זה בלוג ומותר לי לכתוב את כל מה שאני רוצה. אפילו אמת.
אפילו את הצער הסודי שמספרים לי סופרים בהרכנת ראש ובהפניית מבט כשאני ניגשת אליהם, כוס הקלקר לקיבוץ הנדבות בידי, ושואלת – האם גם לך קרה פעם –
(הם היו מוכנים לגלות זאת כשעוד החזקתי בידי כתב יד לא כרוך. בזמן ההוא, סירבתי להקשיב.)
שכל העבודה הזאת לא נעשתה כדי להשלים את עבודת האמנות, את הספר. לספר השלם אין שום משמעות כמעט. מרגע שהושלם, אין מה לעשות עימו מלבד להפנות לו גב וללכת הלאה. העבודה היא לשם העבודה ותו לא. שהכתיבה היא החלק הטוב ביותר בדרך כולה. שגם היא לעיתים עינוי עצום. שאיש לא יעריך את עבודתי הקשה. אבל את טעויותי יראו כולם. שמרגע צאת הספר הוא יהיה חיצוני לי כמו כל ספר אחר בעולם. שהצלחותיו לא תהיינה הצלחותי, אבל כשלונותיו כולם שלי. שכל אדם יוכל להתנשא עלי לפתע, ואני אהיה מולם עירומה ופגיעה. שרבים מהם יראו זאת ויפגעו בי מאוד. שחלקם יהיו חברי הטובים, ולעולם לא ידעו כמה קל לפגוע בי, אחרי שקילפתי את עורי מעלי במו ידי. שלעולם לא אדע מה חושבים עלי, ולעולם אניח שחושבים עלי רעות. שבדרך כלל זו תהיה טעות, משום שאיש אינו חושב עלי כלל. שלעד אתגעגע לזמן שבו לא הכרתי אף אדם, ולא ידעתי דבר מלבד אהבת הכתיבה. לתקופת גן העדן הפרטית שלי. שהרפובליקה הספרותית אינה מציעה גאולה כי אם קטנוניות נצחית וכאב.
שהוצאת ספר לעולם היא הגשמת חלומות הבלהות הזכורים לי היטב מילדותי: לרוץ עירומה ברחוב. ליפול מצוק גבוה. למות ולדעת שמתּי.
והכל אמת.
*
שקר אפשרי.
*
תגובות
הכתיבה משחררת הפרסום ….כולא מחדש …
הי רוני,
תרימי רגע את העיניים…
כן, עוד קצת למעלה…
עכשיו תסתכלי על כותרת הבלוג שלך – כן, שם למעלה:
Do not fear mistakes
את אחת הנשים הכי אמיצות שאני מכירה,
ואת הולכת עם האמת שלך.
אל תתני לאף אחד לקלקל לך את זה.
זה משהו מיוחד במינו, ובכלל לא מובן מאליו.
לא מכירה אותך באמת, אבל שולחת לך חיבוק וירטואלי מחזק, מכל הלב.
(את הרי יודעת שתמיד יהיה לאנשים מה להגיד. ברוב המקרים זו קנאה טהורה… ואם זה משנה משהו – אני דוקא כן חושבת עלייך. דברים טובים. במיוחד בכל פעם שאני עוברת בשד' סמטס, מאז שכתבת שאת משוטטת שם בלילות :))
נראה לי שסופרים שהוציאו לאור ספרים, במובן מסוים מפקיעים מרשותם את יצירתם, אך הם תמיד יוותרו בעליהם במובן המטפורי. מי שלא רוצה להתערטל בפרהסיה מוזמן לוותר על התענוג.
של מי הכתב הזה?
הכיתוב בירידה וזה סימן למצב רוח רע או דיכאון.
המרחק בין המילים מרווח באופן חריג וזה סימן להתכנסות ואולי לקשיים ביצירת קשרים חברתיים.
רוני מותק. אני מניחה שהסערה תעבור מצד אחד ואת גם תתרגלי מצד שני, ויהיו גלים נמוכים ונעימים, ואת תחייכי הרבה.
וכן חושבים עליך, והרבה חושבים עליך דוקא דברים טובים. אני בטוחה.
מיכל
מתוך סקרנות – לפעמים יש נטייה "לתקוף" בחזרה, כלומר לנסות להבין את מבנה האישיות של מי שלא אוהב / אומר שהיה משעמם? אולי פשוט זה לא ספר בשבילו?
הדיאלוג מרתק, דווקא כי הוא בחוץ והוא וסיבותיו חבויים מהקורא
אוי, זה חרא של חלום, אני עוד רצה עירומה בלילות מדי פעם ומתעוררת ונרגעת.
וכל השאר – רוצה לקוות בשבילך שאחרי הדאון שמגיע אחרי האפ מחכה גם המישור, שבו אפשר לצבור תאוצה ו … להתחיל מחדש. רק שבפעם השנייה בטוח יהיה יותר קל.
ואת חייבת לגלות לנו מאיפה וממתי וממי הפתק. חייבת!
יפיפה.
אני אוהב את הבלוג ואהבתי את הספר ובעיקר אוהב את מי שמפיח בהם רוח.
יוצא כאילו קיטרתי כדי לקבל מחמאות ולא היא. היה חשוב לי להגיד את האמת הזאת, לשם הדבר עצמו. אני לא מתלוננת. בחרתי. זאת פשוט המציאות.
ובכל זאת, תודה למי שהחמיא, לספר או לפוסט.
מאיר, הכתב אופייני לבת שבע, דפנה, הוא חתום, למטה, ליד הילדה המרימה ידיים כתוב: אוריה.
את אלופה.
גם בחוויה שלי, זה מורכב at best. מלחיץ, עושה חשק להסתתר, ותמיד מאכזב – או את זו שרוצה להסתתר או את זו שרוצה המון תשומת לב.
אבל אני מקווה שבשני זה יותר טוב 🙂
גם אני. בשבילך, שלי עוד רחוק.
זה נשמע מטריד להחריד רוניצ'קה. מה זה אומר על כל החלומות שלנו אבל השגה של יעדים בכלל?
וכמו שאני אומר לך כל יום, כל הדווי הזה עובר כשאת כותבת. אז תכתבי.
נשיקות.
"ופו היה אומר… אין זמזום ללא דבורה;
והטעם היחידי, שיש לה לדבורה להיות דבורה הוא,
כפי שידוע לי, דבש; ואין כל טעם לדבש להיות דבש,
אם אני לא טועם ממנו."
חיבוק גדול מדלית ר.ת.
בעיקר אמת, רוני.
בכל פעם שאני נכנסת לבלוג הזה – מעל לכל ספק ברור לי שאקרא וארגיש אמת. ובגלל זה אני ממשיכה להגיע, וזו גם הסיבה לכך שבכל דבר שאת כותבת, את מצליחה לגעת בי, גם כשהוא רחוק ממני. וכשהוא קרוב – על אחת כמה וכמה.
רשמת את עצמך לעוד סדרת שיעורים באמנות הלחימה של החיים.
המכות שאת מקבלת הן חלק בלתי נפרד מהלימוד.
אני מקווה שבעקבות הלימוד תדעי לחשוב אחרת על המכות האלה.
אני מקווה שבעקבות הלימוד, בספר הבא, תדעי להתכונן למכות ותדעי לטפל בהן טוב יותר.
(אני לא בטוח אם הקטנת הרגישות למכות האלה גוררת בהכרח את הקטנת הרגישות האנושית/ספרותית. דורש בירור פנימי ובדיקה עם אחרים.)
אלוהים, איזה נאום. כאילו דוסטוייבסקי מניח זה הרגע את העט מעל ל"אחים קרמאזוב" שלו. קצת פרופורציה, במחילה מאיתנו.
גם סופרים גרועים עושים לפעמים מלאכתם בהתכוונות גדולה.
רוני
כן.
אני מבינה (נדמה לי) לגמרי. כולל את זה שלא כתבת בשביל לקבל חיזוקים/ מחמאות/ כיו"ב אמירות נכוחות על החיים וכד'. כי זה פשוט ככה. חוויה משונה מאוד. אני בזה גם, קצת, עכשיו. קולטת איזה פחדנית אני, וכמה חלשה.
אני רואה את זה. אבל הוצאת ספר יפהפה תחת ידייך. אני קוראת בו הרבה מאוד בימים אלה.
סרנה ציטט את לוסיין פרוייד באוזני (בראיון שעשיתי איתו) שאמר משהו כמו – בזמן העבודה על היצירה אתה מתקרב לאמנות ולהכי נשגב שיש ואז כשאתה נוגע מסתיימת עבודת היצירה וזה הופך לחפץ
אוהבת לקרוא אצלך, וזה שאת אומרת לאט וברור מה שאחרים חושבים מהר ומסתירים, וגם רואים אצלך, שאת באמת אוהבת מילים, שהן חברות שלך. וסיפורים ורגשות ורגעים. ואנשים. וחלקם אוהבים אותך מאוד בחזרה. ואת כותבת להם. זה נראה לי די המון.
אם זה מתאים לך, אז חיבוק גם ממני.
כתבת יפהפה אהובתי
האמת מהדהדת. שולח הד חזרה.