בלוז מתוק לאבן גבירול

אני באה עליו, מותשת מעמל יומי, חותרת אל מקום שיש בו מילים מנחמות במקום כל השגרה הזאת, במקום הרעש הגדול. והוא שוקק אלי, ארוך וגם רחב, פעם מיוזע ופעם ניחוחי, ומגיש לי מזונות שכבר הכין רק לי, רק לי – חיכית כל היום, אני אומרת, הוא צוחק. נערות בשביל האופניים קופאות מולנו באחת, אבן גבירול ואני מחייכים ואונסים אותן לקפוא, שוב. ואז אנחנו שוצפים עד שאני הולכת, ואומרת לו – אשוב, אל תפחד בינתיים. תן להם להיות בך כאילו לא הייתי. כאילו לא ידעת שאני תמיד.

הולכת אל מקום שבו קוראים שירים, כאילו יש בזה טעם. והשירים נהגים, מילה אחר מילה, אלחנדרה, ססאר, מספרים את יאושם. רוב קשב. רוב קשב. בדרכי החוצה הצייר ההוא עומד במסדרון ומיישר תמונה. הרגל? אני אומרת, הוא צוחק. ברחוב סוחב רשע שלושה שקי ענק שחורים של בקבוקים. בוא, אני אומרת לצייר. תיישר אותו עכשיו.

ואני נוסעת. חוצה את השדרה המתחנחנת, חסדיה ניתנים לכל אחד. איני שועה אליה, נשפכת אל תוך לינקולן הטיפש ולא אכפת לי. כי הנה, אני דוהרת. אני באה אליו על אופניי, פורשת גלגלים ועפה. הוא כבר עייף, ובכל זאת הוא שר. כל הדרך הוא אומר לי את מיליו העייפות, מספר את סיפורי יומו המייגע, מי אמר למי, ומי אכל, ואיך פגעו בו הפרסות והרגליים, יריקות חדות ועצב רב מדי. שתוק, אני אומרת לבסוף, הרי תשמע לי, כפי שישמעו אלחנדרה וססאר, סתומי רעב וצער: טוב להיות לבד, טוב לעוף בך, דרך שתיקתך המחויכת, דרך טפשותך, דרך רגליך הפשוקות לכל עובר ושב.

בך אף פעם איני ביחד, בך אף פעם לא לבד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • tsoof  On 24 בינואר 2011 at 22:47

    מקסים. השווארמה הכי פואטית שקראתי.

  • נעמה פלד  On 24 בינואר 2011 at 22:50

    יופי. היום חלפו בי מחשבות דומות כששוטטתי במורד נורדאו. לא היה שם אף אחד לכל אורכה, אז שרקתי בקולי קולות את "לאורך השדרה שאין בה איש".

  • מירי שחם  On 24 בינואר 2011 at 22:50

    יפה הסדרה התל-אביבית שלך (שניים זו כבר סדרה, לא? או למצער מיני-סדרה).אני רגילה לקרוא רשמים של כותבים-גברים משוטטים בעיר, חלקם מתייחס אל העיר כאל אישה
    (ויזלטיר – "מזג האוויר האהוב עלי בעולם"): תל-אביב כאשה שהטילוה בבגדיה לאמבט,/בריונים עשו לה את זה, והיא משוטטת/עכשיו חרופה ברחובות מיחלת לחסד./עשו-נא חסד עם העיר הזאת, אימרו מילה חמה אליה./…".
    כיף לקרוא רשמים נשיים, גם עבורי תל אביב היא עיר גברית מאד.

  • אלירז  On 25 בינואר 2011 at 00:18

    פיוטי וחושני ומרתק ומקסים.

  • ענת  On 25 בינואר 2011 at 07:05

    אהבתי את הבלוז המתוק שלך.

  • שלומית  On 25 בינואר 2011 at 07:20

    מקסים. ממש עפתי איתך

  • אליסיה  On 25 בינואר 2011 at 07:38

    יפה לך הגבר גבר.
    ואני מקנאה על קריאת השירה … 😦

    • רוני  On 25 בינואר 2011 at 08:16

      בשבילך, אמורה, בלי סימני פיסוק ובלי אוויר:

      Cold in hand blues \ אלחנדרה פיסארניק

      ומה את עומדת לומר
      אני עומדת לומר רק משהו
      ומה את עומדת לעשות
      אני עומדת להסתתר בשפה
      ולמה
      אני מפחדת

  • גלית חתן  On 25 בינואר 2011 at 10:17

    מה שאבן גבירול מוציא מאנשים, מעולה 🙂
    (אני יכולה לעשות דוקטורט על הרחוב הזה)

  • chellig חלי גולדנברג  On 25 בינואר 2011 at 10:34

    י פ ה.

  • דודו פלמה  On 25 בינואר 2011 at 10:49

    יפה הבלוז שלך. לאוזני הוא נשמע קצת יותר כמו טנגו. אולי משהו שקרלוס גארדל יכול להחליק על זוויות הברזלים הדוקרות של הרחוב. נדמה לי שאבן גבירול יתענג על הספרדית של קרלוס…

    • רוני  On 25 בינואר 2011 at 10:54

      אני מתה על גארדל!
      אבל זה מתוק, הבלוז. בלוז אף פעם לא מתוק, לא ידעת? מקסימום, מתוק מריר.

  • רוני  On 25 בינואר 2011 at 10:54

    תודה לכולם 🙂 (אם אני לא מגיבה, סימן שאין לי מה להוסיף על התודה הזו.)

  • דרורית  On 25 בינואר 2011 at 10:56

    זה נורא מעניין הקטע הזה. איך עיר נראית שונה מבעד לעיניים שונות. אבן גבירול שלי היא (או הוא? בעצם הוא גברי, למרות שהנשי בא לי בטבעיות…) נוח כמו נעל בית ישנה. לא מטונף ואפלולי כמו אלנבי, או דרום העיר, לא יפה ומצוחצח כמו הצפון היותר צפוני, אלא ביתי ומהוהה במובן הרך של המילה. במיוחד מאז שהרחיבו אותו לרוכבי אופניים, משהו בו גם התרחב בי בתודעה, הוא נוח לי עוד יותר, למרות שעדיין איני רוכבת. אני חייבת להתחיל באמת.
    אגיד שוב ושוב, אני שמחה שאת בעיר שלי שהיא גם קצת שלך כבר.

  • דודו פלמה  On 25 בינואר 2011 at 11:27

    אגב, "דרך רגליך הפשוקות לכל עובר ושב" זה לגמרי רטוש, בשירו "על חטא":

    את יחידה כצל
    את בוגדה כנחל
    את תצעני לכל, לכל עובר ושב
    את מתוקה כליל
    את חמוקה כשחל
    את מפכה כנחל בשרב…

    • רוני  On 25 בינואר 2011 at 11:32

      לא הכרתי. יפהפה, השיר הזה.
      וכל מה שכאן למעלה התחיל כשיר, ואז נזכרתי שאני לא כותבת שירה וקיבצתי אותו לשורות.

    • רוני  On 25 בינואר 2011 at 14:06

      שיר מקסים, שולמית. מה כבר ביקשת, באמת.

  • תימורה  On 25 בינואר 2011 at 18:04

    נפלא!!!

    וואפשר גם סמבה:

  • הופ  On 10 בפברואר 2011 at 23:35

    איזה יופי. גם אני עף על אופניי בכל יום דרך משוררים, מדינאים ומלכים. מעניין כמה פעמים עפנו זה מול זו בלי דעת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: