עבודת אלילים

*

לפעמים הכתיבה היא מאבק, והכותבת הוא אַרֶס, מרושעת, אכזרית, עיניה צרות ושפתיה הדוקות. היא מהלכת בעולם וכל אדם הוא אויבה, וכל העולם שמקיף את האנשים, כולו אויב עצום – השמש והירח, כל כוכב במסלולו, הימים והיבשות, הכבישים והשדות. רק האסטרואידים המסוכנים נראים כקרובי משפחתה של הכותבת, במסלולם המטורף, המנוגד לסדר הטוב, בנזק העצום שהם משפיעים. היא מייחסת להם התכוונות עמוקה להרס, פגיעה, רצח.

לפעמים הכתיבה מרוממת את הכותבת למדרגת יופי נדירה. אין קשר בין התחושה לרמת הטקסט, אלא לעונג, לתנופה, לתחושת ההמצאה. ואז הכותבת יכולה להיות יצור אוורירי ויפהפה. הכותבת מרחפת כאפרודיטה בעולם, ושום מבט חיצוני לא ייגע ביופיה החד פעמי.

אבל רוב הזמן הכתיבה היא הסדנה, והכותבת נפחית, נינתו של הפייסטוס, צולעת, כתמי פחם ופיח על פניה וידיה  ובגדיה, נאבקת בגושי הברזל הכבדים וחסרי החן.

בדרך כלל זה סימן טוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גרשון גירון  On 2 בינואר 2011 at 14:03

    ולפעמים גם המתרגם מרגיש כך 🙂

  • chellig חלי גולדנברג  On 2 בינואר 2011 at 14:18

    והיום?

    • רוני  On 2 בינואר 2011 at 14:22

      המקלדת במוחי שחורה מפיח. הסדנה לוהטת. כשהבעל יבוא לטפל בחולה הקטנה, אצא לעבוד.
      (בית הקפה יהיה נוצץ ועוגת השמרים מתוקה וחמה, אבל אנחנו נדע את האמת).

  • גרשון גירון  On 2 בינואר 2011 at 14:21

    למי השאלה, חלי?

  • לי עברון-ועקנין  On 2 בינואר 2011 at 14:28

    ובכל שלוש הווריאציות היא לא נוקטת מה שנוקטת סיזיפה מותשת זו שמסתפקת לעתים בגלילת אבני החיים – הימנעות. כל הכבוד… 🙂

    • רוני  On 2 בינואר 2011 at 14:34

      לי אופטימית שלי, זה בא בעקבות תקופת סיזיפה.

      • לי עברון-ועקנין  On 2 בינואר 2011 at 19:43

        גם אני התפייסתי מחדש עם הכתיבה. יותר טוב עכשיו. אולי שחררת לי?
        { }

  • מרב  On 2 בינואר 2011 at 15:29


    פותחת לה אילת שמשיה כחלחלת ובית לה וגג וציפורים לה למשחק
    רוצה אילת עם הציפורים לנדוד עד שהיום יחשיך מאד מאד
    קוראה האם לבת בקול ענות מצלצלים החלונות
    וגם האב שחור מפיח בקורנסו מטיח
    הביתה חיש חוטים צריך עוד להשחיל וטלאי צריך עוד להטיל
    וקישורים צריך לקשור וכפתורים צריך לתפור
    וקצת לקרוא בטעם וקצת לכתוב בטעם זכרי כי מן הבית אגרשך הפעם

    (קדיה מולדובסקי)

    * משהו בשילוב בין הנפח לכתיבה הזכיר לי אותה מיד.

  • רוני  On 2 בינואר 2011 at 15:30

    רגע, אז את אומרת שכתיבה היא עבודת אלילים?
    (לַאאאאא…)

    • רוני  On 2 בינואר 2011 at 18:12

      לא, הכתיבה היא אלילים עובדים (והנה הטעות שלי בשם הפוסט) 🙂

  • tsoof  On 2 בינואר 2011 at 22:09

    חמוד. מקסים. הפייסטוס ואפרודיטה נשואים, אגב. וארס מוזכר כמאהב שלה. גם במיתולוגיה ובמיוחד ב"האלים משתוללים" החמוד שנתת לי לקרוא פעם.

    • רוני  On 2 בינואר 2011 at 22:13

      ידעתי שתקרא את כל הסאבטקסט, כפרה עליך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: