על הכתיבה, גרסת הבצק-עוגיות

* *

שלוש מחשבות שלא נאפו עד תום. לקצרי הרוח: השלישית קלה לקריאה, בעניין האינטרנט, הכתיבה והחיים

1.

כמה יפה עננת הרעיון, בטרם נרקם העולם כולו. בראש יש פרטים בודדים, ובכל זאת גשרי זהב מוקמים ביניהם, פשטות זוהרת. אלה רק הפרטים, זה יהיה כל כך קל, אני חושבת. מי שיכתוב את זה יראה ברכה בעמלו. סיפור נפלא. מדהים שעדיין לא כתב אותו איש.

ואז אני מתחילה לכתוב ושום דבר אינו פשוט. הפרטים הקטנים הללו, יש לכרות אדמה ואז להרטיב אותה וללוש הרבה הרבה זמן ולערבב בקש ובחרסית שתתחזק, ורק אז ניתן להתחיל לצור לה דמות, ולפעמים זה פשוט לא מצליח, וצריך שוב, מהתחלה. וגם כשזה סוף סוף ישנו, צריך ללחח וללטף את החומר עוד ועוד עד שיתקשה וישתמר, ולצפות אותו עלי זהב דקיקים המבקשים להנשא ברוח, ניסוחים ודימויים, צירופים ומחשבות. עד שיזהרו מרוב אמת.

וכך כל פרט ופרט. כולם צריכים להיות כאלה, לאורך מאות רבות של עמודים.

גשרי הזהב של דמיוני עשויים חומר ולבנים ועבודה קשה. וכשאני מסיימת, לעולם לא יהיו שוב זוהרים בעיני, אבל כמה אהבה. כמה אהבה.

*

Don't forget to write

*

2.

גם בפיסת מזכרת ממקום שלא אהבתי יש יופי וגעגוע וכמיהה מעורפלת לרגע אחר. זו כמעט המהות של הכל, הסתמיות האינסופית של הרגע הנוכחי, הקסם הבלתי אפשרי לאחיזה של העבר, ההבטחה המרגשת והחידתית של העתיד.

אני מחזיקה בידי את המעטפה שקניתי בדין ודלוקה בניו יורק ומרגישה לרגע את יום אוגוסט ההוא בברודווי הסוערת, את ריחות המזון שלא טעמתי במעדנייה הכי מפורסמת בעיר, את התחושה שפעם חייתי לרגע בסרט, ולא ידעתי. הבידור בטלוויזיה ובקולנוע מושכים כמו האיכות הפילמאית של העבר, הם מציגים אפשרות לחיים מרגשים פי כמה.

הריגושים הקטנים הם אלה שגורמים לי לחוש שאני חיה.

*

The little people, waiting

*

3.

הכתיבה מנצחת את האינטרנט בימים אלה. דרור בורשטיין כתב על הקושי לכתוב כשהאינטרנט מרעיש כל הזמן:

"רוב הסופרים, ודאי הצעירים שבהם, עובדים על המכשיר שהורס את עבודתם. זה מצב מזעזע. ברור שאילו לג'ויס היה פייסבוק, ואילו לברונו שולץ היה טוויטר, ואילו לקפקא היה בלאקברי, ואילו לפרוּסט היה פס רחב וחבילת גלישה משתלמת – דבר ממה שהם כתבו לא היה נכתב."

השבוע ישבתי עם חבר בבית קפה, לפטופינו ערוכים לפנינו, והוא שלח לי מייל וביקש שאביט בו. כשאמרתי לו שהלפטופ שלי מסורס, ואי אפשר להתחבר באמצעותו לאינטרנט, הוא נדהם. זה נראה לו כמכשיר פגום.

מבחינתי, זו הדרך היחידה לכתוב. במשך מרבית שעות היום אני חיה בלי אינטרנט. זה טוב בשבילי, וזה עוד יותר טוב לכתיבה.

אם יש סופר שמצליח להתקדם בכתיבה בזמן שהמחשב מחובר לאינטרנט, יש סיכוי טוב שהוא מכר את נשמתו לשטן, ושאם תסתכלו מתחת לכיור שלו תמצאו שם מזבח שעליו הוא מקריב חיות קטנות. זה פשוט לא עובד ביחד לרוב האנשים. (ואם לכם זה עובד, אל תספרו לי. אני לא אחבב אתכם יותר.)

ההתרחקות מהרשת מעניקה עוד כמה מתנות מתוקות: הנוכחות בכאן ובעכשיו מעמיקה ומחריפה. אני מביטה בילדי, ורואה אותם ממש. כשהם מדברים, אני מקשיבה. לפעמים אני מתחבקת עם אחד מהם משך זמן מה בלי לחשוב על דבר. כשיואבי מגיע הביתה אני לא מתיישבת למחשב. אלה לא חילופי משמרות, זה אהובי שבא הביתה.

אני מתגעגעת לפייסבוק וטוויטר, לזמן רשת סוער ואינטנסיבי. כל כך הרבה אנשים נפלאים יש שם. אבל כאן יש איש אהוב, ילדים ומילים. אז אני כאן. מחבקת, מנשקת, כותבת. אני שותה תה עם נענע ואוכלת קלמנטינה. בלילה אני משוטטת לבד בשדרות סמאטס ומקשיבה לחושך. זה בסדר. זה טוב מאוד. רק שיבוא כבר החורף.

***

לינק קטנחמד: אוהד עוזיאל עבר פה השבוע והזכיר לי את האתר המקסים שלו, אמיתות נסתרות על הורות. לא להורים בלבד.

* * *

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית לוי  On 18 בנובמבר 2010 at 07:22

    כל כך נכון, שזה מפחיד. בהתחלה חשבתי שזו רק אני, שאני לבד, שאני לא מסוגלת לעשות כלום יותר חוץ מלבדוק דואר, בלוג, חדשות, תגובות, ופוסטים חדשים שאולי נולדו ברגע שלא הייתי שם- וחוזר חלילה. עד שקראתי בכלכליסט מאמר על שינוי החיווט במוח בגלל השימוש באינטרנט.

    אני לא מסוגלת לסגור את החיבור לאינטרנט. אבל תודה לאל יש חלק בעבודתי שלא ליד מחשב. אז אני יוצאת ומתרחקת ומנסה לחיות, להיות עם הילדים.
    וחוזרת אליו אחרי שעות קצרת רוח וסמוקת לחיים, כאל אהוב נסתר…

    ו-"גשרי הזהב של דמיוני–" – זה נהדר.

    • רוני  On 18 בנובמבר 2010 at 21:16

      לך יש תוכים. זה הכי חיים, תוכים!
      🙂
      ותודה.

  • רועי רוטמן  On 18 בנובמבר 2010 at 08:41

    זה כל כך נכון. לפעמים אני מצטער קצת על זה שבעבודה אי אפשר לנתק לי את המחשב מהאינטרנט. אבל רק לפעמים, ורק קצת.

  • אורית עריף  On 18 בנובמבר 2010 at 09:37

    אני אוהבת את הרגע הזה שרעיון גולמי משתייף בראש. את ההרף הזה בו הקצוות שלו נסגרים. אני ממש רואה אותו שם, נוכח לגמריי.

    אח"כ להעביר את המראה הזה לנייר, למחשב וככה כדי שגם אחרים יראו אותו, מרגיש לי לפעמים כלכך מייגע ומורט עצבים – גם כי לרב זה המון עבודה וגם כי תמיד קיים פער בין מה שראיתי במחשבתי לבין מה שיצא.

    • רוני  On 18 בנובמבר 2010 at 21:15

      ידעתי שתביני. הי מותק, מתגעגעת.

  • michaly  On 18 בנובמבר 2010 at 09:41

    האינטרנט עושה מכולם מופרעי קשב, למרות שאולי אצלך לא רק האינטרנט אשם (כי הפרעות קשב הן בדרך כלל תורשתיות ואצלך במשפחה יש).

  • michaly  On 18 בנובמבר 2010 at 09:44

    ולמרות ההמלצה, חזרתי לקרוא גם את שני הקטעים האחרים. הראשון מקסים. גם באהבה זה ככה, אגב, ההתאהבות שבראש תמיד מושלמת וזוהרת, ואף פעם לא כוללת סוגיות כמו מי יתלה את הכביסה או יאסוף את הילד מהגן.

    • רוני  On 18 בנובמבר 2010 at 21:17

      תודה מיכלי, וההשוואה חכמה ומעוררת מחשבה.

  • הלנה (ה) מיתולוגית  On 18 בנובמבר 2010 at 10:35

    (בכל זאת היה לי מוזר, שהלא הבלוג שלך הוא אינטרנט לחלוטין. לא רק זאת אלא ש-בלוג הוא יצור ומוצר ותוצר אינטרנטי)
    רוני : )
    הספר שלך אצלי. נקנה אתמול.
    הותחל.
    תודה עליו.
    תודה גם על הרשומה המרתקת הזו.

  • מאיר פינטו  On 18 בנובמבר 2010 at 11:05

    למרות שאני איש מחשבים במיקצועי, בכתיבה יוצרת אני עד היום מושך את ידי בעט ולא במקלדת. המוזה עובדת עלי הרבה יותר טוב באמצעות כתיבה מאשר בהקלדה. עם כל הכבוד, האינטרנט יוצר הפרעות קשב קשות.

    • רוני  On 18 בנובמבר 2010 at 21:17

      אני מקנאה, מאיר. אני מנסה לכתוב במחברת ומתקשה מאוד. לפעמים, קצת, אבל מהר מאוד המקלדת קוראת לי.

  • תימורה  On 18 בנובמבר 2010 at 11:37

    האמת שלך ממשיכה לזהור כהרגלה.

    • רוני  On 18 בנובמבר 2010 at 21:20

      איזה משפט יפה, וכמה לא יאמן שהוא מופנה אלי.

  • יואב  On 18 בנובמבר 2010 at 21:06

    אנחנו דור של הפרעות קשב. גם בקריאה, לא רק בכתיבה.
    ומעניין לראות את המסך שלך. לבן על רקע שחור? מעניין. 🙂

    • רוני  On 18 בנובמבר 2010 at 21:14

      מר בלום, אתה משוש לבי. הבחנת בפרט הזה, שכל כך משפיע על הכתיבה שלי לפעמים.
      (כשאני צריכה לכתוב בלי לשים לב, כשחשוך ואני רוצה להטביע מילים בחושך)
      נסה, יקירי. רק היום תפסתי שאתה מוציא ספר השנה. מתי? ברכות!
      (זה הספר ההוא ההוא?)

      • tsoof  On 18 בנובמבר 2010 at 22:56

        מעניין שגם אני ראיתי את זה דווקא. אבל סיפרת לי על זה ממילא, אז אולי לא חוכמה. פוסט נהדר מותק. מאידך, פוסט איום ונורא אחותי. איך לעזאזל אני אמור להתמודד עם כל זה?

        נשיקות.

  • מעין  On 19 בנובמבר 2010 at 18:27

    כן, צריך להתנתק מהאינטרנט כדי לכתוב.
    בלפטופ שלי יש מתג לבלוטות' אז לפעמים אני מתחברת ולפעמים מתנתקת (אבל אני תמיד נשארת אני :-))
    צריך חיים וחוויות כדי לכתוב. אחרת מה הטעם.
    הרעיון לעבוד באותיות לבנות על רקע שחור מעולה. אני הולכת לנסות את זה קצת.

  • הופ  On 19 בנובמבר 2010 at 22:26

    (1) נהדר. ו (2) מדויק, ומתסכל.

    • הופ  On 21 בנובמבר 2010 at 17:55

      אופס, איכשהו חיברתי את (1) ו-(2) (ואני יכול להבין למה). אז שניהם נהדרים, והמדויק המתסכל הוא השלישי כמובן. כי אני לא מצליח להיגמל.

  • גלית חתן  On 21 בנובמבר 2010 at 17:19

    כמובן שהתחברתי הכי הרבה לנקודה 3 (אם כי גם 2 דין ודלוקה, מרעידים נימים).

    זו היתה הסיבה שנסעתי לכתוב בקיבוץ – אין אינטרנט, אין פיתויים. מעריצה את היכולת שלך להתנתק.

  • רות שקדי  On 22 בנובמבר 2010 at 11:51

    איך את מצליחה בכל פעם לרגש אותי מחדש, עם העולם הרגשי העשיר שלך והרגישות האינסופית, ויכולת ההתבוננות שלך והאהבה שיש בך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: