המתנה שקיבלתי מלנון

*

בשנת 1980 הייתי בת שתים-עשרה. באותו יום שלישי, בתחילת חודש דצמבר, היה האוויר בבאר שבע קר ויבש. כשהגעתי הביתה חיכו לי שתי הפתעות: אבי היה בבית, והוא בכה.

רק לעתים נדירות הוא חזר מהעבודה לפני שמונה בערב, ומעולם לא ראיתי אותו בוכה. זה נדמה כמעט בלתי אפשרי. עמדתי בדלת, אוחזת בכוח ברצועות התיק שעל גבי, וחששתי להיכנס.

הוא הביט בי, מחה את הדמעות מעיניו, ואמר, "ג'ון לנון נרצח."

"מי זה ג'ון לנון?" שאלתי.

"ג'ון לנון, מהביטלס," אמר. "את לא יודעת מי הוא?"

לא ידעתי. הוא הזדעזע. מאותו רגע מצא נחמה במטרה החדשה שהציב לו: ללמד את בכורתו הבורה הכול על אודות הביטלס.

הוא היה איש יסודי, אבא שלי. תחילה השמיע לי את התקליטים, ברצף אינסופי, ואז החל מספר את הסיפור שמאחורי הלהקה: תחילת הדרך בליברפול, הביטלמאניה באמריקה, אגדת מסע הקסם המסתורי והסודות שהוא כומס, יוקו, הפירוק.

הוא סיפר איך כמעט נסע להופעה פעם, ואז פרצה איזו מלחמה. והוא שר, בזיופים נוראיים, בלתי נשכחים, את כל השירים. מעולם לא טעה אפילו במילה.

כשביקשתי ממנו לתרגם לי את השירים, הוא קנה לי מילון. ישבתי על הרצפה בסלון, מול הפטפון החום, המילון מונח בחיקי, עטיפת התקליט עם מילות השירים על השטיח מולי, ותירגמתי מילה אחר מילה; ברשימות בשולי המילון פיענחתי משפטים פשוטים, מטפורות מקסימות, עולם חדש וטוב.

זמן מה אחר כך החל שידור התוכנית "מסע הקסם המסתורי" שיצר יואב קוטנר. בכל שישי בצהריים ישבנו יחד מול הרדיו במטבח, אבא שתה קפה שחור שהרתחתי לו לפחות שלוש פעמים, אני שתיתי שוקו, והקשבנו. זו היתה הפעם הראשונה שבה התפנה לעשות איתי משהו, רק שנינו. לא החמצנו אפילו תוכנית אחת.

בסוף אותה שנה הועברתי לקבוצת דוברי אנגלית. דיברתי את השפה בשטף, במבטא ליברפולי מצחיק. הביטלס לימדו אותי לקרוא, לכתוב ולדבר אנגלית. והם נתנו לי במתנה את אבא שלי.

*

שנים אחר כך כתבתי ספר שמתרחש באותה תקופה ממש. ידעתי מיד שאת סיפור לימוד האנגלית שלי אתן לדמות הכי חלושה, הכי תלושה. מישהי שיש לה המון זמן לבד, לשבת עם תקליטים ולשנן את המילים. כתבתי רק פיסה זעירה מהסיפור, אבל היא יקרה ללבי.

ואז, בימי העריכה האחרונים, רגע לפני שהספר יוצא לחנויות, כשההתרגשות התחילה לטפס מהבטן לגרון, נכנסתי לילה אחד למיטה עם תולדות האהבה של ניקול קראוס.

ובעמוד 109 הופיע פתאום מישה, נער רוסי עם אקורדיון, דובר אנגלית משובשת, כולו לב ומסתורין, וגנב לי את הסיפור. בשתי שורות סיפרה ניקול קראוס: "האנגלית שלו היתה טובה משל טטיאנה מפני שהוא למד בעל פה את רוב המילים של החיפושיות. הוא שר אותם וליווה את עצמו באקורדיון שסבא שלו נתן לו."

טרקתי את הספר בבהלה. רגע אחר כך הגיע הבלבול, ואחריו הכעס. רציתי למחוק את המילים של קראוס מתוך הספר שאחזתי בידי, ומכל העותקים בעולם, בכל השפות שאליהן תורגם. רציתי לכתוב לה מכתב זועם, להגיד לה שאם זה לא קרה לה באמת, אין לה זכות לקחת ממני את כבשת הרש הזאת, הסיפור הפרטי כל כך שלי.

ואז, לאט לאט, בחלוף הימים, הזעם התפוגג. קראתי את תולדות האהבה עד תום, ואהבתי אותו. ואז קראתי שוב את הקטע הקצרצר ההוא, ואת הקטע המקביל אצלי. במפתיע, מצאתי את עצמי מחבבת את המוזרות הזאת, הכפילות המקרית של הסיפור.

והחלטתי שזה בסדר, שמישה מסנט פטרבורג ושירי מעומר יחלקו סיפור קטן, כמו היו שני אנשים אמיתיים. כי גם בחיים האמיתיים אנחנו פוגשים לעתים מישהו ומגלים שחלקים שלמים מהפאזל של חייו מתאימים (כמעט לגמרי) גם לפאזל הפרטי שלנו.

*

אחרי כמה ימים אמר לי אדם קרוב שהוא יודע שגנבתי ממנו פיסות חיים שלמות כדי לכתוב את איתן, גיבור הספר שלי. אני לא מאשרת לא מכחישה. רק מזכירה את מה שאמר פעם דויד גרוסמן – לספר סודות לסופר זה כמו להתחבק עם כייס.

ניקול קראוס הנהדרת גנבה לי את הסיפור. ואני? אם תספרו לי את שלכם, אני עשויה בהחלט לגנוב אותו מכם.

ראו הוזהרתם.

(פורסם במקור בקטלוג הביכורים של הוצאת כנרת לשנת 2010)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי ברקאי  On 8 בדצמבר 2010 at 09:50

    רוני, זה סיפור מקסים, ונוגע ללב, וכנראה קרה, בגרסאות דומות במידות משתנות להמון אנשים ברחבי העולם, כי זה מה שמוזיקה עושה למי שהלב שלו נפתח לקראתה, וזו של הביטלס כנראה במיוחד,
    וכשאני חושבת על זה, גם לי היו שעות יוצאות דופן עם הביטלס ואבא שלי.
    איזה מזל שהיו ביטלס.

  • אילן  On 8 בדצמבר 2010 at 09:56

    רוני, כל כך יפה כתבת כרגיל.
    גם אני למדתי את האנגלית שלי בצורה דומה, אני קצת יותר זקן ממך, אני זוכר שיצא ריבולבר ואחריו סרג'נט פפר.
    ומאז הכל היסטוריה.

    לימים חלקתי לזמן קצר דירת סטודנטים עם יואב קוטנר לפני גיוסו לצבא אבל זה בסיפור אחר.

  • רועי רוטמן  On 8 בדצמבר 2010 at 10:07

    אשכרה עלו בי דמעות.

  • אורי  On 8 בדצמבר 2010 at 10:10

    את פשוט מספרת סיפורים בצורה נהדרת. פשוט כך.
    נזכרתי שאת האנגלית שלי למדתי מקריאה ספרי הסטוריה בריטית (!!, מוזר, אבל נכון) בזמן השירות הצבאי שלי.

    היום הילדים שלי מפטפטים בספרדית בגלל טלנובלות ארגנטינאיות. יחי ההבדל הקטן…
    ברכות!

  • גרשון גירון  On 8 בדצמבר 2010 at 10:20

    ואללה רוני, סיפור יפה ומרגש, אבל מה היא האמת והיכן מתחיל הבדיון 🙂

  • מאיר פינטו  On 8 בדצמבר 2010 at 10:21

    לפני שנים אחדות כתבתי את זה http://stage.co.il/Stories/353366
    לאחרונה נתקלתי ב-"אישה בחולות" של קובו אבה ולתדהמתי הרבה גיליתי קווים מקבילים לרעיונות ייחודיים שרקמתי בסיפור שלי.
    ללמוד שפה באמצעות מוסיקה, ספרים וקולנוע זה נהדר, אלא שלא תמיד לומדים את השפה התיקנית ולפעמים אף מפנימים שיבושי שפה.

  • chellig  On 8 בדצמבר 2010 at 10:24

    איך לכל אחד יש את זכרון הלנון שלו 🙂

    הזכרון הזה מרגיש יותר זכרון אבא מזכרון לנון, נוגע בלב.

  • אלודאה  On 8 בדצמבר 2010 at 10:50

    (מפציעה בניק לשם שינוי)

    הביטלס היו הקו שחיבר ביני לבין אחותי, ועדיין קיים. מצד שני, אנגלית לא למדתי מהם.

    (לא מפרטת יותר כי לא אוהבת להתחבק עם כייסים).

  • שרית פרקול  On 8 בדצמבר 2010 at 11:10

    זיכרון מקסים ביותר.

    אני, את האנגלית שלי חייבת למגזין MAD ולילדה קנדית שלא ידעה מילה עברית והושיבו אותה לידי בבי"ס.

  • מיכל  On 8 בדצמבר 2010 at 11:41

    אם כבר כייסים – אורי (מלמעלה) גנב לי את המילים: את מספרת סיפורים מדהימה.
    פשוט נפלא.

  • tsoof  On 8 בדצמבר 2010 at 11:48

    הממ, איך נהייתי לינק. מילא להיות צופה מהצד על החיים של המספרת, אבל ככה להפוך ללינק… 🙂

    • תומר  On 8 בדצמבר 2010 at 13:00

      בינינו, תמיד היית לינק
      חוצמזה אני כמעט מתחיל להתקנא על האינטימיות והאהבה שנשפכת ביניכם על גלי האתר (ככה אומרים את זה?)
      אבל אז אני זוכר שגם אותי אוהבים, רק קצת יותר בשקט
      מתגעגע לשניכם

      • רוני  On 8 בדצמבר 2010 at 13:07

        הו, תומר. כמה שאוהבים אותך. מתגעגעת נורא.

      • tsoof  On 8 בדצמבר 2010 at 14:12

        אתה בא לאמא מחר?

        (מה ששרון אמרה)

        • תומר  On 8 בדצמבר 2010 at 18:16

          למה אני?

  • kuksta  On 8 בדצמבר 2010 at 14:11

    אבא מתנה זה אחלה דבר

  • גרשון גירון  On 8 בדצמבר 2010 at 14:12

    יש לך חיבה מיוחדת לכייסים, אחת, חביבה מאוד מצאה את דרכה גם אל הספר….

  • מיקי  On 8 בדצמבר 2010 at 17:16

    איזה יופי של סיפור רוני.
    אצלי הסיפור מתחבר לאמא שלי, שהייתה אחת הראשונות שהביאה לארץ משיטוטיה בחו"ל(היא עבדה באל עם וצים) בזמנים שחו"ל היה משהו משהו, תקליט של הביטלס HARD DAYS NIGHT.
    למדתי אז בגמנסיה רחביה בירושלים והבאתי לאחת הפעולות בצופים את התקליט שעשה לנו משהו מדהים ונורא.מהפך אמיתי.
    אבא שלי אמר שזה שטויות של פושטקים (למרות שמאוחר יותר העריך את הליריקה והפיוטיות) ובמשך הזמן עם גילוי הפשע הנורא שבהקשבה, עשו לי משפט שדה מהיר בצופים וקראו לי סלונית וכל זה…הורחקתי לכמה פעולות אבל הייתי גאה נורא.
    אנימכירה את כל השירים, כמעט את כל המלים, כל מה שנכתב עליהם, ספר על ג'ון לנון (שדי משמיץ אותו), הם חלק הכי מהותי בחיי המוזיקלים.גם ילדיי שוחים לגמרי במוזיקה שלהם, ומנגנים אותה שוב ושוב.
    בשנת 1965 ניסינו אמי ואני להשיג כרטיסים לביטלס בלונדון, עמדנו שעות על גבי שעות בתור עד מאוחר בלילה-ולא הצלחנו.נשברנו.
    הפסד ענק.כמה בכיתי…

  • תומר  On 8 בדצמבר 2010 at 18:20

    אגב, בין נקודות הדמיון בינינו, אני זוכר את זה כאילו זה סיפור שלי. לא את הקטע עם אבא וג'ון, אבל כן את הקטע של לשמוע תקליטים בלופ ולעבור על המילים שוב ושוב.
    כששואלים אותי מאיפה האנגלית המעולה אני תמיד אומר שמהביטלס.
    חוץ מזה, לפתע נזכרתי…

    • רוני  On 8 בדצמבר 2010 at 18:39

      והחלטת לסבך את כולנו, אם כבר אתה נפלת?
      אנחנו לגמרי three peas in a pod.

  • תומר  On 8 בדצמבר 2010 at 18:47

    pee anywhere. nothing left to lose

  • לי עברון-ועקנין  On 13 בדצמבר 2010 at 14:18

    סיפור מבכה…
    אהבתי את האיפיון הזה של שירי ואהבתי מאוד את תיאורך של הקרבה הנכספת אב-בת.
    ואם שני כייסים מתחבקים, מה קורה? :))

  • עדו  On 14 בדצמבר 2010 at 23:13

    מה הקטע עם להרתיח קפה שלוש פעמים? אף פעם לא הבנתי את זה.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: