צאנה הבנות וראנה, ערבים במושבה

התגובה למכתב הרבניות, היישר מהבטן, היא צחוק. צחוק עצום ועצוב.

תנו לי לספר לכם על אשרף.

הכרתי אותו כשהיה בן 16. הוא בא עם האחים שלו לשפץ יחידת דיור מאחורי בית הוריי, לי ולאחיי.

אבל הוא לא היה סתם שיפוצניק. הוא היה האח הקטן של פייסל, החבר הכי טוב של אמא מהעבודה. פייסל היה אח במחלקה הסגורה בביה"ח הפסיכיאטרי שלוותה. איש רב הדר ושכל, מקסים יותר מרוב הגברים שהכרתי, ג'נטלמן אמיתי. כשרצינו לשפץ, הוא הציע את האחים שלו. סעיד, וויסאם ואשרף.

המבט של אשרף שרף אותי מהרגע הראשון, אבל הייתי מבוגרת ממנו, וזה היה ממש לא לעניין, אז התפעלתי מהילד היפהפה, שתיתי איתו קפה, דיברנו. סחבנו יחד לבנים למבנה האחורי. נהיינו חברים. הוא לא קרא לעצמו אסי, הוא לא עבד עליי או על אף אחד אחר. הוא היה מותק של בחור.

ואז השיפוץ נגמר ואשרף חזר לערערה, לבית הוריו.

*

שנתיים אחר כך גרתי בטבריה ועבדתי במשרה בכירה בבית מלון. חלק לא קטן מהחבר'ה היו ערבים, אבל התערבבנו היטב. חבורה מגובשת. יום אחד פייסל התקשר ושאל אם אני יכולה לסדר לאשרף עבודה במלון. הסכמתי ברצון.

הוא הגיע למחרת. יפה תואר ועדין, הוא התבגר יפה. הרומן בינינו התחיל כמעט מיד, עוד לפני שהוא התקבל לעבודה באותו מלון. בהפסקות שלי הייתי באה לבקר אותו במטבח, והיינו מתנשקים במחסן כאילו שלא חיכתה לנו דירה חמימה משלנו בסוף יום העבודה.

בבית בישלנו ביחד, ניקינו ביחד, קראנו ספרים. הוא לימד אותי לדבר, לקרוא ולכתוב בערבית. הוא סיפר לי על אמו שנפטרה, על התקופה שלו בקיבוץ כחניך ברעות-סדאקה. זו היתה מערכת היחסים הכי בריאה ונעימה שהיתה לי עד אז.

בשבתות נסענו לערערה ולאחים שלו שגרו מעליה, בעין א-סאהלה. משם המשכנו לבית הוריי בכפר סבא. בכל מקום קיבלו אותנו בנשיקות ובחיבוקים. היו קשיים. גם אבא של אשרף וגם ההורים שלי הצביעו בפנינו על הבעיות שבדרך, אבל אנחנו היינו מאוהבים כל כך שממש לא עניין אותנו מה יהיה. "יהיה טוב," הוא היה אומר בחיוך מקסים. "מקסימום ניסע לאמריקה ביחד."

בטבריה היה יותר מסובך. במלון כולם הכירו אותנו כזוג ואהבו אותנו. בשכונה התחילו לעשות פרצופים. מישהו כתב ליד הדלת שלנו "מוות לערבי". לא ברבים. ספציפי לגמרי. היו עוד כמה היתקלויות, ואחרי שקיללו אותי יום אחד ברחוב, נמאס לאשרף. "נלך לגור בכפר," הוא אמר. "תמצאי עבודה בחדרה, אני אלך לעבוד עם סעיד בבניין. נסתדר."

אז עברנו לגור בערערה. זו היתה תקופה משונה. המשפחה קיבלה אותי, אבל אורח החיים שלהם היה שונה באופן קיצוני משלי. הכל היה מוזר לי. אבל אהבנו לטייל בכפר ביחד, לשבת עם הילדים מול המכולת ליד הבית ולדבר.

אחר הצהריים עלינו לסעיד או לפייסל, אכלנו איתם ארוחת ערב, ישבנו ופטפטנו. חלק מהנשים היו יושבות איתנו, שותפות שוות בשיחה. אחרות הסתגרו במטבח ובחדרי הילדים. יום אחד שאלתי את אשרף למה הוא מצפה ממני.

"מה שאת רוצה, זה מה שיהיה," אמר.

"אבל אני לא כזאת," אמרתי, מכוונת לאשתו של סעיד, שהיתה חכמה ומוכשרת, אבל הגבילה את עצמה לתחומי הבית.

"אם הייתי רוצה כזאת," אמר לי, "לא הייתי איתך."

הוא הכיר לי נשים שגרו בכפר – אירופאיות, אמריקאיות וגם ישראליות. כל אחת בחרה את דרכה, כל אחת מצאה את מקומה. חלקן היו מדוכאות בתוך אורח חיים מסורתי וקשה, אבל הן היו המיעוט. הרוב בחרו את דרכן.

אשרף עצמו הוכיח שוב ושוב שהוא מתכוון למה שהוא אומר. הכין לנו ארוחת ערב, חיכה לי עם תה כשחזרתי מבית הוריי. אף פעם לא דרש ממני דבר. המגורים המשותפים שלנו, בלי נישואים, עוררו עניין בכפר, אבל לו לא היה אכפת, וגם החברים שלו אהבו אותי. היה טוב.

ערב אחד יצאנו עם חמודי ומוחמד לנתניה. רצינו לאכול פיצה, לטייל על החוף. סתם בילוי קטן ונחמד.

השוטרים חיכו לנו ליד הים. לקחו לבנים את התעודות, העמידו אותם מול הקיר. שלושה ערבים ישראלים, תעודות זהות כחולות. העוברים והשבים התבוננו, הצביעו. מהר מאוד קצה סבלנותי. דיברתי עם השוטרים בנימוס אבל בתקיפות. התעקשתי שהם לא יכולים לעצור אותנו בלי סיבה.

זה לא עבד. עמדנו שם שלוש שעות, ואחר כך קיפלנו את הזנב וחזרנו לכפר. בלי פיצה ובלי חוף. מדוכאים. בדרך הם דיברו בערבית, למרות שהייתי שם. אחר כך אשרף אמר שלא הייתי רוצה להבין מה החבר'ה אמרו.

"זו לא את," הוא אמר. "אותך הם אוהבים. אבל נמאס להיות סוג ב'. נמאס."

כמה חודשים אחר כך נפרדנו. זו היתה הפרידה הכי עצובה שהיתה לי. אהבנו מאוד, אבל היה ברור שהארץ הזאת לא תאהב אותנו ביחד, ואני לא באמת רציתי לגור באמריקה. היה ברור שהילדים שלנו, כשיהיו כאלה, יסבלו. לא היה לנו האומץ הדרוש להקים משפחה יהודית-מוסלמית (בשיחות בינינו הוסכם ששנינו נשמור על זהותנו החילונית, ושנלמד את ילדינו הכל על שתי הדתות).

*

נשארנו חברים הרבה שנים, גם אחרי שהתחתנתי. ראיתי את פייסל מתחתן עם אישה משכילה וחי איתה חיים של זוג בורגני. טיולים לחו"ל, שתי משכורות, שותפות אמיתית ושוויונית. ראיתי את אשרף מוצא אהבה, בחורה ג'ינג'ית סוערת מהכפר. קצת צעירה מדי, אבל הוא כבר היה בן שלושים, והיא היתה מקסימה.

בפעם האחרונה פגשתי אותו כשפייסל נפטר במפתיע, בגיל ארבעים. ישבנו ובכינו יחד על הרצפה. אשרף סיפר לי שאשתו של פייסל עקרה. הם גילו את דבר עקרותה זמן קצר אחרי הנישואים. היא הציעה לפייסל לשחרר אותו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. היא היתה אהבת חייו. כשהוא נפטר היא התפרקה. נשבעה לא להינשא שוב.

אחר כך החיים זרמו, ולא שמרנו על קשר. אני זוכרת את אשרף באהבה גדולה. הוא כיבד אותי, שמר עלי ואהב אותי. הוא לימד אותי את כל האמת על גזענות – שרק מי שמפחד שונא, ושאני לא חייבת לפחד או לשנוא אף אדם.

*

צאנה הבנות וראנה. צאו עם ערבים. עם יהודים. עם צ'רקסים. עם נוצרים. צאו עם מי שאתן אוהבות. בני אדם טובים יש בכל מקום. וגם גזענים יש בכל מקום. אפילו רבניות הן גזעניות לפעמים.

*

(בכל יום חמישי באים לכאן כמה חרדים מהשכונה ושואלים על הרב. הם מתכוונים ליואב. בתפקידי כרעבעצען גלבפיש אני מתירה לכן בשמחה ובששון לצאת עם מי שאתן רוצות.)

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית לוי  On 28 בדצמבר 2010 at 23:46

    את יודעת, אני נורא אוהבת אותך. נכון, זה רק מהכתיבה שלך. אבל ככה זה. (לכן אז, כשכעסת עלי בפוסט על הנחש, הייתי עצובה. באמת)
    אבל מישהי כתבה לך את זה בפוסט הקודם שלך, שמה שאת, האדם שבך, יוצא מכל פוסט. ואני כל כך הסכמתי איתה.

    • רוני  On 28 בדצמבר 2010 at 23:48

      זו היתה בדיחה, אז, בפוסט של הנחש. אבוי לי, אני צריכה להשתמש בסמיילים בנדיבות גדולה יותר.
      תודה, שלומית. נשיקות.
      (בקרוב קונים פה תוכים, באשמתך).

  • רוני  On 29 בדצמבר 2010 at 00:27

    את לא מפסיקה להפתיע, הא?
    יש לך מספיק סיפורים לכמה וכמה גלגולים!
    ובכל פעם שעוד סיפור צומח ומרים ראש בין הסיפורים הקודמים, אני חושבת שזהו, אין מקום לעוד, ואז את מפתיעה שוב. לא יאמן.
    עפר לרגליך, אני.

  • מישה  On 29 בדצמבר 2010 at 04:19

    איך בדיוק זו תגובה למכתב הרבניות? כאילו, היה לי בוי פרינד ערבי והוא היה בחור לגמרי נחמד. וואו. אז מה? אין לך כל אפשרות להגיב למכתב הרבניות. אתן לא מדברות אותה השפה. תפיסת העולם שלכן שונה לחלוטין. את לא יכולה להתווכח איתן, את לא יכולה להסביר להן שהן טועות, את לא יכולה להעמיד ראציונל חליפי לזה שלהן. כל שיש בידיך לעשות הוא לחנך את ילדיך על פי תפיסת עולמך. זהו. בעליהן, והמכתב ששלחו זה כבר סיפור אחר. בעליהן נושאים במשרה ציבורית וכאן צריך בג"ץ להכנס לתמונה.

    • רוני  On 29 בדצמבר 2010 at 07:25

      מישה, הן משתמשות באיומים על "מה שיקרה לכן בכפרים", ורק לזה התייחסתי. הנה, הלכתי לכפר, ראיתי שם דברים. היה די טוב.
      הנסיון של הציבור החילוני בימים הקרובים יהיה לכעוס ולענות בכלים רציונליים. כמה בני תורה יסבירו שזו אינה דרכה של תורה. אף אחד לא ישתכנע.
      עולם כמנהגו ינהג. ועל כן, אני רק מספרת סיפורים.

      • רוני  On 29 בדצמבר 2010 at 08:19

        הנה, זה מתחיל.

        מהארץ:
        הרב גלעד קריב מהתנועה הרפורמית מתח ביקורת חריפה על המכתב ואמר כי "החברה הישראלית מידרדרת לתהום עמוקה ואפלה של גזענות ושנאת הזר, בעידודו של ממסד רבני מסית ומשולח רסן. אחד לאחד, מחקים רבני ישראל ובנות זוגם החסודות, את שיטותיהם ומעשיהם של הגרועים בשונאי ישראל, כאילו למדו בקפידה את מסכת ההסתה והדמוניזציה שקדמה לשנות חורבנה של יהדות אירופה. זו היא חרפה וטומאה, שגם אלף טבילות במקווה טהרה לא תצלחנה להסיר".

        הרב מאוריסיו בלטר, נשיא כנסת הרבנים בישראל של התנועה המסורתית, אמר כי "כמובן שהתנועה המסורתית אינה תומכת בנישואי תערובת, אך אין קשר בין קמפיין השנאה והשיסוי שמתאים להיסטוריה חשוכה, שבה פחד מהזר הפך לרדיפה וציד אדם. מי שמרגיש צורך להתבדל ראוי שיבדוק את זהותו היהודית".

        צריך להגיד את הדברים, רק שלא נשלה את עצמנו שזה עוזר.
        מצד שני, דווקא הפנייה הרגשית מסוכנת. מי יודע, אולי הנערות האלה יקראו וישתכנעו שהחבר האהוב שלהן אינו השטן בתחפושת.

  • עידו לם  On 29 בדצמבר 2010 at 04:40

    אז את זונה של ערבים בעצם

    • תגובה לעידו לם  On 29 בדצמבר 2010 at 22:50

      אז אתה גזען סקסיסט ואידיוט בעצם

    • עדו  On 2 בינואר 2011 at 13:42

      כשזה בא ממך זו מחמאה גדולה.

      • רוני  On 2 בינואר 2011 at 14:00

        לא אני אמרתי. אבל עידו לם, אני פשוט לא מבינה אותך.

  • אזרח.  On 29 בדצמבר 2010 at 05:41

    יפה.
    *

  • אילן  On 29 בדצמבר 2010 at 06:58

    מקסים רוני
    מאלף, משכיל, מפחיד, מעורר תהיות, מדכא.
    ממש היה יכול להיות סיפור דימיני.
    אילן

  • יוסי דר  On 29 בדצמבר 2010 at 08:18

    מה בעצם את מציעה?
    ללכת בעקבותייך?
    אבל את הרי נכנעת וויתרת ("היה ברור שהארץ הזאת לא תאהב אותנו ביחד…היה ברור שהילדים שלנו, כשיהיו כאלה, יסבלו.לא היה לנו האומץ להקים משפחה יהודית-מוסלמית").

    כלומר, הסוף של הסיפור שלך דווקא מרתיע מהדבר שאת מנסה לעודד.

    • רוני  On 29 בדצמבר 2010 at 08:20

      אני לא מציעה ללכת בעקבותי, אלא בעקבות הלב. יש זוגות אחרים שהיה להם האומץ, וגם הצליחו. אני מציעה לזכור שיש אנשים טובים ורעים בשני הצדדים. זה סיפור ילדים, בעצם.

  • חנוך גיסר  On 29 בדצמבר 2010 at 08:33

    קריאתך "ללכת עם הלב", רוני, היתה צריכה להדהד בכל קצוות הארץ, אלא שהלב כבר איננו כל כך פופולרי במחוזותינו.
    הקצף שבזוויות הפה הוא שמכתיב כאן את הערכים וההתנהגויות.

    • אשר  On 7 בינואר 2011 at 00:33

      יש דרך שלישית, ללכת בעקבות הראש.
      מכיר ?

  • sbsd  On 29 בדצמבר 2010 at 08:52

    או.קיי.
    קראתי פוסט שהוא גם תגובה ונהנתי מאוד מהבפנים ומהבחוץ.
    ואז קראתי את התגובות. ביניהן של מר 'בוי פרינד' ומר 'מה בעצם את מציעה?'
    והבנתי שהם לא הבינו, לא נורא.
    אולי בפעם הבאה.
    ושוב, נהנתי מאוד ותודה.

  • עידית  On 29 בדצמבר 2010 at 09:16

    תודה, רוני. פוסט נוגע ללב – והוא כן תגובה הולמת למכתב הרבניות. אנטי-גזעני לא רק מן המוח – וזה חשוב.

  • דרורית  On 29 בדצמבר 2010 at 09:21

    את אישה נדירה ובן אדם אמיץ, נדיב ומיוחד.
    עשית לי יום אפור למואר יותר. תודה.
    (אורי שאל אותי מי את, אמרתי לו, חברה שלי. ואיזה כיף לי שאת שם.)

  • חמוטל  On 29 בדצמבר 2010 at 09:37

    פוסט מקסים, רוני.

  • רוני  On 29 בדצמבר 2010 at 10:00

    אה, חברים, לא להחמיא לי על שאהבתי את אשרף. הוא היה שווה את זה. זה לא היה אקט של נדיבות.

    • עדו  On 1 בינואר 2011 at 09:18

      לא שייך, עצם העובדה שבכלל ראית שהוא שווה את זה הופך אותך לשונה ומיוחדת ומאד מאד אמיצה.

  • דניאל  On 29 בדצמבר 2010 at 10:37

    אהבתי מאד. הרבניות מפיצות פחד, כדי שאנחנו נזכור להתחבר ללב. חבל שזה לא הפוך. שהרבניות מפיצות אהבה כדי שנזכור להתחבר ללב. אולי בגלגול הבא.
    תודה לך. ותודה לכרמל שלינקקה אותה בפייסבוק.

  • גרשון גירון  On 29 בדצמבר 2010 at 11:28

    הכל נובע מהפחד רוני, מכך שבעצם כאשר הלב מתערב איש לא מקשיב לרבנים או לרבניות. לדעתי אנחנו צפויים לגרוע יותר, כי ציבור גדול בארצנו חי בתחושת הגב אל הקיר, ובטבע כמו בטבע, ככל שגוברת החרדה, כך גם מתעצמת אלימות התגובה. קונרד לורנץ הסביר את זה יפה.

  • fille  On 29 בדצמבר 2010 at 12:37

    מרגש ועצוב

  • עדה  On 29 בדצמבר 2010 at 13:11

    אהבתי את המסקנה בסוף, על כל חלקיה, ובמיוחד את הפרספקטיבה הרחבה והרחומה שהיא מציעה.

  • הופ  On 29 בדצמבר 2010 at 17:32

    אז מה המסקנה? אז מה את מציעה? אז איך זה תגובה? אז מה הוכחת פה בעצם? אז ללכת בעקבותייך? אז לא ללכת בעקבותייך? אז מה זה אומר? אז את אומרת בעצם ש? אז את טוענת שזה לא ש? אז את חולקת על כך ש?
    אאאאאאאאאאאאאאא! רבאק. להיות בנאדם. להיות בנאדם. להיות בנאדם. מה לא ברור. מה מסובך פה.
    תודה רוני. לא שאהבת את אשרף. שיש לך את האומץ. כמה עצוב שזה דורש אומץ היום.
    גם אני הייתי ברעות-סדאקה. כחניך ואחר כך כקומונר. חוויה מכוננת. אם התנועה נשארה כשהייתה פעם, אני ממליץ לכל הורה לשלוח את ילדיו לשם. אחד המקומות היחידים שהופכים אותך לא לאזרח טוב/ חייל טוב/ יהודי טוב, אלא לבנאדם (לא צריך "טוב", זה כלול בפנים).

    • רוני  On 29 בדצמבר 2010 at 17:51

      הופ, אם לא היית היה צריך להמציא אותך.
      מסכימה עם כל מילה. מענטש אפשר לזהות גם דרך הרשת. בקלות.

  • חוסר  On 29 בדצמבר 2010 at 17:36

    יש חוסר בקריאתך אל הבנות.
    את מקפחת את הבנים.
    אין קריאה לבנים לצאת עם ערביות.
    ואני תוהה.
    מדוע?

    • רוני  On 29 בדצמבר 2010 at 17:50

      אתה מוזמן להצטרף. אני, רק על עצמי לספר ידעתי. קריאה ראויה לא פחות.

  • mashkazg  On 29 בדצמבר 2010 at 19:15

    סופסוף טקסט שהזרים קצת חמימות בעורקיי המיובשים מהמציאות פה. מנוי אחרי מנוי אני מקפיאה כי להיות מחוברת הופך אותי למטורפת. באמת סיפור מעורר אהבה, אלייך ובכלל, וכמו שאמרו הארבעה המופלאים, כל מה שאתה צריך וכו

    • רוני  On 30 בדצמבר 2010 at 08:34

      תודה, מאשה. נעים לשמוע שהרטבתי לך קצת את העורקים 🙂

  • אייל גרוס  On 29 בדצמבר 2010 at 20:03

    תודה על הפוסט. תודה שסיפרת.שוב.

  • דודו פלמה  On 29 בדצמבר 2010 at 23:13

    רוני, איזה סיפור נהדר.

    האמת, זה כבר כאן כתוב על הקיר. בעכו, בכרמיאל, בטבריה, בנצרת עילית וביפו תל אביב. בעוד כמה ימים, שבועות ואולי חודשים, יהודים באלפיהם נושאי לפידים, יתרוצצו ברחובות הערים כשהם צורחים מוות לערבים! יציתו בתי עסק ערביים, יכו בעוברי אורח תמימים שילכדו ברחוב, וינפצו חלונות ראווה. אורות הרחוב ינצנצו בשברי הזכוכית הבוהקים. ללילה הזה יקראו ההיסטוריונים של העתיד "ליל הבדולח"… ואז יקרו כאן דברים איומים. בואו לא ניתן לזה לקרות…

  • נתאי  On 29 בדצמבר 2010 at 23:22

    יש הרבה בנות שמתחתנות עם יהודים כשרים למהדרין, שומרי מצוות, ועדיין מתייחסים אליהן חרא.

  • KKK  On 30 בדצמבר 2010 at 00:29

    לא כלכך מנומס מצדי… אבל ב"סיפור" הזה חסרים פרטים עובדתיים שהם חשובים בשביל לגבש עמדה מציאותית על כל הנושא ה"גזעי" הזה. הסיפור הזה קצר מדי ויותר מדי סנטימנטלי ודל במידע חיוני… אחרים כבר הצביעו כאן על זה שאין כאן תגובה אקטואלית למכתב הרבניות או מסר אלטרנטיבי שמחזיק את עצמו בכיוון הפוך. כי "לספר סיפור" זה לא נחשב לנקיטת עמדה או לדיון עניני.

    יכול להיות שזה רק תוצר של חוסר הבנה שלי… אבל איך בדיוק אפשר ללמוד לדבר ולקרוא בערבית בשעות הפנאי (מאדם אחר שעובד) במשך זמן כלכך קצר? ואם למדת ערבית, אז למה הפריע לך שאחר דיברו ערבית, אחרי המפגש עם השוטרים? זה נראה כאילו יש כאן חוסר עקביות… ושלא באמת למדת ערבית כמו שנכתב קודם.

    דבר "קטן" אחר, זה שאת כמעט לא מתארת בצורה קונקרטית את אורח החיים שלך בכפר הערבי. זה נראה כמו חופשה בצימר מבחינת רמת הפרוט. לא כתבת במה עבדת או מה ענין אותך בחיים באותו זמן. זה כמו קומדיה רומנטית, וזה לא משכנע בתור אלטרנטיבה לחיים לטווח ארוך.

    גם העובדה שקראת לכל מערכת היחסים הזאת עוד מההתחלה "רומן" (שהתחיל במלון וכו') מרמזת שבמידה רבה לא התייחסת ברצינות לקשר הזה. ושזה רק זכרון של קשר רומנטי שכנראה לא היה אמור להתפתח מעבר לתקופה של רומן. זה לא ברור מה היה בכפר שהיה יכול לספק אותך אישית לכל החיים, ואיך היית מנהלת את שאר השאיפות שלך במקביל, ובכלל, כמה זמן נמשך כל חלק בסיפור?

    ומעבר לכל הדברים האלה, הבעיה החמורה באמת, היא שאת לא מתייחסת למקרים אמיתיים שבהם ערבים הפכו נערות ובחורות יהודיות צעירות לשפחות שלהם או במקרה הטוב לנשים מהסגנון המסורתי שלהם. זה ברור שיש הבדלים בין כפרים וגם בין כפר ערבי לעיר או ליישוב מעורב וכו', אבל בצורה שבה את "מספרת את הסיפור" שלך, את מטעה חלק מהקוראים שיכולים להסיק שכל המקרים המזעזעים הם המצאות גזעניות.

    עם כל הכבוד לסיפור אהבה ולזכרונות, אני טוען שצריך להציג אותו בצורה יותר מדוייקת ואחראית.

    • רוני  On 30 בדצמבר 2010 at 08:30

      דווקא הגבת בנימוס רב. את הסיפור של המגורים בכפר אני יכולה להשוות בעיקר למגורים בניו יורק: חוויה חריפה של זרות. מן הסתם העובדה שנפרדתי מאשרף מעידה על כך אף היא. מצד שני, גם מניו יורק ברחתי. אין לי סבלנות להסתגל, זה עניין לא חדש.
      למדתי מעט ערבית, אני לא דוברת את השפה. לא ניסיתי ליצור רושם אחר.
      וזה שאני קוראת לה רומן, זו חוכמה שבדיעבד – הוא היה החבר שלי, הייתי בת עשרים וקצת. כשזה התחיל לא ידעתי שזה יסתיים, כמובן.
      ולגבי הערבים שהתעללו בנשים, ברור שזה קורה. מה אתה יודע, גם גברים יהודים נושאים נשים יהודיות ומתעללים בהן.
      יש מקרים מזעזעים בכל חיבור בין בני אדם. ההתבוננות המיוחדת בזוג ערבי-יהודיה היא גזענות, כמו ההתבוננות המיוחדת לרצח נשים בקהילה האתיופית הישראלית. יש מקרים כאלה בכל מקום, אבל אנחנו בוחרים לייחס לחלקם יותר משמעות מלאחרים.
      אני מספרת סיפורים. אין לזה דבר עם דיוק או אחריות.

  • ד"ר א  On 30 בדצמבר 2010 at 01:18

    יופי של טור!
    תודה ~

  • ניר נוס  On 30 בדצמבר 2010 at 02:16

    יש לי חבר, מישהו שפגשתי בכנס. אני רואה אותו לעיתים בצ'אט ואנחנו מדברים. תמיד הוא היה מאד מאד שמאלני, בצורה קיצונית. מצדיק פיגועים ומצטט שמות של מחבלים. הלך להפגנות.
    שאלתי אותו לאחרונה מה שלומו והוא ענה שהוא נמלט. הוא הכיר בחורה ערביה מקסימה והם התאהבו. מאז הם נמלטו. הוא לא הסכים לספר לי באיזו מדינה הוא, רק שהאחים שלה הצליחו לעלות על עקבותיו מספר פעמים ולכן כל פעם הוא נמלט לארץ אחרת. הוא אפילו לא הסכים לספר לי אם הוא בארץ ערבית, אירופה או אוסטרליה.
    לכן, עם כל הכבוד – אני עוד לא שמעתי על מקרה =אחד= בו יהודי התאהב בערביה מוסלמית והמשפחה קיבלה את זה.
    עד אז, כל הסיפורים (ואני מכיר את הסיפור שלך עם אשרף כבר מקודם) – לא מעידים על שום דבר.

    • רוני  On 30 בדצמבר 2010 at 08:33

      ניר, יש סיפורים כאלה. נשים ערביות בוחרות להינשא מחוץ לקהילה שלהן, והקהילה המסורתית והשמרנית (עוד יותר משלנו) מוקיעה את זה. שום סיפור לא מעיד על כלום. זה בדיוק מה שאני אומרת – אנחנו צריכים לחיות את חיינו בדיוק כפי שהם, ייחודיים ונדירים ורק שלנו. לא בשרות של דת או אידיאולוגיה, אלא בשירות של הלב והראש הפרטיים שלנו.
      מי שמאמין בכל ליבו שאסור להתבולל, ובוחר שלא להתבולל, אין לי שמץ ביקורת עליו. מי שמנסה לכפות את דעתו על אחרים, זה כבר סיפור אחר.

      שים לב, דווקא אתה, שבחרת חיים אלטרנטיביים וספגת בלי סוף ביקורת על זה, אמור להבין את החשיבות של האינדיבידואליות. בלעדיה, היית נשוי עם ארבעה ילדים בפריפריה בשרון, ואומלל עד אין קץ.

    • יעל  On 6 בינואר 2011 at 11:20

      בכל פעם אני שומעת את הטענות האלה על 'ואם יהודי ייצא עם ערביה, או הו הו מה שהם יעשו לו' – במקרה שלך זה דווקא מלווה באנקדוטה, שאני אגב לא מפקפקת במהימנותה – ובכל פעם אני חושבת על דואה.
      דואה היא ידידה של המשפחה שלי. היא בחורה ערבייה ממשפחה מוסלמית, אבל מוסלמית כמו שהמשפחה שלי יהודית (כלומר מזדהה מבחינה תרבותית, אבל משכילה וחילונית: שותה יין למשל, ולא מתפללת, וכו'). והיו לה כמה חברים יהודים. והפתעה – אף אחד לא איים עליה, אף אחד לא איים עליהם. היו קשרים ונגמרו, כמו להרבה רווקות ממוצעות, מכל מיני טעמים אישיים. אז יש גם אנקדוטות כאלה.
      אז כן, יש בחברה הערבית זרמים שהכיוון שלהם הוא שבטי וקיצוני, בהחלט, אבל למה שדווקא הזרמים האלה יהיו המודל שלנו?

  • אלכס מהדאנק  On 30 בדצמבר 2010 at 08:26

    אני מכיר . והם גרים בקנדה . לא כי המשפחה לא קיבלה . כי המדינה לא קיבלה . ולרוני , תודה .

  • שיר-דמע  On 30 בדצמבר 2010 at 09:18

    מרגש מאוד.
    והמחמאות מגיעות לך לא על שאהבת את אשרף אז, אלא על האומץ שהיה לך אז לממש את האהבה הזו, ועל האומץ היום לחשוף את הסיפור, בתקופה חשוכה שכזו.

  • chroniclesofleaving  On 30 בדצמבר 2010 at 09:47

    זה פשוט מקסים, וגם דבריך ומסקנותיך מקסימים בעיניי.
    כשחשבתי על אהבה גדולה כמו זו שסיפרת עליה, חשבתי על בן הזוג שאני כל כך אוהבת. מיד דמיינתי עולם שבו החברה היתה מתנכלת לנו, שבו מערכת היחסים בנינו לא היתה מקובלת – והתחלתי לבכות. הרי איך אפשר בכלל לדמיין.

  • רונית  On 30 בדצמבר 2010 at 10:31

    רוני,
    תודה על שיתוף מרגש, ממש.

  • noa  On 30 בדצמבר 2010 at 13:03

    טור מרגש ומקסים וגם עצוב כי אהבה כזו היא עצובה וארץ כזו גם .
    כתבת מאוד יפה פשוט ונקי
    ב רונית ממושבה חופשית עשתה את הקישור לכאן אני מחכה לרגע שאתפנה לבוא לקרא עוד ..
    מוסיפה בשמחה למועדפים

  • Radiofoniac  On 30 בדצמבר 2010 at 15:01

    אהבתי לקרוא. תודה.

  • נתאי  On 30 בדצמבר 2010 at 18:16

    לי פעם בחורה ערבית מוסלמית אמרה שאם הייתי מוסלמי היא הייתה מתחתנת איתי 🙂

  • adisorek  On 1 בינואר 2011 at 22:14

    שעטנז, צריך להעלות כמה שיותר אפשרויות כאלה לאוויר, למרחב, למתוח את גבולות התפישה, תודה!

  • מישהי  On 4 בינואר 2011 at 05:43

    סיפור חביב … אבל ממש לא מייצג. מול הסיפור שלך יש עשרות סיפורים אחרים: ראי קישור: XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX
    אני גם שמעתי סיפור ממקור ראשון של אשה שהתחתנה עם ערבי וחייה הפכו לגיהנום – פניו השתנו לגמרי לאחר החתונה והוא הפך אותה לשפחה, נולדו להם כמה ילדים ורק במאמצים עליונים היא הצליחה להימלט עם ילדיה.
    אז יש גם יהודים כאלה? לצערי זה נכון, ההבדל הוא שבתור אשה יהודיה הכלואה בכפר ערבי הסיכויים שלך להיחלץ הופכים כמעט בלתי אפשריים כי החברה מסביב ממש לא מסמפטת יהודים ואין לך שום עזרה, מה גם שאין מה להתלונן במשטרה שמעדיפה בכלל לא להכנס לכפרים האלה.
    בקיצור, יש בסיס למכתב הרבניות וזה לא נכון שהבעיה היא גזענות – ליהדות אין שום בעיה לקבל גויים לתוך עם ישראל בתנאי שיתגיירו כהלכה, אם ערבי או כל גוי אחר מתגייר היהדות מתייחסת אליו בכבוד – ראי מקרה רות המואבייה שהתגיירה ומהשושלת שלה יצא דוד המלך!!!

    • רוני  On 4 בינואר 2011 at 07:20

      אין ליהדות שום בעיה לקבל גויים בתנאי שיתגיירו? גם ללבנים אין בעיה לקבל שחורים שהלבינו!
      איזו גזענות. וכל התגובה שלך היא אותה סנטימנטליות נוטפת דבש וגזענית, כרגיל.
      (מובן שהקישורים לארגון שאת מייצגת נמחקו. אתם לא תעשו נפשות לדעותיכם כאן).

      • שחר  On 24 בספטמבר 2013 at 19:05

        אין קשר לגזענות… יש קשר למסורת.
        אם את תגידי לבן אדם שזה לא בסדר לרצוח או לגנוב או לסירוגין שזה לא בסדר לתת מעצמך יותר מדי או לבטל את עצמך לגמרי מול בן אדם אחר זה כביכול גזענות?
        מדובר כאן על דרך חיים ולא על גזע (לבן,שחור,תימני,רוסי וכדומה)
        למה לפצל 2 דרכים שונות אחת מהשניה?

        מדובר כאן שיהיו 2 אנשים בעלי ערכים וזהות דומים שיגדלו את הילדים שלהם באותה הדרך במקום ב-2 דרכים שפונות למקומות שונים שאחרי זה הילדים צריכים לבחור בלי שהעמיקו איתם בנושא.
        כי להיות אנשים שמאמינים באלוהים אך בלי הגדרות של שמה האמונה הזאת כוללת זה לשבת על הגדר ולהביא ילדים במצב כזה זה להביא ילדים על הגדר.

        היהדות מקבלת כל אדם אליה, כל עוד הוא באמת ירצה לחיות את הדרך הזאת. ומבחינתה הוא יכול להיות כל אדם ובעל כל צבע שהוא.

        התחלה של קשר עם מישהו בעל זהות שונה משלך זה במקום מסוים לוותר על המסורת ממנה באת כי את מורידה את הסיכויים להמשכיות אותה המסורת.

        אהבה זה דבר יפה אך בן אדם צריך לשאול מה מנחה אותו? האם העיקרון היחיד שלו הוא אהבה והמשיכה המינית או עקרונות וערכים מסויימים ובהם הוא גם משלב אהבה?

        ואם זה עקרונות וערכים לא עדיף מישהו בעח עקרונות זהים?

        שיהיה שבוע טוב

        שחר

  • אותה מישהי  On 4 בינואר 2011 at 21:32

    שיא הפתיחות 🙂 האתר של "הס-מלהזכיר-פן-יצנזרו-אותי" לא מוצא חן בעינייך אז את מוחקת אותו …
    ולגבי הגזענות – כאשר אדם הוא גזעני כלפי מישהו אין שום דבר שאותו אדם יכול לעשות בכדי לשנות זאת.
    וחוץ מזה, אני ממש לא מבינה מה יש לך נגד הארגון שהזכרתי(שאישית אין לי קשר אליו), הארגון הזה בסה"כ מציל נשים מוכות מיד בעליהן – נשמע לך בעייתי?

    • רוני  On 4 בינואר 2011 at 21:49

      כאשר הארגון הזה מסייע לעזיבתן של נשים במצוקה את בעליהן המתעללים, מדובר בעבודת קודש. אם זה כל מה שהם היו עושים, הייתי שמה כאן באנר בשבילם.
      אבל הארגון הזה גם משכנע נשים יהודיות לעזוב את בעליהן המוסלמים באיומים שמלכות שמיים תיגזל מהן. אני מעדיפה שיעשה את פעולות השידול (הלגיטימיות והדמוקרטיות, גם אם מכוערות) שלו במקום אחר.

      רשת האינטרנט כולה פרושה בפני הארגון לשאת בה את דעותיו, וכך אכן נעשה. אני לא בעד צנזורה במרחב הציבורי, אבל הבלוג שלי הוא מרחב פרטי, ואני אבחר מה יהיה כאן ומה לא.

  • אותה מישהי  On 4 בינואר 2011 at 23:45

    אני באמת מנסה להבין אותך – נראה שאת מגדירה יהדות כגזענות וזה ההבדל בהסתכלות שלנו. אני לא הייתי מעלה על דעתי להינשא לגוי אבל אף פעם לא פסלתי בחור בגלל מוצאו (תימני,מרוקאי,צרפתי,ארגנטינאי והרשימה עוד ארוכה עד שנישאתי לבסוף לרוסי 🙂 ). לשיטתך אני גזענית אבל האמת שלא פסלתי אף אחד בגלל גזעו.
    מכתב הרבניות, כפי שהבנתי מהתקשורת, מדבר על דת ולא על גזע ולכן נראה לי שכל העליהום התקשורתי זה סתם בשביל למלא את עמודי החדשות – מה? לא ידעתם שביהדות אסור להנשא לגוי? כאילו דה?

    • רוני  On 5 בינואר 2011 at 07:34

      אני נשואה לגבר דתי ומגדלת ילדים דתיים. ייתכן שלשיטתך אני גזענית בעיני עצמי.

      • אותה מישהי  On 5 בינואר 2011 at 08:33

        לא הבנתי – למה לשיטתי את גזענית אם את נשואה לדתי?

    • שיר-דמע  On 5 בינואר 2011 at 09:39

      (התשובה לאותה מישהי, בעניין היהדות כגזענות)
      קודם כל: מכתב הרבניות לא התייחס לדת אלא התייחס לגזע: הוא קרא לנשים יהודיות לא לצאת עם *ערבים*, ולא אמר לא לצאת עם מוסלמים או נוצרים או הינדואים. "ערבי" הוא גזע ולא דת (שכן ערבי יכול להיות מוסלמי או נוצרי או אף חסר דת). כך שמכתב הרבניות הוא בהחלט גזעני.
      שנית, זה אמנם לא חדש שהיהדות האורתודוכסית (להבדיל, למשל, מהיהדות הרפורמית, או מהיהדות החילונית) אוסרת על נישואים לגוי, ובכל זאת יש הבדל בין גזענות (והיהדות האורתודוכסית היא אכן גזענית, אני לא ממש חושבת שיש מחלוקת על כך) במסתרים לבין גזענות בראשי חוצות. זה בדיוק ההבדל בין להשתין בבריכה לבין להשתין מהמקפצה, והרבניות השתינו מהמקפצה ביג טיים.

      • אותה מישהי  On 5 בינואר 2011 at 12:59

        אבל אם הערבי יתגייר אז אין שום בעיה להנשא לו – אז זו לא בעיית גזע אלא דת.

  • יריב מוהר  On 5 בינואר 2011 at 02:28

    מרגש!

  • שולי  On 5 בינואר 2011 at 09:06

    אכן זה עניין שולי ביותר אך הפריע לי שאף לא אחד תיקן עד עכשיו – צאנה – שורש י-צ-א; נחי פ"י הי' נופלת בציווי; ראינה – גזרת ל"י – י' שורשית נותרת על מכונה. צ"ל ראינה.

    (מילים: יחיאל חגיז
    לחן: יששכר מירון-1942)

    צֶאנָה! צֶאנָה
    הַבָּנוֹת וּרְאֶינָה:
    חַיָּלִים בַּמוֹשָׁבָה!
    הֵנָּה! הֵנָּה!
    אַל נָא תִּתְחַבֵּאנָה
    מִבֶּן חַיִל אִישׁ צָבָא!

  • אותה מישהי  On 5 בינואר 2011 at 13:22

    ודרך אגב הם כן מדברים גם על גויים באופן כללי, הנה ציטוט מהמכתב: "אנו פונות אלייך בבקשה, בתחינה, בתפילה: אל תצאי עם גויים, אל תעבדי במקומות שם יש גויים ואל תעשי שירות לאומי ביחד עם גויים".

  • galithatan  On 6 בינואר 2011 at 22:00

    אני מעבירה את זה הלאה.
    תודה.

  • אשר  On 7 בינואר 2011 at 00:37

    כל עוד מדובר בקשר לא מחייב הכל יכול להיות נחמד (אם כי יש להודות שגם אז אני מסתייג מכך ) השאלה היא מה קורה כשהקשר הופך מחייב והבחורה צריכה להתאים את עצמה לתרבות שבה נשים נחשבות הרבה הרבה פחות.
    מההכרות שלי זה הסיפור היותר נפוץ של קשר זוגי בין ערבי ויהודיה.
    אגב מישהו שמע על קשר זוגי מחייב בין ערביה ליהודי ,
    למה לדעתכם זו תופעה כמעט לא קיימת ?

  • עמנואל  On 25 בינואר 2011 at 11:56

    זה לא סיפור. זאת פיסת חיים והיא מסופרת יפה. מסופרת כמו הבטחה שהנה הפעם לא הצליח אבל בפעם הבאה.. אולי כשבדרך חזרה לאחר שלוש שעות של השפלה תבין הנערה המתוקה את הערבית שבפי אהובה.
    תודה רוני.  

  • שחר  On 24 בספטמבר 2013 at 19:12

    תרשי לי להביא דוגמא לתגובה שכתבתי למישהי שכתבה על השביעות רצון שלה מהקשר שלה לאדם מוסלמי

    את נישאת למישהו שכנראה קצת ליברלי, (שלא נדבר גם על כך שהוא עוד יזם לשלוח לך את הילדים לבית ספר יהודי)
    עם זאת… קרו מספיק מקרים, כולל אחת שפירסמה פה הודעה (שמה נטלי) שמראים שיש בינינו לבין המוסלמים הדתיים והמסורתיים הבדל ביחס ובגישה אל נשים.

    ובנוסף, באופן כללי המנטליות המסורתית\דתית מוסלמית והמנטליות המסורתית\דתית היהודית לא דומות אחת לשניה אז למה לערבב?
    בגלל איזשהי משיכה רגשית ומינית של אותו הרגע?
    משיכה מינית ורגשית (שיכולה לקרות בכל רגע נתון עם כל גבר שנראה טוב ויודע לפנק) שרק בגלל שהיא קרתה באותו הרגע חייבים לנסות לממש אותה?
    ואולי אפשר למצוא מישהו מאותה המסורת והדת שגם תמשכי אליו והוא גם ידע לפנק?

    את הסכמת לוותר על היהדות שלך מרצונך לשם אהבה (כמו הרבה בחורות) אך השאלה הגדולה היא: האם את יודעת על מה הסכמת לוותר? האם יש לך מושג מה היא באמת יהדות ומה זה התנ"ך חוץ ממה שלפעמים מוצג בטלוויזיה (בעיקר שזה דברים רעים או קשים של אנשים פרטיים)?
    האם את בכלל מכירה גם את הברית החדשה או הקוראן וקראת בהם?
    והילדים שלך – באיזה זהות הם יגדלו? למה לא לגבש זהות אחת, שאותה את חושבת שהיא נכונה, ולגדל אותם בדרך הזאת? למה לפצל לילדים את החיים ואולי לבלבל אותם ואז לגרום לחיים להכריח אותם לבחור?
    אפילו אם זה לגדל אותם בתור אתיאסטים (אנשים שלא מאמינים בקיומו של אלוהים אלא אם המדע יאשר זאת) אז לפחות זו גם איזושהי דרך, ולפחות היא אחת ולא מפוצלת כי חילונים שמאמינים באלוהים (מה שנקרא "לשבת על הגדר") אי אפשר להיות. ובטח לא כשמדובר ב-2 דתות שונות שרואות את האמונה באלוהים בצורה שונה.

    העצה שלמצוא בן זוג יהודי באה 'אך ורק' ממניעים של שמירת מסורת וזהות של שלושת אלפים שנה.
    התנ"ך תומך בכל העמים ואפילו אומר לבני ישראל שהתפקיד שלהם זה להיות אור לעמים אחרים, כמו אור השמש שמאיר לך את היום.
    ועם זאת הוא מזהיר את בני ישראל מלסטות מדרכם, שזה בעצם אומר להיזהר מלאבד את המסורת והזהות שלנו.

    לסיכום יקירתי – אם נתחיל להתערבב עם בני אדם בעלי מסורות שונות משלנו לאן זה יוביל אותנו? אך אפשר לחבר בין בן אדם שהולך צפון לאדם שהולך מזרח למשל?
    אם לא נלמד על המסורת שלנו וננסה לשמר אותה (במידה והסכמנו אליה) לא נעלם?
    ואם כן אז לאן נעלם?? סביר להניח שנעלם אל תוך עמים שכן טורחים ללמוד ולשמר את המסורת שלהם.

    נ.ב. (אפשר גם ללמוד מסורת של אחרים, זה בסדר להכיר את הצד השני וזה אפילו כדאי, אך קודם כל להכיר מספיק את המסורת שממנה באת).

    מאחל לך רק טוב בחיים ושתיהי מאושרת

    בברכה,

    שחר.

Trackbacks

  • By קווין. אבל לא ואן אריק | מצד שני on 31 בדצמבר 2010 at 21:24

    […] לי פוסט לא ספורטיבי, מותר לי גם קישור לא ספורטיבי. אז הנה הוא, סיפור קטן של רוני גלבפיש שריגש אותי. אני לא רוצה […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: