אני באה עליו, מותשת מעמל יומי, חותרת אל מקום שיש בו מילים מנחמות במקום כל השגרה הזאת, במקום הרעש הגדול. והוא שוקק אלי, ארוך וגם רחב, פעם מיוזע ופעם ניחוחי, ומגיש לי מזונות שכבר הכין רק לי, רק לי – חיכית כל היום, אני אומרת, הוא צוחק. נערות בשביל האופניים קופאות מולנו באחת, אבן גבירול ואני מחייכים ואונסים אותן לקפוא, שוב. ואז אנחנו שוצפים עד שאני הולכת, ואומרת לו – אשוב, אל תפחד בינתיים. תן להם להיות בך כאילו לא הייתי. כאילו לא ידעת שאני תמיד.
הולכת אל מקום שבו קוראים שירים, כאילו יש בזה טעם. והשירים נהגים, מילה אחר מילה, אלחנדרה, ססאר, מספרים את יאושם. רוב קשב. רוב קשב. בדרכי החוצה הצייר ההוא עומד במסדרון ומיישר תמונה. הרגל? אני אומרת, הוא צוחק. ברחוב סוחב רשע שלושה שקי ענק שחורים של בקבוקים. בוא, אני אומרת לצייר. תיישר אותו עכשיו.
ואני נוסעת. חוצה את השדרה המתחנחנת, חסדיה ניתנים לכל אחד. איני שועה אליה, נשפכת אל תוך לינקולן הטיפש ולא אכפת לי. כי הנה, אני דוהרת. אני באה אליו על אופניי, פורשת גלגלים ועפה. הוא כבר עייף, ובכל זאת הוא שר. כל הדרך הוא אומר לי את מיליו העייפות, מספר את סיפורי יומו המייגע, מי אמר למי, ומי אכל, ואיך פגעו בו הפרסות והרגליים, יריקות חדות ועצב רב מדי. שתוק, אני אומרת לבסוף, הרי תשמע לי, כפי שישמעו אלחנדרה וססאר, סתומי רעב וצער: טוב להיות לבד, טוב לעוף בך, דרך שתיקתך המחויכת, דרך טפשותך, דרך רגליך הפשוקות לכל עובר ושב.
בך אף פעם איני ביחד, בך אף פעם לא לבד.
אם תרצי 
תגובות
מקסים. השווארמה הכי פואטית שקראתי.
יופי. היום חלפו בי מחשבות דומות כששוטטתי במורד נורדאו. לא היה שם אף אחד לכל אורכה, אז שרקתי בקולי קולות את "לאורך השדרה שאין בה איש".
יפה הסדרה התל-אביבית שלך (שניים זו כבר סדרה, לא? או למצער מיני-סדרה).אני רגילה לקרוא רשמים של כותבים-גברים משוטטים בעיר, חלקם מתייחס אל העיר כאל אישה
(ויזלטיר – "מזג האוויר האהוב עלי בעולם"): תל-אביב כאשה שהטילוה בבגדיה לאמבט,/בריונים עשו לה את זה, והיא משוטטת/עכשיו חרופה ברחובות מיחלת לחסד./עשו-נא חסד עם העיר הזאת, אימרו מילה חמה אליה./…".
כיף לקרוא רשמים נשיים, גם עבורי תל אביב היא עיר גברית מאד.
סדרה, ולא שניים (http://tinyurl.com/4nsj9ys). אבן גבירול הוא ללא ספק גבר-גבר, אבל הפעם אני הייתי בצד האקטיבי.
מי אמר אני ולא קיבל?
תודה!
פיוטי וחושני ומרתק ומקסים.
אהבתי את הבלוז המתוק שלך.
מקסים. ממש עפתי איתך
יפה לך הגבר גבר.
ואני מקנאה על קריאת השירה … 😦
בשבילך, אמורה, בלי סימני פיסוק ובלי אוויר:
Cold in hand blues \ אלחנדרה פיסארניק
ומה את עומדת לומר
אני עומדת לומר רק משהו
ומה את עומדת לעשות
אני עומדת להסתתר בשפה
ולמה
אני מפחדת
מה שאבן גבירול מוציא מאנשים, מעולה 🙂
(אני יכולה לעשות דוקטורט על הרחוב הזה)
י פ ה.
יפה הבלוז שלך. לאוזני הוא נשמע קצת יותר כמו טנגו. אולי משהו שקרלוס גארדל יכול להחליק על זוויות הברזלים הדוקרות של הרחוב. נדמה לי שאבן גבירול יתענג על הספרדית של קרלוס…
אני מתה על גארדל!
אבל זה מתוק, הבלוז. בלוז אף פעם לא מתוק, לא ידעת? מקסימום, מתוק מריר.
תודה לכולם 🙂 (אם אני לא מגיבה, סימן שאין לי מה להוסיף על התודה הזו.)
זה נורא מעניין הקטע הזה. איך עיר נראית שונה מבעד לעיניים שונות. אבן גבירול שלי היא (או הוא? בעצם הוא גברי, למרות שהנשי בא לי בטבעיות…) נוח כמו נעל בית ישנה. לא מטונף ואפלולי כמו אלנבי, או דרום העיר, לא יפה ומצוחצח כמו הצפון היותר צפוני, אלא ביתי ומהוהה במובן הרך של המילה. במיוחד מאז שהרחיבו אותו לרוכבי אופניים, משהו בו גם התרחב בי בתודעה, הוא נוח לי עוד יותר, למרות שעדיין איני רוכבת. אני חייבת להתחיל באמת.
אגיד שוב ושוב, אני שמחה שאת בעיר שלי שהיא גם קצת שלך כבר.
אגב, "דרך רגליך הפשוקות לכל עובר ושב" זה לגמרי רטוש, בשירו "על חטא":
את יחידה כצל
את בוגדה כנחל
את תצעני לכל, לכל עובר ושב
את מתוקה כליל
את חמוקה כשחל
את מפכה כנחל בשרב…
לא הכרתי. יפהפה, השיר הזה.
וכל מה שכאן למעלה התחיל כשיר, ואז נזכרתי שאני לא כותבת שירה וקיבצתי אותו לשורות.
http://shulamitapfel.wordpress.com/2010/11/14/%D7%A4%D7%A1%D7%95%D7%A7-%D7%9C%D7%91/
שיר מקסים, שולמית. מה כבר ביקשת, באמת.
נפלא!!!
וואפשר גם סמבה:
איזה יופי. גם אני עף על אופניי בכל יום דרך משוררים, מדינאים ומלכים. מעניין כמה פעמים עפנו זה מול זו בלי דעת.