תתבייש בי

*

רגעים סודיים מחדר הכתיבה.

*

תתבייש בי, אני אומרת לו. תתבייש בי. אני לא יכולה  לשאת שמישהו חושב עלי דברים טובים.

אני רוצה שתצא מחדרי עם הנץ השחר, ועל אף האפלה החרישית תבדוק בצאתך ימינה-שמאלה ותוודא שאיש לא ראה אותך בביתה של המוזרה הזאת. אני רוצה שתבוא מאוחר, כשהחשיכה כבר ירדה וכולם מתביישים ממילא, או עייפים ממילא, מכדי לחיות.

תתבייש בי. אתה כל כך נחמד ומוצלח בתלתליך הנעימים, ואני רק אני, לא מספיקה לשום דבר.

אעטה על פני את המבט העלוב הזה בכל עת שנצא מכאן, כדי שתזכור להתבייש. העלובה הזאת אינה יכולה לשאת שום יחס של כבוד. אם תכבד אותי, אולי אצטרך גם אני לכבד את עצמי, ואז אני אתבייש בי.

*

 

חרפה מתוקה

*

לפעמים מופיע מונולוג כזה. כתיבה מהירה, משונה, מתוך מקום שאינו נגיש או מובן.

בדרך כלל יש לו קשר לאיזו דמות ונסיון להבין אותה, אבל לפעמים, כמו בפעם הזו, הוא תלוש מכל אחיזה בעולם הדמויות המתנהלות בראשי לעת עתה, ואין לי אלא לתהות מי הדוברת, ולמה היא רוצה שיתבייש בה.

תמיד אני מזהה משהו מהסנטימנט. במקרה הזה אני מכירה את המקום שצמחה ממנו. אני יודעת מי היא היתה בשנות העשרה או העשרים. אולי הייתי דומה לה, איני מודה או מכחישה, אני מתכחשת. נסתפק בכך שאני מזהה משהו מהסנטימנט ואתם תשאירו את החטטנות המסוימת הזאת בלתי מסופקת. זה טוב לכם, למאזן המוסר הבורגני שלכם. אתם תרגישו טוב עם עצמכם על אי הנבירה (אחרי שתשכחו שנזפתי בכם. או שתזכרו, ואז תכעסו על שחשפתי אותכם בקלונכם).

אני איני הדוברת במונולוג הזה, אמרתי לכם. אני כבר גברת מבוגרת, מסודרת, אהובה על הבריות. בעלי שמח בי, רוב הזמן.

אני יוצאת לחפש את הדוברת, אולי יתמצק סביבה סיפור שלם. אני חייבת למצוא את הדוברת ולהרחיקה ממני, כי מעט הפירורים שהם אני צורבים את בשרי כמו רסיסי פצצת זרחן.

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לי עברון-ועקנין  On 23 בנובמבר 2010 at 13:03

    "אני חייבת למצוא את הדוברת ולהרחיקה ממני, כי מעט הפירורים שהם אני צורבים את בשרי כמו רסיסי פצצת זרחן."
    זה דלק נהדר לכתיבה.
    ואני חשבתי בהתחלה שזו שירי…

  • אילן  On 23 בנובמבר 2010 at 13:33

    ואולי, ואולי אין צורך למצוא את הדוברת, בכל מקרה אנחנו מחכים לתוצאת ההתמצקות.

  • mooncatom  On 23 בנובמבר 2010 at 15:14

    זה קצת כמו למצוא דף מלפני המון שנים,
    ולשאול: מה, זה אני כתבתי ככה? הרגשתי ככה?
    לפעמים הדף הזה פשוט נמצא עמוק בפנים,
    ונכתב, פתאום, משם.

    חונק לדמעות.

  • דפנה לוי  On 23 בנובמבר 2010 at 15:25

    הסיפורים הכי טובים מתחילים כנראה באיזה משפט שאי אפשר להפסיק לזמזם בראש

  • מיכל  On 24 בנובמבר 2010 at 01:32

    נשארתי ללא מילים.

  • גל קטן  On 24 בנובמבר 2010 at 14:30

    … ופתאום הגוש הזה בגרון. תפסת אותי לא מוכנה באמצע יום עבודה. אאוץ'!

  • טלי  On 25 בנובמבר 2010 at 19:00

    בלי חטטנות ובלי שאכפת לי מי ומה זאת, זה עצוב. נורא עצוב.

  • עופר גורדין  On 28 בדצמבר 2010 at 09:02

    כתיבה משובחת! שיריי התפרסמו בהליקון ובכתב העת מטעם. הייתי שמח שתקראי חומר שלי. תודה לך מראש רוני
    http://cafe.themarker.com/blog/412295/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: