מעלילות הפשיסטית הצעירה

עד גיל 13 הייתי שמאלנית פשיסטית.

קשה להסביר את העניין הזה במונחים של מבוגרים, אז תנו לי לפרוט לכם את זה: גדלתי בבית של מצביעי שלי ורצ. הורי היו ציונים, התפכחו ב-73, כשעוד הייתי קטנה מכדי להבין למה, התנגדו להתיישבות בשטחים. הסכמתי עם כל מילה, כי זה מה שעושים ילדים. מסכימים עם הוריהם.

אבל בסתר טיפחתי כמה דעות משלי. לא תפסתי אותן כדעות פוליטיות. אלה היו פשוט דברים שאהבתי.

לפני הכל היתה חסמב"ה, ולפני כולם היה ירון זהבי (את תמר לא חיבבתי מעולם) האמיץ ורב התושייה. בספרי חסמב"ה קראתי עם כל ילדי ישראל על הערבים המרושעים, על הישראלים המעטים והאמיצים. אבל זה היה רק המצע. הקומפוסט החמים שבתוכו עתידה לשגשג הערצתי לגברים פשיסטים יפים ולמעשי הגבורה שלהם.

כשגדלתי מעט, הילכה עלי תקופת המחתרות קסם, והיתה לי חיבה מיוחדת למבצעי חומה ומגדל. קראתי כל פיסת מידע שיכולתי לשים עליה יד, ספרי ילדים, אלבומי מחתרות עצומים בספריה של סבא וסבתא. מהר מאוד הזדהרה בין הסיפורים דמותו המושכת של אורד צ'ארלס וינגייט. הוא היה אמיץ, מרדן, איש עם חיוך ממזרי וסכין בין השיניים (ייתכן שבו זמנית). הוא מצא חן בעיני. פלוגות הלילה שלו היו מקור לעניין וגאווה. הברוטליות המפורסמת שלהן נתפסה בעיני כנחישות ואומץ. הוא היה הגיבור שלי.

זמן מה אחר כך, בעודי הוזה על השתתפות במתקפות חסרות פחד על כפרים ערביים קטנים בגדה (אני זוכרת שזו היתה מילה מסתורית ורבת קסם) קראתי שיחידה 101 ראתה בפלוגות הלילה של וינגייט מודל ראשוני לפעילותה.

לא ידעתי מהי אותה יחידה 101, אבל בספריה שלנו (ציונים, כן?) מצאתי ספרון קטן וצהוב שתעד את עלילות היחידה. הם היו אמיצים לא פחות מווינגייט, מרדניים ממנו. הם חצו גבולות בלילות, התהלכו במדבר מכוסי אבק, הם הראו לאויבינו המקיפים אותנו מכל עבר מה זה.

והם היו נורא חתיכים. אריק שרון, עם התחבושת הלבנה על הראש, מאיר הר ציון יפה התואר, שפציעתו הפכה אותו מושך אפילו יותר בעיני.

במשך שנים נחתי על משכבי בלילות ודמיינתי את עצמי שפופה בטור של גברים במדים שחוקים, מאובקים, יוצאת להציל את עם ישראל מאחורי הקווים, או להרוג איזה ערבי קטן.

*

הסיפור הזה חסר כל משמעות כמובן, ובכל זאת, אני מוצאת שגם היום הלב עורג לפעמים אל הימין הפשיסטי. יש משהו נפלא וקסום באנשים שיודעים מה נכון, ועושים את מה שצריך. בכל פעם שליברמן מודיע שהוא לא מתכופף בפני איש ושהוא יגיד את דעתו על אפן ועל חמתן של מדינות העולם, אני שומעת בתוכי את רחשי ליבה של הילדה בת העשר שחשבה שאריק שרון יהיה הגיבור שלה לעולם ועד.

*

אני חושבת על זה הרבה, בימים הסוערים האלה. דברים משונים קורים.

  • ח"כ מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי) אמר בכנס סגור של תנועת "ארץ ישראל שלנו" שנערך בירושלים כי יש לרדוף את ארגוני השמאל. בן ארי כינה אותם "בוגדים שיש לרדפם בכל מחיר", "חיידק פנימי" ו"אויבי ישראל".
  • מליאת הכנסת אישרה היום לוועדת הכנסת לדון בהקמת וועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת הדה-לגיטימציה של צה"ל בעולם מצד אירגונים ישראלים. הוועדה תבדוק את מקורות המימון של ארגונים כאלו. ההצעה היא יוזמה של ח"כ פאינה קירשנבאום, מסיעת ישראל ביתנו.
  • פעיל הימין משה בן זיקרי שכר דירה בבניין באילת בו שכרו דירה פועלים ערבים. "פעולות הסברה מסיביות" גרמו לדיירים הערבים לעזוב לפני סוף החוזה, אחרי שלדיירים הערבים הובהר כי המשך השהות שלהם תהייה "בלתי נעימה".
  • בסיכום השנה שלו לשנת 2010, מגדיר השב"כ את פעילות השמאל בשיח ג'ראח, נעלין, בלעין ונבי סלאח כפעילות "נגד כוחות הביטחון הישראלים".
  • הכנסת מורה לוועדת הכנסת לבדוק את מקורות המימון של ארגוני השמאל.
  • (כל הסעיפים מלבד האחרון מתוך האתר המפחיד "מדרון חלקלק" של איתמר שאלתיאל, העורך תיעוד מדוקדק של הדרדרות הדמוקרטיה בישראל והקריאה בו אינה מומלצת למדחיקנים)

    *

    הכח של הפשיזם עצום. הוא תחושת משפחה חמימה וארוטית. הוא מבטיח בטחון ומעטפת רכה שבה אנחנו יכולים להיות ילדים שהגדולים מטפלים בהם, שומרים עליהם. לא צריך אפילו לחשוב. יש מי שמטפל בהכל.

    וזה בדיוק מה שמפחיד. הימין הפשיסטי פורט על הסנטימנט הכי ראשוני, הכי בסיסי.

    בספר ילדים שיצא לאחרונה (שמו לא יצוין כאן כדי לא לכרוך אותו בסיפורים האלה) יש איור שבו נראית אם מבוגרת כשהיא שוכבת בזרועות אמא שלה, סבתא במיטב שנותיה. בכל פעם שמבוגר נתקל בציור הזה אצלנו בבית, אפשר לשמוע את האנחה בחזהו. התכרבלות בזרועותיו של הורה לעולם אינה מאבדת את המשיכה שלה עבור חלק מהאנשים.

    (עכשיו תחשבו על התינוק שלכם מכורבל בזרועות אביגדור ליברמן.)

    *

    לפעמים אני קצת מצטערת שלא נותרתי פשיסטית. ההתפכחות שלי היתה מוקדמת, בגיל 13, על רקע מלחמת לבנון ב-1982 (תזכורת, עם אזכור חוזר של אריק שרון, בהקשר קצת אחר). אבל אני מאמינה שבשל החינוך ההומניסטי שהעניקו לי הורי, הייתי יוצאת מזה בכל מקרה.

    ובכל זאת, אני זוכרת את הפשיסטית הקטנה שהייתי, ויש בי חמלה כלפי פשיסטים גדולים. אני מבינה מה הם מרגישים. תמיד אבין את כח המשיכה העצום של תחושת הצדק, החום, האפיל המופלא של החד משמעיות.

    אבל עכשיו, כשאני כבר גדולה והמדינה הולכת ונטרפת, אני לא מצליחה יותר שלא לראות את הסכנה העצומה שגלומה במשיכה הזאת.

    *

    (אני לא רוצה לעשות איזו דרמה ולהגיד שפחדתי לפרסם את הרשימה הזאת. לא פחדתי. ובכל זאת, בפעם הראשונה בעשרים שנים שבהן אני מפרסמת טקסטים, תהיתי אם זה רעיון טוב. האם יכול להיות שפעם, מישהו, יעשה בו שימוש נגדי. זו מחשבה שלא חלפה בדעתי מעולם.)

    *

    Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

    תגובות

    • גרשון גירון  On 6 בינואר 2011 at 16:15

      אם יזדמן לך לקרוא את "נער בורמה" של ביי בנדלה, ספר מצוין אגב, ולא נציין את שם המתרגם, תמצאי בו סיפור מסמר שיער על וינגייט. ויש גם סיפור משעשע,נדמה לי שמשה דיין העיד עליו. הנ"ל ידוע כמי שבלילות, בתום האימונים והפשיטות, היה מתיישב ערום באוהל, נוטל בידו האחת את ספר התנ"ך, בשנייה בצל גדול ויפה, ומעיין בשניהם, בזה בעיניו, ובאחר בשיניו.

    • חנוך גיסר  On 6 בינואר 2011 at 16:18

      כבוד על התעוזה לספר על תהליך ההתבגרות ממשובות הילדות ועל הפשיסט הקטן שבעצם חבוי בתוך כל אחד מאיתנו, ואשר כבוגרים עלינו להילחם בו באופן מתמיד.

    • אלודאה  On 6 בינואר 2011 at 16:56

      אכן, כיף להיות פשיסט 🙂
      (מזדהה, מה את חושבת? רק שאצלי זו היתה שרה גיבורת ניל"י ואנשי המחתרות. הקריאה שלי היתה יותר טרום-הקמת המדינה מאשר אחריה).

    • טלי  On 6 בינואר 2011 at 18:18

      טוב שכתבת. וטוב שפרסמת.

      (וכל השאר לא טוב, לצערי, אבל זה כבר לא בגללך…:) )

    • אסתי  On 6 בינואר 2011 at 18:36

      כן כן מוכר לי עד מאוד התהליך הזה שעברת.
      אני שקראתי את המרד של בגין למגינת ליבם של הורי, שאימצתי לעצמי את גבריאל תירוש כגיבור נעורים ואת גאולה כהן כמופת…

      שויין, אולי זה יהיה לנו למליץ יושר ביום שנצטרך לתת את הדין על מחשבותינו השפלות – אם חלילה יגיע (:

    • galithatan  On 6 בינואר 2011 at 20:05

      מעניין הסיפור הפשיסטי שלך. בדרך כלל, ככל שמתבגרים הולכים יותר ימינה, לא יותר שמאלה… לפחות זה מה שלימדו אותנו בחוג למדעי המדינה.

    • דודו פלמה  On 6 בינואר 2011 at 23:44

      בשנת 1946 נשא הפילוסוף אלבר קאמי את הדברים הבאים לפני סטודנטים באוניברסיטת קולומביה: "עתה, כשהיטלר נעלם, אנו יודעים כמה דברים בוודאות: ראשית שבית- הסוהר שהרה את ההיטלריזם לא חוסל – הוא מצוי בכל אחד ואחד מאתנו. כל מי שמדבר על הקיום האנושי במושגים של כוח, יעילות ו'יעוד היסטורי' – מפיץ את המגיפה. הוא למעשה רוצח בכוח או בפועל, משום שאם בעיית האדם מתדרדרת לאיזשהו 'יעוד היסטורי', למעשה אין הוא עוד אלא חומר (אובייקט) בידי ההיסטוריה וכל אחד יכול לעשות בו כרצונו. דבר נוסף שלמדנו הוא שאין אנו יכולים לקבל שום השקפה אופטימיסטית בקשר לקיום האנושי, שוםhappy ending" ". אבל אם לדעתנו אופטימיות משמעה טיפשות, אנו יודעים גם כעת שפסיביות בקשר ליכולת הפעולה, לאי- התערבות האדם במעשי עוול המתרחשים בקרב בני אדם אחרים, היא פחדנות.

      אנו מתנגדים לטרור ולאלימות מפני שהם מכריחים אותנו לבחור בין לרצוח או להירצח. האלימות איננה מאפשרת שום קומוניקציה אמיתית בין בני- אדם, ומשום כך אנו מתנגדים לכל אידיאולוגיה שמתיימרת לתפיסה כוללת על כל חיי האדם".

    • קוראת קבועה  On 7 בינואר 2011 at 06:03

      מבינה מאוד לצערי את החשש שלך לפרסם, את התהיה.
      הנקודה החשובה בעיני במה שאת מתארת בכזה דיוק וכזו כנות, הוא האופן שבו התרבות והספרות משמשות את ההגמוניה לשעתוק הנרטיב שלה. מספרות הילדים ועד השפה עצמה ("פעולות התגמול" "הטיהור של קיני המחבלים" וכו'). מעניין איך זה עובד, לא?
      ממליצה בחום אם עדיין לא קראת על המאמר "חיי המין של כוחות הביטחון: על גופניותו של הישראלי היפה והביטחוני אצל עמוס עוז" ב"אנו כותבים אותך מולדת" של יצחק לאור. (למרות שהוא כמעט ללא ספק מטרידן סדרתי, כמה עצוב.)
      אפילו ס. יזהר, שהיה באמת הומניסט, היה מאוהב לחלוטין בנערים היפהפיים, לוחמי תש"ח.

    • עמית  On 7 בינואר 2011 at 09:32

      אני מזדהה עם רוב הדברים שכתבת.
      גם לדעתי אנחנו נמצאים במדרון חלקלק.
      עם זאת, אני מוחה על השימוש האוטומאטי שלך במונח "פשיזם" כשאת מדברת על יחידה 101, אריק שרון, חומה ומגדל ואפילו חסמב"ה.
      לדעתי את מבטאת פה רדידות מתנשאת כלפי אנשים שסיכנו את חייהם למען המדינה (ולאו דווקא בשביל "להרוג ערבי קטן").

      • רוני  On 7 בינואר 2011 at 09:36

        עמית, אני הייתי הפשיסטית הראשית בסיפור הזה.
        הם היו לאומנים ושונאי ערבים, והם בכל זאת הקימו לנו מדינה. לא שכחתי.

      • חנוך גיסר  On 7 בינואר 2011 at 09:54

        עמית:
        יחידה 101 היתה זרוע נקמה ורצח אזרחים חפים מפשע. אותו דבר מאיר הר ציון ה"אגדי".
        אריק שרון היה איש דמים, סרבן פקודות, שקרן בלתי נלאה וגרם לאסונות צבאיים נוראיים (החל ממיצר המיתלה ב- 56, דרך החווה הסינית ב- 73 ועד למלחמת לבנון הראשונה). כל זה עוד לפני התנהלותו האזרחית והפוליטית.
        ההערצה אליהם ואל אחרים בצעירותם של א-נשים היא הלוז של הפוסט הזה.

    • עמית  On 7 בינואר 2011 at 10:26

      השקיעה ברגשות לאומניים, גזענים ופאשיסטיים מנחמת ומחזקת, והיא דרך מקובלת ויעילה, כנראה, להתמודד עם פחדים וחרדות קיומיות. אני מאמין שזו הסיבה להתחזקות הרגשות האלו בחברה שלנו.
      עם זאת, אני מזהה אצל המחנה הנגדי מבחינה פוליטית, במחנה שלי, שקיעה ברגשנות בסוג אחר. התבדלות והתנכרות מכל סממן של כוח (צבא, ביטחון, משטרה), ושימוש אינפלציוני במילים כמו "פאשיזם", "יודונאצים" ו-"גזענות". לפעמים, השקיעה של כותבים מסויימים בלוקסוס הזה, של טהרנות פציפיסטית, שמתנשאת באלגנטיות מעל המציאות המאד מורכבת שלנו, נראית לי כפתרון לא הרבה יותר מוצלח משל המחנה שמנגד.

    • עדה  On 7 בינואר 2011 at 16:49

      אני מאד מעריכה את אופן ההתבוננות של הפוסט הזה – התבוננות שקשורה, בעיניי, גם בזו של הפוסט-שלפני-כמה-פוסטים (על הרבניות והערבים). ההתבוננות הזו חשובה לא רק בשביל תיאור התופעה, אלא בעיקר בשביל הטיפול בה. לא שאני חושבת שאפשר לעשות משהו כדי לשנות את השקפת העולם של ליברמן, אבל אולי אפשר לעשות משהו עם השקפות העולם של הנוהים אחריו, בעיקר הצעירים שבהם – ולדעתי אפשר לעשות את זה רק כשמבינים מה מניע אותם ומקבלים את ההנעה הזאת כתופעה מוכרת וטבעית, בלי להצמיד לה אפיתטים וסופרלטיבים שרק יחריפו אותה.
      בקשר לחששות הפרסום – אולי אני תמימה, אבל אני לא חושבת שיש ממה לחשוש (למרות שאני קוראת, כמוך, את התיאורים האפוקליפטיים, ועיניי לא טחו מלראות את הסכנות). בין השאר אני אומרת לעצמי לא פעם, שאם כבר יגיע הזמן שפוסט מהסוג הזה יוכל לסבך אותנו בצרות, זו תהיה הקטנה שבדאגותינו.

    • הדב מהיער  On 7 בינואר 2011 at 20:11

      בזה הרגע קנית לך כרטיס נסיעה לגולאג שיוקם כאן בעוד שתי מערכות בחירות.
      אולי המזל שלך הוא ששירות הרכבות כאן הוא כל כך גרוע ויקחו אותך לגולאג ברכב פרטי ולא ברכבת.
      קראתי לאחרונה שני ספרים המדברים על חיים תחת משטר פשיסטי ("לבד בברלין" ו- "ילד 44"). אנחנו עדיין לא שם, אבל משתדלים מאד להגיע לשם.

    • חנוך גיסר  On 7 בינואר 2011 at 20:39

      לכבוד הגולאג – ישופר שירות הרכבות ללא הכר, דב.
      צריך רק קצת "נחישות" ו"גאווה לאומית" והרכבת הטרנסנגבית תדהר!

    • הדב מהיער  On 7 בינואר 2011 at 21:02

      את חושבת שלכן שקרניהו בונה את מסילת הרכבת לאילת?
      אבל ממתי פוליטיקאים בונים משהו לטובת מי שיחליף אותם בשלטון?
      או חושבים על משהו מעבר למהדורת החדשות של הערב?

    • הדב מהיער  On 7 בינואר 2011 at 21:03

      סליחה, חנוך. רק הרגע ראיתי שזאת תגובה שלך ולא של בעלת המקום.

    • tsoof  On 8 בינואר 2011 at 00:57

      כן, אי אפשר לנתק את הספרות הזו מהילדות שלנו, וגם את הספורטאים הצעירים ודנידין, באותה נשימה ממש. אבל הספר ההוא על ה-101 ("ה-101", כך יש לומר, בהסבה לימין ומבט נוהה אל האור), אנ עדיין תוהה איך הוא עבד עלינו כל כך חזק. הקטע המוזר הוא, שלמרות ההתפכחות של 1973, הדור ההוא, עם דגש על האבא שלך, המשיך להצדיק את צה"ל ולשלוח לשם את ילדיו, גם כששום דבר מהמדיניות של החונטה הצבאית הישראלית לא ייצג אפילו את הקצה הימני ביותר של השקפותיו. הוא – בטח בשנות השבעים והשמונים – עדיין לא היה מוכן למהפיכות.

      • רוני  On 8 בינואר 2011 at 19:02

        אני זוכרת אותו מושך בכתפיים ואומר "אין ברירה". עד היום זה מניע אותי, האין ברירה.
        וטוב עשתה אסתי שהזכירה כאן את פרשת גבריאל תירוש – זוכר?
        ספר יפהפה.

    • עדו  On 9 בינואר 2011 at 10:12

      גם אני גדלתי על ספרי חסמב"ה, אבנר כרמלי והספורטאים הצעירים, דנידין בעורף האוייב (זה נכון שאבנר כרמלי ואון שריג הם אותו אדם?) ו'היי הביטו למעלה' של אוריאל אופק. הנקודה היא שגם גדלתי על ז'ול וורן ו'הלב' של דה אמיצ'יס, היום כשאני קורא את הספרים האלו הם נראים לי פשיסטיים עד כדי גועל. קפטן נמו הולך לו לטיול על אי – רואה קנגרו ויורה בו, רואה כלב ויורה בו גם כן וכן הלאה כפי שבן תרבות עושה כשהוא מטייל לו בטבע הפראי כמובן.
      האמת היא שהנורמות פשוט השתנו, מה שהיה טוב פעם כבר לא מקובל היום.
      הליכוד למשל הרוויח משינוי הנורמות האלו – הוא לא היה עולה לשלטון אם הדברים היו נשארים 'כמו פעם' גם ש"ס לא. והנה מרגע שעלו לשלטון בזכות אותה רוח של שינוי הם עושים הכל כדי להחזיר אותנו לעבר, אותו עבר שבו הם עצמם לא היו יכולים להרים ראש.

      • עדו  On 9 בינואר 2011 at 10:13

        "כלב ים" כמובן

      • רוני  On 9 בינואר 2011 at 15:17

        כרמלי ואון שריג הם אותו אחד, ואלון ורפי היו אהוביי אף הם.
        הלב זה סיפור אחר. קראתי אותו בגיל שבע לדעתי, אולי עוד קודם, והוא חרות בעומקים גדולים בהרבה. בגלל זה קשה לי לראות את עניין אהבת המולדת בעין פחות מאוהדת עד היום, וזו הלאומנית הקטנה בתוכי שנותרת פטריוטית כנגד רצוני כמעט.
        את נמו לא קראתי, אבל זה נשמע נוראי.
        וטוב שהנורמות השתנו, רק שהלב שלנו משתנה לאט יותר.

    • הופ  On 10 בינואר 2011 at 19:26

      כל הכבוד רוני. אני עדיין נמנע מלכתוב בקול רם וברור בבלוג שלי את הטקסט הפוליטי שאני (למרות שכל מי שחבר שלי פה ושם כבר יודע).
      כאן בתגובות אפשר לגלות מהו ספר הילדים המדובר?

    • ניר  On 19 בינואר 2011 at 10:50

      אין ספק שהגזענות בעשור האחרון רק התעצמה וגדלה.

    להשאיר תגובה

    הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

    הלוגו של WordPress.com

    אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת Twitter

    אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת Facebook

    אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת גוגל פלוס

    אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    מתחבר ל-%s

    %d בלוגרים אהבו את זה: