אהבה, מוזיקה וכדורגל (ותפילה)

*

אני מתפללת. כאילו היה בן משפחה, כאילו היה חבר קרוב. אני מתפללת לשלומו של אבי כהן.

*

גדלתי בבית שבו כולם היו אוהדי מכבי חיפה. שרופים. בדם. השבת שלנו היתה מסומנת במשחקי הכדורגל. נצחון של מכבי חיפה היה פתיחה לשבוע נפלא, הפסד הפיל על הבית אפלולית של צער.

כשהייתי עדיין תלמידת יסודי ניסיתי להשתלב באווירה. שמעתי "שירים ושערים" עם אבא, צפריר ותומר, לפעמים גם עם סבא, קראתי מדורי ספורט, השתתפתי בשיחות. כולנו היינו ירוקים. צפרדעים.

אבל לא באמת. זאת אומרת, הם כן – אבא, צפריר, תומר, סבא. אבל לא אני. מהר מאוד גיליתי שאני מעדיפה את מכבי תל אביב ואת הבלם יפה התואר אבי כהן. זו היתה כנראה ההתאהבות הראשונה שלי, והיא היתה לוהטת. הוא היה שחקן נפלא, ג'נטלמן, מנהיג טבעי. בלם שהוא מנהיג? הקונפליקט, שהבנתי רק בחוש, הקסים אותי. הוא מקסים אותי גם היום.

החדר שלי היה צהוב, מלא בפוסטרים שאספתי באדיקות, תמונות מהעיתונים. זה השתלב היטב עם פשיסטיות מסוימת שאימצתי לי בשנים ההן, פעם עוד אכתוב על זה.

לסבא היה מה להגיד על ההעדפות המופרכות של הנכדה הסוררת, אבל אבא היה סלחן. משועשע. עד שהגיע הדאבל של 1977, ואז הוא קצת איבד את הסבלנות. כשהאליל שלי כבש מהאוויר ב-1979, תחת גשם כבד, הוא אמר שלפחות בחרתי שחקן טוב. אני חושדת שהוא ידע כבר אז שמקור המשיכה לא היה יכולת המשחק של כהן דווקא, אבל החליק לי את זה. כמה אפשר לכעוס על ילדה בת עשר שמתאהבת בגבר צעיר ויפה?

(דקה 7:30 ואילך)

ואז הוא נסע לליברפול. זה היה זמן קצר לפני שגיליתי את הביטלס, וליברפול היתה למרכז העולם, הלב הפועם שבו קורה כל מה שחשוב לי. נטשתי את מכבי תל אביב בלי צער והפכתי לאוהדת מושבעת של ליברפול. עקבתי באדיקות אחרי ההצלחות, כמעט הפסקתי לנשום במשחק שבו הבקיע שער עצמי, והתנחמתי בכך שהבקיע גם שער "אמיתי" באותו משחק. הוא היה הגיבור שלי, סלחתי לו הכל.

ואז זה התפוגג, לאט לאט. כדי להיות אוהדת כדורגל אמיתית, לא מספיק לאהוב חתיכים. צריך לאהוב כדורגל.

בכל השנים האלה נשארה לי פינה חמה בלב בשבילו. בכל פעם שהתפרסמו ידיעות אודותיו, טרחתי לקרוא. כמו שקוראים על הילד שהתאהבת בו בבית הספר. קראתי על הקבוצות שאימן, הצצתי בקליפים מ"רוקדים עם כוכבים" ברשת. לא שכחתי.

גם היום חייכתי כשראיתי את התמונה בווינט, ואז קראתי. אליל נעורי פצוע אנוש.

אני לא יכולה לישון. הוא נמצא כל כך קרוב לכאן, עשר דקות מהבית לבית החולים, ואני נאבקת בדחף ללכת לשם ולהתפלל ליד הדלת, מי אני.

אבל אני כאן, ערה, בעיניים מלאות דמעות. לבי עם משפחתו, איתו. אני מתפללת לשלומו.

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי שחם  On 21 בדצמבר 2010 at 08:21

    נוגע ללב, רוני. גם אצלנו היה בית של כדורגל (האחים שלי ואמא שלי היו אוהדים שרופים של מכבי נתניה).אחד הדודים שלי, אי שם בתחילת שנות השמונים, היה מלך השערים של הליגה הלאומית (שאז היתה הליגה הראשונה). ידעתי מה זה אופסייד, ידעתי לדקלם הרכבים כי זה פעפע אליי מהסביבה, אבל שנאתי את זה – שנאתי את הצעקות 'גוללל' ושנאתי את השיר של הרצל קביליו עוד שבת של כדורגל ואת עמי פזטל עובר מממגרש למגרש. כמו מי שסובל מעישון פסיבי, סבלתי מאהדת כדורגל פסיבית. מקווה מאד שאבי כהן ייצא מזה.

    • רוני  On 21 בדצמבר 2010 at 22:10

      אני מתתי על השיר ההוא, של קביליו. ואהבתי את האווירה, את ההתרגשות. זה רק המשחק ששעמם אותי. אני מקנאה באוהדי כדורגל, יש משהו מאוד מקסים בלהיות מרוכז בטירוף במשהו כל כך לא חשוב, מההנאה העצומה ותחושת הזהות שהם שואבים משם.

  • גיל  On 21 בדצמבר 2010 at 10:16

    היה האליל של הילדות שלי גם. לצערנו זה לא נראה טוב.

  • דפנה לוי  On 21 בדצמבר 2010 at 12:19

    לא עקבתי מעולם אחרי המשחקים, אבל אבי כהן היה אכן מהשחקנים הכריזמטיים, החביבים והמדוברים שאי אפשר היה להתעלם מהם. כואב.

  • מיכאל זילברמן  On 21 בדצמבר 2010 at 15:16

    אחותי את.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: