אפילו אמת

זה בלוג ומותר לי לכתוב את כל מה שאני רוצה. אפילו אמת.

אפילו את הצער הסודי שמספרים לי סופרים בהרכנת ראש ובהפניית מבט כשאני ניגשת אליהם, כוס הקלקר לקיבוץ הנדבות בידי, ושואלת – האם גם לך קרה פעם –

(הם היו מוכנים לגלות זאת כשעוד החזקתי בידי כתב יד לא כרוך. בזמן ההוא, סירבתי להקשיב.)

שכל העבודה הזאת לא נעשתה כדי להשלים את עבודת האמנות, את הספר. לספר השלם אין שום משמעות כמעט. מרגע שהושלם, אין מה לעשות עימו מלבד להפנות לו גב וללכת הלאה. העבודה היא לשם העבודה ותו לא. שהכתיבה היא החלק הטוב ביותר בדרך כולה. שגם היא לעיתים עינוי עצום. שאיש לא יעריך את עבודתי הקשה. אבל את טעויותי יראו כולם. שמרגע צאת הספר הוא יהיה חיצוני לי כמו כל ספר אחר בעולם. שהצלחותיו לא תהיינה הצלחותי, אבל כשלונותיו כולם שלי. שכל אדם יוכל להתנשא עלי לפתע, ואני אהיה מולם עירומה ופגיעה. שרבים מהם יראו זאת ויפגעו בי מאוד. שחלקם יהיו חברי הטובים, ולעולם לא ידעו כמה קל לפגוע בי, אחרי שקילפתי את עורי מעלי במו ידי. שלעולם לא אדע מה חושבים עלי, ולעולם אניח שחושבים עלי רעות. שבדרך כלל זו תהיה טעות, משום שאיש אינו חושב עלי כלל. שלעד אתגעגע לזמן שבו לא הכרתי אף אדם, ולא ידעתי דבר מלבד אהבת הכתיבה. לתקופת גן העדן הפרטית שלי. שהרפובליקה הספרותית אינה מציעה גאולה כי אם קטנוניות נצחית וכאב.

שהוצאת ספר לעולם היא הגשמת חלומות הבלהות הזכורים לי היטב מילדותי: לרוץ עירומה ברחוב. ליפול מצוק גבוה. למות ולדעת שמתּי.

והכל אמת.

 

*

שקר אפשרי.

*