לי קובץ סיפורים קצרים שאמור להיות נפלא, ואני מחכה לסוף הבחינות כדי לקרוא אותו.

  • מירי שחם  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 17:22

    עד שלא נדפוק על שולחנות לא יזוז כלום. בשעה זו ממש, בעוד אנו משפשפים את המקלדת, עשרות אלפי מצרים מפגינים בכיכר המרכזית של קהיר למען הכרה בתרומתו של הסיפור הקצר. מתי אצלנו?

  • שלומית ליר  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 17:44

    קריאת ספרים אינה בהכרח דבר חיובי כשלעצמו, כך גם הליכה למוזיאון האזנה למוזיקה או צפיה בסרטים. בסופו של דבר הוירוס הדכאני מפיץ את עצמו גם ובעיקר באמצעות סוכני התרבות.

    • רוני  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 20:53

      שלומית, אנחנו כל כך רחוקות זו מזו, שאין לי מושג איך בכלל פותחים דיון.
      אנשים זקוקים לביטוי אמנותי. מגיע להם, כזכות יסוד, כמו נשימה, לבטא את עצמם באופן כזה. יש מי שיאהב אותם, יש מי שלא.
      אנשים זקוקים לצפיה, קריאה, האזנה – באמנות על כל צורותיה. זה ביטוי יפהפה של הנפש האנושית. וזה נכון גם אם לעתים עושים בכך שימוש לרעה, וגם אם לא תמיד האמנות נקייה ושוחרת טוב. לפעמים כשהיא זדונית זה טוב לא פחות.
      דרך אגב, הוירוס האידאולוגי שלך לא פחות גרוע בעיני. מה שלא מופיע לעיניו, הוא מסמן כדכאני, מנופף ברעמת שערו המפוארת, מסתובב ומתרחק בעלבון.
      קריאת ספרים היא דבר חיובי מעיקרו, וכך גם הליכה למוזיאון, האזנה למוזיקה וצפייה בסרטים. כל אלה הם דברים אנושיים בעיקרם.

  • דרורית  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 18:55

    הרי שנה מורינו ורבינו א.ב. לא למהר לכתוב רומן, ולהתחיל בסיפורים קצרים…
    🙂

  • דודו פלמה  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 18:56

    ובתשובה על השאלה בכותרת, גם אני. וגם, אין על סיפור קצר.

  • מירי שחם  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 20:08

    טענה ראקציונית במסווה של רדיקליות. אז מה את טוענת בעצם? שעדיף לראות סרטים/לקרוא ספרים רק מתוך גבולות האג'נדה? למה לא להיפך? לספוג חומרים שמאתגרים את החשיבה הביקורתית ומפתחים אותה?

  • מירי שחם  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 20:08

    התגובה לעיל מתייחסת לדבריה של שלומית ליר

  • אסתי סגל  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 20:46

    כן כן, צריך מדי פעם פרספקטיבה היסטורית כדי להבין שלא המצאנו שום דבר. גם לא בתחום הביקורת וראיית השחורות.

    באמת פוסט מקסים, ואיזה כייף שגליון מסמרים האחרון עורר בך את הרצון לפוסט כזה, כי בי הוא עורר עצב גדול במסגרת השאלה המדכדכת – מתי אספיק לקרוא אותו והוא כל כך יפה ומרגש

    • רוני  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 20:56

      זה התחיל דווקא מ"שישה מסֵפרים, ט"ז סיפורים", וליתר דיוק: מחתונתה של גליה דווקא. היה לי קשה, אז קראתי את פתח הדבר, והופ! בא פוסט.
      ראיית השחורות מתישה, האין זאת?

  • galithatan  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 20:52

    גם אני רוצה לקרוא סיפורים קצרים, אפילו את אלה שפורסמו ב-1972.

    דווקא חשבתי שהדור של היום, דור הטיק-טק מהר-מהר, יחבב סיפורים קצרים – כי הם נגמרים מהר, ואפשר לדלג קדימה, ואפשר להביא ציטוטים בפייס… חלומות באספמיה?

    • רוני  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 20:55

      בטח. זה מצחיק, אבל קריאת סיפור קצר דורשת מאיתנו ללכת לאט, להקשיב לפרטים, ניואנסים דקיקים. קשה לעשות את זה תוך בדיקת התגובות לסטטוס האחרון שלך.
      שלא לדבר בכלל על קריאה חוזרת. למי יש זמן?
      (בדרך כלל זה מאוד כדאי, בסיפורים טובים)

      • galithatan  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 21:15

        אני בעד לקרוא עגנון כמה שיותר פעמים. אני הכי נהנית לחזור לסיפורים שלו.

  • itamarzo71  ביום 30 בינואר 2011 בשעה 21:48

    "מומנט מוסיקלי", אוסף הסיפורים של יהושע קנז. מופת

  • שירלי  ביום 31 בינואר 2011 בשעה 07:49

    "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד מעולה ונותן את התשובה שלה לתהייה הזו. היא הצליחה לשלב שם כמה סיפורים קצרים מבריקים ומסה מרתקת על הספור הקצר. דווקא סיפור המסגרת (הרומאן) חלש יותר לדעתי. אבל עדיין הסך הכל מצויין.

    • רוני  ביום 31 בינואר 2011 בשעה 07:52

      שירלי, זו התכנית לסופ"ש הקרוב. היתה לי תחושה שיהיה מעניין לקרוא את מה שיש לה להגיד. חכמה, מיז ערד.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  ביום 31 בינואר 2011 בשעה 12:09

    אני לא יודעת לקרוא סיפורים קצרים. ואני בחורה שקוראת הרבה, ואני קוראת גם מהר, כדי לגמור, ומפספסת את ההנאה. למרבה הצער, סיפור קצר בלי תרגום של עורך, בלי מישהו שיסביר לי מי נגד מי ומה הולך בסיפור – בלתי אפשרי לי. אני יוצאת יותר מדי פעמים עם סימן שאלה ולא הבנתי בכלל מה קרה שם. עצוב. ריימונד קארבר, אתגר קרת, פ' סקוט פיצ'ג'רלד – לא מבינה אותם. מצטערת.
    עד שמישהו בא ומסביר לי.
    קראתי את "קפה חם בבוקר – סיפורים עבריים על אהבה" בהוצאת גוונים ונהניתי מאוד, בגלל העריכה (של נורית גברון, אם אינני טועה).
    הנכות כאן היא שלי. וכמו שיש "נגישות לנכים" אשמח אם ינגישו לי את הסיפורים הקצרים. אני לא רוצה להפסיד.

  • שלומית ליר  ביום 22 בפברואר 2011 בשעה 01:20

    אני לא אומרת שלא צריך לקרוא, אני חושבת שעד גיל שש עשרה קראתי איזה אלף ספרים, ואני ממשיכה לקרוא ונהינת מזה. זו לא הנקודה, אלא המקום שמגיעים אליו מי שמונעות על ידי חיפוש אחר אמת כלשהיא ולא חויה בידורית כשלעצמה. מתוך קריאה מעמיקה והתבוננות חוזרת במרבית הטקסטים שקראתי אני מוצאת שהם "נגועים" ובמידה מסוימת מרחיקים אותי ממה שאני מבקשת במקום לקרב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: