מאיירים בעלמא

(מזמן לא היה כאן איור, והנה הוא שב. רק כמה מילים בדרך לשם)

כיכר אלברט כולה מחמדים. בית הפגודה המהפנט ביופיו, בית קפה מקסים, כיכר קטנטונת עם ספסל עץ שנדמה כאילו קופל מנייר. העצים גדולים ומטילים צל נהדר בקיץ. לילה אחד ראיתי שם גבר רב עוצמה מהלך עם נערתו הצעירה מאוד, שניהם מבושמים מעט, והכל נדמה כחלק מסיפור ישן, ממקום אחר, יפה ומרגש יותר מכאן.

אני מזדמנת לכיכר לעיתים תכופות, וברובן אני חוצה אותה בדרכי לעלמא, "בית לתרבות עברית". מבנה קטן וישן, דלתות העץ שלו חורקות וחדריו רחבי ידיים וגבוהי תקרות. מרגע שאני מגיעה לחצר הקטנה ומתיישבת על הספסל לסיגריה אחרונה לפני, כבר שורה עלי רוח טובה יותר. בפנים מחכים אירועי תרבות, קורסים קצרצרים וחכמים, ספריות מגוונות שבשבילן כדאי להגיע לפני הזמן, לדפדף, לחוש חלק ממרקם כמעט מדומיין של עיר תרבותית, מרובדת, חכמה. מקום שזוכר את חכמיו וממציאיו ומספריו, שאוחז ביד בוטחת בתנ"ך, בלי להתבייש כלל, ובשנייה בספר שירה דקיק ויפה וחדש.

הייתי באירועים שעסקו בספרים בעלמא, שמעתי שם סדרת הרצאות על המיתולוגיה היוונית מפי אהרן שבתאי, מתרגם שמפעל חייו הציב על מדפי העברית כמה מהטקסטים היפים שנכתבו אי פעם. הסדרה הנוכחית והמענגת שאליה נרשמתי (ובין המחלות, אני מנסה גם להגיע) היא של טל ניצן המשוחחת על טיול שירה, ומגלה לי סודות שנחבאים בין המילים בשירים אהובים, והרבה מאוד שירים לא מוכרים.

ובכל פעם שאני באה אני עוצרת שוב בכניסה, ומדפדפת בשנתון החדש של עלמא, שכמו נולד מתוך יופיה של הכיכר ויופיו של המבנה, והיופי שבמחשבה שהולידה את המקום הזה.

ובתוכו – סוד

בעלמא מתקיימים בתי מדרש ליוצרים. המהלך התרבותי שמנסים לעשות שם מרגש: העשרת עולמם של יוצרים בהיסטוריה ובאמנות ובתרבות וביהדות. עלמא עוסקת בהשפעה על המציאות, והאיורים שיופיעו כאן מראים שזה עובד. בעדינות, בשקט, הלמידה הזו תחלחל גם הלאה.

על אחד מבתי המדרש האלה, זה המיועד למאיירים, שמעתי לפני כחצי שנה. במסדרונות הופיעו אז האיורים הראשונים של זאב אנגלמאייר, והשמועות סיפרו על קבוצת אנשים שמציירים בזמן השיעור. שמעתי כמה משמות האנשים עד אז, וחשבתי להלך לי לתומי ברחוב בשישי, ולתומי לטפס על העץ, ולתומי להציץ מהחלון ומאחורי כתפי דוד פולונסקי וירמי פינקוס, שני המאיירים האהובים עלי, ואולי  לתפוס משהו ממה ששירבטו איציק רנרט או מרב סלומון או איה עמיקם.

אבל התאפקתי, הייתי טובה, ובגילי שום דבר לא נעשה בתום, וטיפוס על עצים לא עתיד להסתיים בשלום.

עלמא, מצידה, פיצתה אותי בעשרות ציורי אנגלמאייר, שכעת כבשו באופן סופי את המסדרונות, ובהצצה אל מאחורי כתפי המאיירים בשנתון הזה, הגדוש כולו באיורים של פסוקים משיר השירים שנעשו על ידי חברי בית המדרש ליוצרים. הנה כמה מהם (כדאי מאוד ללחוץ להגדלה, וסליחה על איכות הסריקה):

מישל קישקה הותיר בכיכר אלברט סימנים: הברווז קפץ לבקר בעלמא, טין טין קורא בעיתון "בראשית", ושלטים חדשים מזכירים למאיירים מאיפה באו, אבל כל מה שאני רואה זה התינוק הזה שהעגלה שלו עומדת באמצע הכביש. שמישהו יצא כבר מ"בן עמי" וייקח אותו משם.

מישל קישקה. נו, תלחצו! זה איור שחייבים להגדיל.

יעל קוטלר מציצה במשפחת הקיכליים (שימו לב לאחרונה, בתקווה שאינה אובדת לגמרי בסריקה):

יעל קוטלר / אֶחֱזוּ-לָנוּ, שֻׁעָלִים--שֻׁעָלִים קְטַנִּים, מְחַבְּלִים כְּרָמִים; וּכְרָמֵינוּ, סְמָדַר. / פרק ב', ט"ו / פרט

זאב אנגלמאייר באיור עדין במידה יוצאת דופן:

זאב אנגלמאייר / יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. / פרק א' ב

(כאמור, אנגלמאייר השתולל כדרכו גם הפעם, ואפשר לראות את התוצאות גם בשנתון. זו רק הבחירה שלי שהוציאה אותו קצת חסוד).

הציפור של מרב סלומון הקסימה אותי:

מרב סלומון / עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. / פרק ג' א

אהבתי מאוד את בחירת הפסוק של איציק רנרט, ואת ההתייחסות הנוזלית לעניין המגדר. איור יפהפה:

איציק רנרט / סַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׁישׁוֹת--רַפְּדוּנִי, בַּתַּפּוּחִים: כִּי-חוֹלַת אַהֲבָה, אָנִי. / פרק ב' ה

(אולי זו רק אני, אולי זה לא הוגן, אבל האיור הזה מזכיר לי משום מה את הגברים של ירמי פינקוס, עד לרמת התעגלות הבטן.)

דוד פולונסקי, גם הפעם האיור שלו עשיר ומלא דמיון, הומור וכשרון:

דוד פולונסקי / הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. / פרק ד' א

(תגדילו, פולונסקי מפליא כתמיד בפרטים. השיער בלתי נשכח.)

יש עוד כמה וכמה איורים יפים בשנתון, אבל את העבודה של איה עמיקם גזרתי ושמרתי קרוב אל הלב. אני פשוט רוצה אותה לצדי כל הזמן.

איה עמיקם / ...עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּ / פרק ג' ד'

תעברו שם, בכיכר אלברט בואכה עלמא, לאיזה ארוע תרבותי בשעות הערב, או להירשם לאיזה קורס קצרצר, או סתם לבקר ולהציץ באיורים של אנגלמאייר במסדרונות, וקחו לכם גם עותק אחד הביתה מהשנתון הכי יפה שיש.

ואם כבר הגעתם עד כאן, בטח גם אתם נזכרתם ביופיו החד פעמי של שיר השירים. אז הנה, רק לרגע, לנפש, פרק א' מתוכו. כי זה מה שבית לתרבות עברית עושה – מעניק מקום ללב ולמחשבה – ולנפש.

א שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה.  ב יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן.  ג לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ; עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ.  ד מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה; הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ–נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ.  {פ}

ה שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.  ו אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים–כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי.  ז הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה תִרְעֶה, אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם; שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה, עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ.  ח אִם-לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּרְעִי אֶת-גְּדִיֹּתַיִךְ, עַל, מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים.  {פ}

ט לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה, דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי.  י נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים, צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים.  יא תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה-לָּךְ, עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף.  יב עַד-שֶׁהַמֶּלֶךְ, בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי, נָתַן רֵיחוֹ.  יג צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין.  יד אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי.  {ס}

טו הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים.  טז הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים, אַף-עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה.  יז קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רחיטנו (רַהִיטֵנוּ) בְּרוֹתִים.

*


Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גרשון גירון  On 20 בינואר 2011 at 13:17

    פרק א' משיר השירים, כמובן 🙂 יפים, יפים…

    • רוני  On 20 בינואר 2011 at 13:19

      אכן, תודה 🙂 כל הזמן חשבתי כמה יפה יהיה לעשות את זה גם לתהילים, ובדל מחשבה קטן חמק לו פנימה.

  • דני ססלר * Danny Sessler  On 20 בינואר 2011 at 13:30

    יפה. וגם הרעיון יפה

  • שרון  On 20 בינואר 2011 at 14:56

    תודה ששיתפת אותנו

  • רוני אשכול  On 20 בינואר 2011 at 15:12

    מקסים מקסים!
    שווה לגור בתל-אביב, הא?

  • אסתי  On 20 בינואר 2011 at 18:34

    אוף כמה יפה. כמה מרחיב לב.

  • דפנה לוי  On 20 בינואר 2011 at 19:59

    אני מבינה שהשם עלמא בספר שלך היה פרסום סמוי? (בדיחה,בדיחה).

  • עדנה  On 20 בינואר 2011 at 22:31

    איזה יופי רוני, תודה על ההצצה.

  • mooncatom  On 21 בינואר 2011 at 10:12

    שיר השירים הוא אחד הדברים הכי ציוריים שקיימים,
    הדימויים כל כך חיים ורוטטים. זה נצחי.
    איזה ציורים
    יפים יפים יפים.
    ואני אוהבת במיוחד את הפשטות המיידית
    בציור של דוד פולונסקי.

  • מיקי  On 21 בינואר 2011 at 13:24

    תודה רוני.אוהבת מאד מאד.
    צריכה להתחיל לנוע לעבר עלמא.

  • שחר שילוח  On 21 בינואר 2011 at 16:26

    תודה. האיורים נפלאים אחד אחד. גם הכיכר, כמובן, מקסימה

  • הָגֶשְטַלְט  On 22 בינואר 2011 at 19:48

    תודה רבה על השיתוף.

    אגב את מוזמנת לבלוג שלי http://hageshtalt.wordpress.com
    בו אני חולק מאיירים על בסיס יומי 🙂

  • דנה  On 28 בינואר 2011 at 12:42

    רוני,
    תודה על המילים המשמחות על עלמא.
    התינוקת שבעגלה היא נכדתו הראשונה של מישל ובאמת קשה שלא להציץ מעבר לכתפיים של המשתתפים.
    להתראות בעלמא,
    דנה

  • Michel Kichka  On 1 בפברואר 2011 at 09:51

    בוקר טוב רוני, דנה מעלמא שלחה לי את הלינק לרשימה היפה שלך. מה שכתבת על האיור שלי היה משעשע. כשאיירתי את הכיכר עבור השנתון, כתבתי רשימה אישית בבלוג.
    http://he.kichka.com/2010/05/23/%d7%a2%d7%9c%d7%9e%d7%90-%d7%95%d7%9c%d7%9e%d7%94/
    אגב, התינוקת בעגלה היא אמילי קישקה, נכדתנו הראשונה, שנולדה באפריל בתל אביב במהלך שנת הלימודים בעלמא, והיינו הולכים לראות אותה אחרי כל שיעור ואחר כך חוזרים הביתה לירושלים. לכן יש שלט "ירושלים" באיור.
    אז שאף אחד לא ייצא מ"בן עמי" וייקח לנו אותה! אנחנו נקח אותה.

    • רוני  On 2 בפברואר 2011 at 23:19

      כמה מרגש לקרוא את דבריך, מישל 🙂
      מזל טוב ללידת אמילי, אני מבטיחה לא לגנוב אותה, ומבטיחה גם להמשיך לבקר בבלוג שלך. עשיתי לי מנוי!

  • הופ  On 10 בפברואר 2011 at 23:32

    פוסט מקסים ואיורים מקסימים. מה שאהבתי בעבודה של איה עמיקם זה ששני האוהבים משולבים זה בזה בגופם וגם בלי אחיזת הידיים, אבל (אולי כי הם לא יודעים את זה) הם בכל זאת מתעקשים להחזיק חזק גם בידיים.

    • רוני  On 11 בפברואר 2011 at 07:02

      בדיוק, הופ. אולי הם יודעים ובכל זאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: