כשהקורא כותב

קריאה ב"סיפור קטן ומלוכלך"

את הטקסט הבא לא אני כתבתי. שלח אותו אלי מעוז מוסל, שספרו "לגמרי במקרה", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עתיד לצאת בקרוב מאוד.

אנחנו לא מכירים, אבל הקריאה של מעוז היתה מרתקת בעיני. הוא קרא את הספר שלי ומצא בו דברים שלא התכוונתי להניח בו. המסקנות שלו בדרך שונות מאלה שלי, וחלק מהנקודות שהוא מעלה הן הפתעה גמורה. עם חלקן אני לא מסכימה, אבל הפעם תורי להקשיב, לא לדבר.

מעבר לנעימות הברורה כשמתפעלים מהספר, מעבר לצער הגדול כשלא אוהבים אותו, זה בדיוק מה שקיוויתי לו. זה קרה מעט, בביקורות שהתפרסמו על הספר, ושוב במכתבים שקיבלתי אחרי צאתו. רוב המכתבים האלה פרטיים ועוסקים בסיפורים שחוו הקוראים ובחיבור שלהם לסיפור. מעוז הציע, בנדיבות, שאפרסם את הרשימה בבלוג שלי, ושמחתי על כך מאוד.

אהרן מגד אמר "הכתיבה היא מונולוג, אך היא מונולוג המקווה להיות דיאלוג." אז הנה, לרגע אחד, זכיתי בדיוק בזה.

 

קורא נדיב אחר

***

רוני גלבפיש כתבה סיפור יפה – "סיפור קטן ומלוכלך", כך קוראים לספר שכתבה. כתוב טוב – קולח וזורם – ובהחלט מעניין ומעורר מחשבה. אבל אין כאן כל כוונה לכתוב ביקורת ספרותית, אלא את ההרהורים שצפים ומתפתחים מתוך הליבה של הסיפור. הספר מבקש – וגם מצליח – לשמש זירה נוספת להתגוששות האינסופית בין המינים: בפינה האחת, במכנסיים כחולים, הגבר המתקדם, הרגיש והקשוב, שחפץ למצוא את מקומו בד בבד עם כיבוד מקומה של שותפתו; ובפינה השניה, בורוד, האישה המודרנית, המודעת לעצמה, שתפעל להוסיף שיויון, הערכה ושיתוף למקומה המסורתי.

אז על מה העניין? תקציר המקרה (זהירות, ספוילר, שהכרחי כדי לאפשר את הדיון): איתן, היפיוף של הכיתה, מנצל את מעמדו כדי לרקד על יותר מחתונה אחת: מצד אחד הוא מאוהב בנעמי, ומנהל עימה זוגיות לכל דבר; ומצד שני הוא נוהג להיפגש עם שירי, הנערה הכי לא מקובלת בכיתה, גם במקביל לקשר עם נעמי. לעומת מערכת היחסים העמוקה והמפותחת עם נעמי, באג'נדה של הפגישות עם שירי יש נושא אחד בלבד: הם מתמזמזים. לשירי זו הזדמנות להיות עם אליל הבנות, ומבחינתה זה או זה, או כלום; לאיתן זו פשוט הזדמנות להתמזמז, בואכה משגלה. אבל דווקא כאן טמונה הפקעת שסביבה צומח הדיון סביב הספר. כי שירי, שבתרמילה רק חץ אחד שבעזרתו תוכל לצוד את איתן, לא ממהרת לבזבז אותו. בפעם הראשונה היא עוצרת את איתן כשהוא כבר סמוך להתפרצות הלבה – "עוד לא, אולי בפעם הבאה" – היא חודלת אותו, והוא, קם מעליה מאוכזב וכועס. חודשים אחר-כך, כשבתווך מתחממת האהבה בינו ובין נעמי, הוא מגיע אליה שוב. והפעם, האקדח, שנשלף מנרתיקו במערכה הראשונה, מוכרח לירות במערכה הנוכחית. הם לא מבזבזים זמן, מנגנים שוב את אותה סימפוניה, אלא שהפעם, סמוך מאוד לניגונו של אקורד הסיום, קורה משהו שיעסיק את איתן (ואת שירי?) עוד שנים רבות לאחר שיסתיים אותו אקט קצר: שירי ספק מתנגדת, ספק לא; היא ספק אומרת "לא", ספק לא, ועוד לפני שאיתן מספיק לפרש את סימניה של שירי, הוא חודר, מייד גומר, ושניה אחר-כך כבר מצטער. איתן נשאר עם החידה הלא פתורה עבורו – האם עשיתי זאת בניגוד לרצונה? האם זה אומר, שאני… כלומר, האם יכול להיות שאני, בעצם… לא יכול להיות שאני אנסתי אותה, נכון?

שנים אחרי, איתן נשוי (לנעמי)+1, ואירוע מסויים מבהיר שהשאלה עדיין מנקרת בו, עד שמפוררת את בסיס יציבותו. הביקורת העצמית שלו מייסרת אותו, ומצטרפת לזו של חברו הטוב ולאמירה של מומחית לתחום. משם היא ממשיכה אל מחוץ למסגרת הספר – בביקורות ובהתייחסויות אל התוצר הספרותי. כולן מתרכזות בהשתלשלות הדברים, להיבט הטכני ולאחריות של איתן למה שקרה. פסק הדין המתגבש: היה אונס.

עד כאן סיפור המעשה בקצרה. אם ניקח אותו כפי שהוא, כלומר כזה שמתחולל בין נער מבוקש ובין נערה דחויה, משונה בעיני שהביקורת שמוטחת באיתן – זו העצמית, זו שמגיעה ממקורביו וזו שמגיעה מקוראי הספר – מתייחסת רק לאותו אינוס לכאורה. היא כלל לא דנה במוסריות העולה מכלל התנהגותו. והלא איתן מנצל את מעמדו כדי "לשחק" בשירי – לזכות במנעמי גופה מבלי שיש לו רגש כלשהו כלפיה, ומבלי שינסה אפילו למצוא שפה משותפת אחרת איתה. בקהות חושים הוא מגיע אליה רק כשמתאים לו, בז לכל הקדמה ומבקש למצוא אצלה דבר אחד בלבד. אחרי כל אותן שנים, אם מוסר כליותיו אכן עז כל-כך, מדוע לא עולה בדעתו השאלה האם לא חטא לה בעצם כך שהתייחס אליה כאל משאב זמין ונוח, ולא כאל ידידה או אפילו סתם בת כיתה? האם אין עליו להכות ראשית על חטא הפגיעה המתמשכת בה לפני שיגש להתחבט באותו ספק חטא שארך לא יותר משניות בודדות?

ואולי בחרה המחברת במכוון להתעלם מסיפור הרקע שהוביל אל אותו אירוע מכונן בחייו של איתן. אולי רצתה לוודא שהדיון לא ינוהל רק סביב המקרה של נערים שמגיעים למיטה ממקום של חוסר בגרות וחוסר שיויון, אלא יתפתח סביב המקרה הכללי, המקרה של הגבר והאישה הבוגרים, שמגיעים למיטה ממעמד דומה, ואז, שניות לפני שיאו של האקט, "נזכרת" האישה להגיד לא. בנסיבות כאלו, הפרשנות שונה, ועימה רמת האחריות המתבקשת מכל אחד מהצדדים המעורבים.

האם חשוב מה טיב היחסים המקדימים בין בני הזוג לפני שהגיעו לסיטואציה זו? – והלא שני הצדדים מבינים היטב בשלב זה את התהליך ולקראת מה הוא מתקדם. והאם משנה מה הסיבה לסירוב האישה ברגע האחרון? – אולי נזכרה לפתע שהשאירה להבה דולקת בכיריים שבביתה, או שסוף-סוף קלטה מהו אותו עצם קשה שמתחכך בה ללא הרף בדקות האחרונות; ואולי פשוט הצליחה לאזור אומץ וכוחות כדי לבטא את הסירוב שכבר כמה דקות ממאן לעלות על שפתיה, או שפשוט פתאום נתקפה הססנות לא צפויה באשר לרצונה להשלים את המהלך עד סופו. זה לא משנה למה – זו זכותה, לא?

בהחלט. אין לי שמץ של שבריר של ספק באשר לזכותה של האישה לשנות בכל רגע נתון את רצונה.

אבל האם זכותה של האישה היא השאלה היחידה העומדת על הפרק?

שתי הנחות חבויות בציפיתה של האישה שנסיגתה ברגע האחרון תתקבל בהבנה: האחת, עמידתה על זכותה להיות השולטת בסיטואציה, זו שמשפיעה על השתלשלות העניינים ולא רק זו שמושפעת; השניה, ששותפה יכבד אותה ואת החלטתה, גם אם זו עומדת בסתירה לרצונו שלו. במילים אחרות, האישה מצפה לשיויוניות והדדיות במרקם היחסים שמתפתח בינה לבין הגבר. ואם כך, האם לא מתבקש לצפות שעל בסיס אותה הדדיות תכבד גם האישה את הגבר? למשל, שתשתף את בן-זוגה בתחושותיה ותבהיר עד כמה רחוק היא מתכוונת ללכת, או שפשוט תימנע מראש להגיע לסיטואציה שעימה אין היא שלמה, ושבה תיסוג ברגע האחרון ותשאיר את הגבר באכזבתו.

האם אין סתירה פנימית בהגדרה העצמית של אותה אישה כבעלת שליטה בסיטואציה, ובין המצב אליו הגיעה – הרחיקה לכת בהתפתחות יחסיה עם בן-זוג, שלגביו (או שאולי לגבי קיום היחסים עצמם) אין היא שלמה כלל? והאם אין משהו מעליב ומקומם עבור אותן נשים בעלות מודעות רבה, בתיאור סיטואציה שבה – ללא הפעלת כוח – נגררת אותה אישה ומובלת לעבר מקום אליו היא לא רוצה להגיע? והלא הן המחליטות, הן הבוחרות, הן אלו שעל-פיהן יישק דבר.

אני יודע שיש נשים רבות שיתקשו לקבל זאת, אבל מחקרים הוכיחו לאחרונה שגם הגבר, ללא ספק, מוצאו מבן-האדם. יש לו צרכים, ציפיות, ויכולת להתאכזב כאשר אותן ציפיות לא התממשו. אין לו זכות לעשות לאישה דברים בניגוד לרצונה, ובודאי שאין לו זכות להשתמש באכזבה שזו הנחילה לו כדי להצדיק את מעשיו. אבל גם לאישה, מעבר לזכויות, יש חובות משל עצמה – לקחת אחריות מלאה על הסיטואציה, ולכבד כל אדם אחר כפי שהיתה רוצה שיכבדו אותה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילן  On 17 בינואר 2011 at 06:50

    לפני שקראתי את הפוסט, התלהבתי מהתמונה.
    עכשיו אגש לקרוא.
    א.

  • מירי שחם  On 17 בינואר 2011 at 08:13

    שאלות טובות. הפמיניזם הוא הזדמנות להערכה מחדש לא רק של מעמד האישה, אלא גם של מעמד הגבר. הבת שלי שאלה אותי למה אין לימודי מגדר גבריים אלא רק נשיים, עניתי לה שתוך עשרים שנה יהיו גם לימודי מגדר גבריים. כשהתפקידים המסורתיים עוברים זעזוע והגדרה מחדש, מטבע הדברים מתמקדים קודם כל באישה, כי היא הקרבן העיקרי וחשוב יותר לתקן את העוול הגדול וההיסטורי. אין ספק שבמהלך התיקון הזה נגרמים עוולות חדשים, ואותם יש ללמוד ולתקן וכך הלאה.

    • רוני  On 17 בינואר 2011 at 10:58

      גם אני חשבתי שהתגובה שלו מעניינת. גבר שמכיר בחשיבות הפמיניזם, אבל כבר לא מפחד להגיד – אוקיי, שיניתן את הכללים, עכשיו בואו נעשה קצת מו"מ על הגבולות. נדמה לי שזה השלב הטבעי הבא.

  • סימונה  On 17 בינואר 2011 at 13:01

    מעוז נכנסת לפינה . פיסקה אחת קודם אתה טוען ברגישות שזכותה של האישה להתחרט בכל שלב ומכל סיבה. אם הייתה יודעת לאן פניה מועדות הרי שלא הייתה צריכה כביכול להתחרט. הבעיה היא שאין תמיד זהות בין נקודת המוצא של האישה לבין ההמשך וכאן טמונה הבעיה. כיצד תוכל ליידע את הגבר לגביי כוונותיה אם תחושותיה עשויות להשתנות במהלך המפגש. כבוד הדדי הוא הכרחי אבל לא מספיק. אם גבר היה חפץ להפסיק הרי שהאקט היה נפסק. אני משערת שסוגיית אכזבת האישה וכעסה לא היה נדון כלל. זה צריך להיות כלל האצבע. משחק המינים הוא מורכב מאוד ומסועף. מחשבה על האחר כסוביקט ולא רק אוביקט בכל הקשר וקל וחומר בהקשר המיני תענה גם סוגיית ההתנהגות המוסרית שהעלת בראשית דבריך.

  • יוסי  On 17 בינואר 2011 at 14:35

    רוני, איך זה שאי אפשר לפנות אלייך באמצעות המייל?
    אני משאיר כאן את הודעתי בצירוף הדוא"ל שלי בתקווה שתחזרי אליי.

  • גלית חתן  On 3 בפברואר 2011 at 10:47

    איך תגיבי אם אכתוב פשוט – לייק?

    זה מעליב? (סתם ניסוי, אחר כך אגיב "באמת")

    • רוני  On 3 בפברואר 2011 at 11:16

      אני מבינה את העניין של הלייק, השתמשתי בו לא מעט. אבל עם הזמן הוא נהיה קצת חלול עבורי.
      מצד שני, כשהוא בא מבחוץ הוא נחמד, וכשאני מחוץ לפייסבוק והוא נדיר יותר, עוד יותר נחמד.

  • טלי  On 26 בפברואר 2011 at 13:09

    קראתי מזמן והתכוונתי להגיב אבל לא הגעתי לזה, מוטב מאוחר:

    אני מאוד מסכימה עם מעוז לגבי ההתחלה, לגבי זה שעצם הקשר בין איתן לשירי, היה כל כולו קשר בעייתי מאוד מבחינה מוסרית, היה שם ניצול ואיתן, לטעמי, יוצא משם "לא טוב" בלי שום קשר לשאלת האונס שהיה או לא היה. אני גם מסכימה שיתכן שכל הקשר הרבה יותר חמור ובעייתי מאותן כמה שניות של סימן שאלה.

    מצד שני, הטקסט של מעוז, מבחינתי, עושה תפנית קיצונית ושם אני כבר לגמרי לא מסכימה איתו.. כן, ברור שגם גברים וגם נשים הם בני אדם ושלכולם יש מערכת של ציפיות ורגשות, וברור שזכותו של גבר (או אישה) להתאכזב אם הוא ציפה להתפתחות מסוימת והיא לא התממשה. ועדיין, משפט כמו "תבהיר כמה רחוק היא מתכוונת ללכת" עושה לי טעם חמוץ בפה, טעם של עסק, עיסקה, מו"מ, במקום טעם של תקשורת, דיאלוג, שיתוף – שאמור להיות רלבנטי גם למילים וגם לגוף וגם לכל השאר.

    • מעוז  On 2 במרץ 2011 at 11:06

      מרגיש שכיוונתי לדעת גדולים (וגדולות). טלי, את אומרת: "…טעם של תקשורת, דיאלוג, שיתוף – שאמור להיות רלבנטי גם למילים וגם לגוף וגם לכל השאר", ולכך בדיוק התכוונתי – הבהרה במילים או בגוף, אך כחלק מדיאלוג. לא ל"עיסקה". הטענה שלי היא כלפי מקרים (שירי בספר, אבל כמו שכתבתי זו באמת לא חוכמה לרדת על נערה מתבגרת) בהם האישה משדרת דבר אחד, ומתכוונת לאחר (ואפשר אגב להכליל בכלל לגבי מערכת יחסים זוגית, וגם בכיוון השני, בו הגבר הוא זה ש"מזייף"). אז, מתפרק הדיאלוג, והתיסכול ההדדי הוא עצום.

      • טלי  On 2 במרץ 2011 at 12:46

        אה, אם ככה אני מסכימה, אבל עדיין אנחנו מגיעים לשאלת מליון הדולר – כי לפעמים, לא רק בתקשורת בינזוגית ולא רק בעניינים פיזיים אלא בכל סוג של תקשורת בין אנשים, הפרשנות של שני הצדדים לשדרים שונה מאוד…

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: