מתרגמים ועורכים, מלחמה ושלום

*

או: איך מצאתי את שביל הזהב לעריכת תרגום

בעשור האחרון עיקר פרנסתי על עריכת תרגום, ובכל זאת, מעולם לא כתבתי כאן על הנושא. ערכתי עשרות ספרים, צברתי נסיון, ידע ואף בטחון מסוים, אבל לא כתבתי מילה על העבודה האהובה שלי. קצת משונה, אבל ניחא.

היום יעל סלע-שפירו סיפרה סיפור משעשע: בישראל היום ערכו רשימה של 10 הספרים המתורגמים הטובים ביותר השנה, ביניהם "האוהל" של מרגרט אטווד, בתרגומה של יעל, אבל לא טרחו לציין את שמות המתרגמים (ספרים מתורגמים, כן?).

בתגובה שלי ליעל ציינתי שלעומת המתרגמים השקופים למחצה, עורכי התרגום הם לחלוטין בלתי נראים.

חשוב לציין פה שזה דווקא מתאים לי. זו אחת הסיבות שאני אוהבת את המקצוע הזה. נעים לי להיות נחבאת אל הכלים בהקשר הזה.

אני פחות אוהבת את העובדה שאין לנו מילייה, ושמחוץ לקורסים האקדמיים והחוץ אקדמיים לעריכה, נדיר למצוא ארוע שבו עורכים יכולים ללמוד זה מזה, לחלוק בנסיון ובתפיסת עולם מקצועית.

למתרגמים יש את האגודה המצוינת שלהם, שמקיימת מדי שנה כנס מעולה ורב עניין. העורכים משתרכים אף הם לכנסים הללו, אורחים צנועים ונבוכים, אבל ארגון מקצועי משלנו – אין.

(למיטב ידיעתי, בעבר היו נסיונות להפוך את אגודת המתרגמים לאגודה משותפת, אבל הם לא עלו יפה.).

*

עד כאן הקיטורים הכלליים. ועכשיו, לסוגייה שעל קו התפר הנפיץ בין מתרגמים לעורכי תרגום.

בעיה שעולה שוב ושוב בין מתרגמים ועורכים היא מידת העריכה הנדרשת, לעומת העריכה המתבצעת בפועל. מתרגמים טוענים לעיתים תכופות שהעורכים משנים גם את מה שצריך וגם את מה שלא-באמת צריך. למשל? מתרגם כותב "סוף כל סוף" והעורך משנה את זה ל"סוף סוף". שני הביטויים שקולים, ובכל זאת, העורך מעדיף את השני. "הביט" מוחלף ב"התבונן". Sound מתורגם ל"קול" ומוחלף ב"צליל". לפעמים יש הסבר טוב לשינויים האלה, ולעתים מדובר פשוט בטעמו של העורך.

בעשור שבו אני עורכת, הגישה שלי לנושא השתנתה מספר פעמים, ובשנים האחרונות מצאתי את שביל הזהב הפרטי שלי. אני מספרת עליו כאן בתקווה שישמש כנקודה למחשבה לעורכים ולמתרגמים כאחד, ואולי גם כדי שמישהו יאיר את עיני באפשרות אחרת, אולי אפילו אלמד משהו חדש.

בתחילת דרכי במקצוע הייתי זהירה מאוד. שיניתי מעט, בחשש רב. מעט מדי, כמובן. אני לא מסוגלת לפתוח היום את הספרים הראשונים שעליהם עבדתי.

אחרי מספר ספרים צברתי נסיון וביטחון, והתחלתי לשנות יותר. ויותר. עניינים של טעם וסגנון נדמו לי כשאלות של שחור ולבן. הכרעתי ביהירות, רומסת בבטחה את טעמו של המתרגם לטובת זה שלי.

אלא שהזמן חלף, והאגו התחלף בבשלות מסוימת. היום אני מקפידה לשמור על קולו של המתרגם מכל משמר. דווקא העניין הטכני הזה, שברוב ההוצאות אין רושמים את שם העורך, מנחה אותי.

המתרגם הוא שחתום על הספר, ותפקידי – כך אני רואה אותו כעת – לסייע לו. לעמוד לצדו ולציין מתי הוא טועה, להתאים את התרגום שלו לכללי ההוצאה המסוימת שבה הספר עתיד לצאת לאור (כל הוצאה וכלליה, וזה נושא לדיון נפרד), להציע שיפורים.

אני מקפידה לקיים דיאלוג עם המתרגמים. עם חלקם אני משוחחת בטלפון, ולעתים תכופות אני מוצאת בצד השני אנשים שאוהבים את עבודתם ויכולים ללמד אותי דבר או שניים. כשאני שולחת למתרגם או מתרגמת את הספר אחרי עריכה, אני מציינת את הדברים שאהבתי בתרגום, משום שכל מה שלא אהבתי מופיע ממילא במאות תיקונים אדומים לכל אורך הקובץ.

ואני זוכרת שגם אני טועה. שהעובדה שתיקנתי מאות פעמים, אין משמעה שאני עצמי הייתי עושה עבודה טובה יותר.

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אינגה מיכאלי  On 28 בדצמבר 2010 at 13:15

    רוני, יקירה, את קוראת מחשבות, אני בדיוק מעיינת בתיקיות הספרים שתרגמתי בחיפוש אחר חומר כדי לכתוב פוסט על יחסי עורך-מתרגם. אוהבת את הפוסט, אוהבת את שביל הזהב שלך ואוהבת את שיחות הטלפון (we should do it more often).

    • רוני  On 28 בדצמבר 2010 at 15:58

      yes we should 🙂 אני מחכה שתסיימי עבודה, יקירתי, אבל שמעתי שזה מתעכב.
      מחכה לקרוא את הזווית שלך לנושא.

  • אורית עריף  On 28 בדצמבר 2010 at 14:30

    עד אמצע הפוסט בערך חשבתי שוואלה, אני קןראת אותך כבר המון זמן והנה משהו חדש שלא הכרתי בך. מעניין!
    ואז בסוף הבנתי שלא משנה במה תתעסקי – דמויות דמיוניות שהמצאת להן סיפור, חפצים שמצאת ברחוב או סוגיות בתרגום – השורה התחתונה שאורזת אצלך את הכל היא אהבת אדם וכבוד למי שעומד מולך.
    וזה מקסים בעיניי.

    • רוני  On 28 בדצמבר 2010 at 15:58

      הכל חוזר עלייך, איזה מותק את. קראתי ותהיתי – עליי היא מדברת???

  • שרית פרקול  On 28 בדצמבר 2010 at 15:55

    אישית, אני מעדיפה לעבוד בלי עורך, אבל מעניין לקרוא את הזווית שלך.

    אני חושבת שאם עריכת התרגום מצריכה הרבה עבודה, מן הראוי שיינתן קרדיט גם לעורך!

    • רוני  On 28 בדצמבר 2010 at 16:03

      יש הוצאות שנותנות. אני דווקא נגד – את יודעת כמה אנשים עובדים על ספר? לקטור, מתרגם, עורך, מגיה, מתקין, קוראים אחרונים, גרפיקאים ועוד. קצת יותר מדי קרדיטים בעיני.
      (ומה יהא על המפיץ???)
      לאחרונה הציע לי מתרגם מקסים לכלול את שמי באחרית דבר מעולה שכתב לספר. ויתרתי בשמחה. לפעמים עבודה ללא קרדיט משמחת אותי. האגו יכול לנוח קצת.

      • שרית פרקול  On 28 בדצמבר 2010 at 16:10

        מגיע לאגו מה שמגיע לאגו 🙂
        חוץ מזה, עם הקרדיט באה גם האחריות.

        כשהתחלתי לעבוד במעריב, לפני שנים, הייתי מתרגמת. לא היה קרדיט למתרגמים. נאלצתי להילחם על הקרדיט הזה (אני מתכוונת לתרגום מאמרים כמו "קץ ההיסטוריה" של פוקויאמה ולכתבות מגזיניות, חלקן מאת סופרים ידועים, לא לידיעות חדשותיות) – ולדעתי זה מזמן הפך למובן מאליו.

      • ניר נוס  On 30 בדצמבר 2010 at 02:28

        למה לא לתת קרדיטים לכולם? זה ספר, יש בו עשרות או מאות אלפי אותיות, אז שתהיינה עוד כמה עשרות למען העושים במלאכה הקשה.
        מדהים אותי הרדיו, שם כל שניה חשובה ושווה באמת כסף (פרסומות, ג'ינגלים) ושם מספרים כל שעה ושעה מחדש, על העורך, המפיק הטכני, מי השמיע את המוזיקה (לחץ על פליי) וכמובן יחזקאל עמבר.
        מי שיוכל להאיר את עיני למה זה נחוץ – אודה.

  • אלירז  On 28 בדצמבר 2010 at 18:35

    תודה רוני יקירתי,
    הארת את עיני (עיניי, בעצם, לא?)בסוגייה קריטית ומורכבת שאני רק מתחילה ללמוד בימים אלה. כל כך חשוב לשמוע את הדברים שנאמרים מתוך פרספקטיבה, ומתוך צניעות בלתי-מתבטלת. נהדרת את.

    • רוני  On 28 בדצמבר 2010 at 20:03

      חשבתי עלייך. את תהיי מעולה בזה, אלירז. אין לי ספק.

  • דפנה לוי  On 28 בדצמבר 2010 at 18:35

    כמתרגמת שגם עורכת ספרים (מתורגמים וכתובים מקורית) אני רוצה להעיר הערה קטנה: אני חושבת שעורך או מתרגם עושה את העבודה הכי טובה כשהוא שקוף לגמרי. כשלא מרגישים אותו, את מאמציו, את ההתערבות שלו, והקריאה היא שוטפת, טבעית (ובמקרה של תרגום: גם עברית) לגמרי.

    • רוני  On 28 בדצמבר 2010 at 20:02

      דפנה, זה נכון ולא נכון. יפה ציינה יעל סלע-שפירו שטוב שמתרגם קבוע יתרגם סופר. המתרגם מעניק לסופר קול בשפה חדשה, ותרגום הוא תהליך יצירתי מאין כמוהו, מי כמוך יודעת. מבחירת המשלב, דרך המקצב, הבחירות הלשוניות ועוד.
      למתרגם אין קול אחד, אלא הוא יודע למצוא את המקבילה של קולו של הסופר בשפת היעד, לכל סופר שפה אחרת.
      ואם אדם אחד מתרגם את כל ספריו של סופר, נוצרת שפה שהיא של שניהם, הסופר והמתרגם. אפשר לראות דוגמה מצוינת גם אצל אטווד וגם אצל אליס מונרו, ששתיהן תורגמו על ידי מתרגמים שונים והתוצאות מאוד שונות (גם כשמתרגמים שונים עשו עבודה טובה, הם עושים עבודה שונה).
      לעורך, לעומת זאת, אכן טוב להיות שקוף ככל הניתן.

      • שרית פרקול  On 28 בדצמבר 2010 at 20:14

        אני מסכימה עם רוני. התרגום של אליעזר כרמי לספריו של הרולד רובינס, ולמעשה אפילו לדיימון ראניון, הוא יצירה בפני עצמה.

        • אסתי  On 28 בדצמבר 2010 at 20:40

          בעיקר לדיימון רניון.
          אבל זו בדיוק הנקודה – תרגום זו אמנות. לגמרי אמנות. לתפוס את רוח הספר, את הסגנון שלפעמים הוא זה מה שעושה את הספר (טוני מוריסון לדוגמא) ולהעביר את זה לשפה אחרת זו אמנות. אבל היא בהחלט צריכה להיות שיקוף של הסופר ולא של המתרגם.
          לכן כשאישיות וסגנון המתרגם בולטת עד כדי כך שאפשר להבחין לפי התרגום מי המתרגם – כאן יש בעייה.

          • רוני  On 28 בדצמבר 2010 at 20:43

            אסתי, זה נכון במידה. כי הנה, אני מזהה את התרגומים המעולים של טל ניצן מקילומטר, למרות שהם שונים זה מזה.
            באשר לכרמי, התרגומים שלו הפכו לאגדה – כולל השיבושים, הקיצוצים והצנזורה שהפעיל.
            הבן של מ. מזרחי סיפר לי פעם שאמרו על כרמי שאינו מתרגם כי אם "מכרמז". בהחלט היה לאיש סגנון משלו.

        • אינגה מיכאלי  On 28 בדצמבר 2010 at 20:45

          גם אני מסכימה עם רוני. לכל מתרגם יש סגנון משלו וקול משלו. תרגום הוא יצירה בפני עצמה. נכון שהוא יכול להיות מתורגם בנאמנות רבה (כלומר צמידות מוגזמת לשפת המקור, עד כדי מילוליות ואנגלוז) ואז הוא לא שקוף וגם 'נקרא' לא טבעי בעברית. אבל גם אם הוא 'נקרא' כמו שירה צרופה הוא לא יכול להיות שקוף לגמרי (כי המתרגם מנהיר במקומות שצריך, בוחר בחירות שכוללות לפעמים גם השמטה או הזחה, ממציא אלחמים שאין שום קשר בינם לבין שפת המקור… זה חלק מעבודת המתרגם וזה בדיוק החלק שבו נשמע קולו).

  • אסתי  On 28 בדצמבר 2010 at 19:57

    מרתק באמת המקצוע השקוף עוד הרבה יותר משקיפות התרגום.
    עד שלא התחלתי להתעסק בצד העיתונאי של הספרות לא ידעתי בכלל שיש מקצוע כזה – עורך תרגום, למרות שמאוד חשתי בהעדרו רק שחשבתי שזה המתרגם…

    ואם יותר לי להצטרף לדברי דפנה – גם אני חושבת שעריכת התרגום צריכה להיות השקופה ביותר שניתן, בדיוק כמו עבודת המתרגם. כלומר למתרגם אסור שיהיה קול משלו – הוא חייב להיות צינור בין הסופר לבינינו. ברגע שמרגישים בעבודת התרגום – כנראה שהיא לא טובה.

  • שירלי  On 28 בדצמבר 2010 at 20:45

    מעניין לקרוא על התהליך שעברת. יעל סלע-שפירו פרסמה לפני כמה חודשים הזמנה לסדנת עורכים-מתרגמים באוניברסיטת תל-אביב שמטרתה ללמוד ביחד ולאפשר את המפגש הזה באווירה לימודית בונה. http://transela.com/2010/07/20/translation_editing_workshop_tau_2010/
    אני שיכת לקבוצת ברי המזל שהצליחו להכנס לסדנה בסמסטר זה, ואני אכן לומדת הרבה שם. מעניין במיוחד להכנס זה לנעליו של זה (סדנה כאמור) ולשמוע את השיקולים השונים של הצדדים.
    נקווה שזה לא יהיה אירוע חד פעמי.

    • רוני  On 28 בדצמבר 2010 at 20:47

      ידעתי שזה יהיה מרתק, אבל מסיבות טכניות לא נרשמתי. בכלל, יעל מבינה יפה איך עושים את הדיאלוג בין עורך ומתרגם, ואחרי שנים של חברות, אני מאוד מקווה שתהיה לי הזכות לערוך אותה ביום מן הימים.

  • מרב  On 28 בדצמבר 2010 at 21:12

    רוני, את צודקת לגמרי. זה נושא שהטריד אותנו – כמה חברות עורכות ומתרגמות ובאופן ספונטני צמח מדיון כזה כנס (ראשון מסוגו) בין מתרגמים-עורכים והוצאות לאור. הלוואי שהוצאות הספרים היו מרימות את הכפפה הזאת ויוזמות עוד כנסים כאלו שכן לא נראה לי שנצליח למצוא את הזמן והאנרגיה להרים עוד אחד כזה.

    יש לי המון מה לומר על יחסי עורך-מתרגם, אבל מקוצר היריעה אגיד רק ש- לדעתי בהחלט מגיע לעורך קרדיט; אני מעדיפה לעבוד עם עורכים שאני מכירה ומעריכה; אני לא חושבת שקיים דבר כזה מתרגם שקוף. כשאני מתרגמת ספר אני מנסה לחשוב איך היה אותו סופר כותב אותו לו כתב בעברית. הילית ישורון אמרה פעם משפט מקסים בהקשר הזה: רציתי שפרוסט ירגיש בבית בעברית אבל שלא ילבש פיג'מה. (ציטוט חופשי שלי).

    נ.ב. בפורום שלנו – תרגום ועריכה (כרגע באג'נדה) מתקיים דיאלוג כל הזמן בין מתרגמים למתרגמים ובין מתרגמים ןעורכים – אתם מוזמנים.

    • רוני  On 28 בדצמבר 2010 at 22:13

      מרב, אני מכה על חטא שלא הייתי בכנס ההוא – סתם הייתי חולה באותו יום. ואכן, היה טוב אם ההוצאות היו נרתמות לארגון ארועים כאלה מיוזמתן. אין ספק שזה היה תורם לרמה המקצועית של כולנו, וגם ההוצאות היו יוצאות נשכרות.
      גם אני אוהבת, כמוך, לעבוד עם מתרגמים שאני מכירה. מעבר לזרימת הדיאלוג, זה גם מפוגג בדידות.
      המשפט של ישורון אכן מקסים. ואני מציצה בפורום כל הזמן, רק מה? ביישנית.

  • מרב  On 28 בדצמבר 2010 at 22:57

    את? ביישנית? ואגב, את יודעת שיש מילה מיוחדת למי שקורא ולא כותב – אורבני (ב' רפויה). נכון שאת לא רוצה שיקראו לך אורבנית (-: יאללה, צאי לאור …

  • yaelisrael  On 29 בדצמבר 2010 at 02:53

    מוסיפה את דבריי בהקשר לנושא. כבר כתבתי עליו רבות, למשל כאן:
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=23&itemID=11827

    • רוני  On 29 בדצמבר 2010 at 07:43

      אנחנו לא מדברות אותה שפה בכלל.

  • yaelisrael  On 29 בדצמבר 2010 at 03:04

    וחבל שעורכים לא מתאגדים כדי לעמוד על הזכויות שלהם, למשל לקבל קרדיט על עריכת תרגום. לי היו המון מריבות על זה בכמה הוצאות. אטבל יש הוצאות שנוהגות יפה, כמו כתר, שאם תבקשי, ייכתב שמך כעורכת התרגום.

  • אביגיל  On 29 בדצמבר 2010 at 10:16

    באמת יש מעין חופש בתרגום ובעריכה שמאפשר להתבגר בתוך התפקיד, להתפתח ולהשתנות, וזה אחד מקסמי המקצוע.
    מאוד מוצא חן בעיני התהליך שעברת והנקודה שאליה הגעת.
    אם המתרגמת והעורכת מגיעות אל הספר בענווה, בבטחון וברצון לשתף פעולה הדיאלוג יכול להיות נהדר.

    • רוני  On 1 בינואר 2011 at 23:21

      אביגיל, ונאמר אמן. המשפט האחרון שלך הוא כל התורה כולה.

  • ehudamir  On 29 בדצמבר 2010 at 11:31

    תודה על טור מעניין.

    כמה מחשבות בעקבותיו:

    ראשית, כל אחד חושב שהוא יכול לתרגם או לערוך תרגום. אמות המידה בתחום מתבססות בעיקר על ניסיון משוער ועל אותה מילה שמשמעותה מעורפלת – "איכות" התרגום (או "איכות" עריכת התרגום). מה יעשו חבריה של "אגודת מתרגמים"? ישבתו במחאה על תנאי השכר? הרי יכול מו"ל לצאת לרחוב (האקדמי או הרב-לשוני) ולמצוא עשרה "כמותם" בפרוטה. נכון שרוב המתרגמים ש"מקרוב באו" לא יהיו מנוסים וטובים, ונכון שיש פערים תהומיים בין "עורכים" ועורכים, אבל לא רבים הם המו"לים שמוכנים להשקיע כיאות על מנת לההדיר את פרסומיהם, והתוצאה בהתאם:

    http://cafe.themarker.com/post/1110127/

    ושנית, לגבי עריכת תרגום או עריכה בכלל – שמתי לב שמסיבות של אגו, בין השאר, עורך מוערך הוא כזה שאין לו בעיה לבטל את רצונו וסגנונו מפני סגנונו של הכותב, ומוכן להותיר עקיבות סגנונית על כנה (כמובן, חוץ מעילגויות ושכמותן). הצלחתי לקבל שבחים פה ושם רק בזכות נכונותי לזוז הצידה, גם מפני סגנון בעייתי קמעה / קמעא. לא שאני שלם עם כל בחירות העריכה שלי, אבל הברירה היתה בין עריכה בלב ולב, לבין עריכה קפדנית שבסופה מזיזים אותי המו"ל והסופר באדיבות הצידה, מפאת נוקדנותי.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: