תמונת רחוב

* * *

או: האסופית מרחובות תל אביב

* * *

ר' ואני ירדנו ברחוב בודנהיימר ליהודה המכבי. ערב, אנחנו הולכות לכתוב. היא עורכת רומן כתוב, אני עובדת על משהו חדש. הלכנו ופטפטנו על כלום כשראינו אותו בצד המזרחי של הרחוב, באור הצהוב, איש מבוגר עורך שולחן.

תראי אותו, אמרתי לה. רק בתל אביב.

(אני עדיין מופתעת מהעיר הזאת. דברים משונים קורים פה כל הזמן.)

הוא הניח שם שולחן של פינת אוכל, מצדדיו שני כסאות יפים עם ריפוד בהיר, ועליו מעמד קטן לנר ותפוח טרי. מאחורי אחד הכסאות ניצבה עגלת הגשה אובלית מלכותית ממתכת מעוטרת, עם מדפי זכוכית. במדף התחתון, כמו משקפיים, שתי טבעות מתכת לבקבוקים.

תהינו אם הוא מארגן למישהו ארוחת ערב שם ברחוב. הייתי חייבת לשאול.

"לא, לא, אפשר לקחת הכל," אמר, "אנחנו כבר לא צריכים את זה. תראו את השולחן, הכסאות, כמה יפים. והכל כמו חדש!"

הכל באמת היה כמו חדש. ויפה. אבל רציתי רק את העגלה. לא היה שום סיכוי שהיא תהיה שם עדיין כשנחזור, בעוד כמה שעות.

"תחביאי אותה שם," אמר האיש הנחמד והצביע לצד השני של הרחוב, "מאחורי משהו." וכך עשינו. החבאנו אותה ליד עגלת פסולת בניין צהובה וגדולה שעומדת ברחוב כבר כמה שבועות. הנחתי עליה שקים ענקיים של אבקת גבס.

כשהלכנו משם ר' אמרה שבטח נשכח לאסוף את זה. חשבתי שהיא צודקת. בטח נשכח.

אבל לא שכחתי. בדרך חזרה, הלכנו מבית הקפה ישר לשם. מישהו כבר לקח את השולחן והכסאות, העציץ והתפוח. העגלה שלי עוד נסתתרה לה מתחת ליריעות הקרטון הגדולות, מאובקת וקצת בודדה. לקחנו אותה הביתה.

בשישי בבוקר עשיתי לעגלה הקטנה פסח, צחצחתי את המתכת והזגוגיות וגם מצאתי לה מקום בבית, באיזו פינה נחמדה, וגם חברים: עציץ שהביאו זוג ידידים שאינם מכירים את ההיסטוריה העגומה של עציצים בבית הזה, את סיפורי מותם בדמי ימיהם, וטלפון חוגה ישן מבית הורי בעלי.

אני עוברת לידה, מתבוננת ומקשיבה. ובכל פעם, בלחישה מהירה, היא מזכירה לי שוב את הסיפור שלה: הרחוב, הלילה, והאיש המבוגר, הנחמד, שרצה להנעים לאנשים את האיסוף ברחובות, ויצר לעת ערב ריקוד קטן לשולחן, שני כסאות, מעמד לנרות, תפוח ועגלה.

באחת הפעמים שעברתי וחייכתי אל העגלה הקטנה ואל עצמי הבנתי – הריקוד הזה, הסיפור הקטן שסיפר באמצעותו, זה מה שזכרתי בקלות כזאת, וזה מה שאספתי אל ביתי. העגלה הקטנה לעולם לא תהיה בעיני פריט דקורציה סתמי. משום שגם לה, כמו לכל בני הבית הזה, יש סיפור משלה.

* * *

לפני: עגלת רחוב פרועה וחופשית מבלה ברחובות העיר בלילות

 

* * *


אחרי: עגלת בית בורגנית, רחוצה ובהירת לחיים

* * *

 

 

עשיתם כבר מנוי לבלוג התמונות היומי המצוין של מיכאל זילברמן?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אוחנה דניאל  On 13 בנובמבר 2010 at 20:49

    חמוד ביותר D:
    אני ממתין בקוצר רוח לקרוא את המשהו-החדש-הזה-שלך. את יכולה לתת רמז על מה הוא מדבר?

    • רוני  On 13 בנובמבר 2010 at 20:52

      דניאל, כשעובדים על רומן גם הקוראים צריכים סבלנות 🙂 שנה-שנתיים, יהיה בסדר.
      ותודה 🙂

  • דפנה לוי  On 14 בנובמבר 2010 at 07:03

    סיפור מתוק!

  • מאיר פינטו  On 14 בנובמבר 2010 at 07:38

    לחפצים יש נשמה (מתגלגלת).

  • tsoof  On 14 בנובמבר 2010 at 09:55

    אוי, נהדר. ועוד לא ראיתי אותה!

  • גלית חתן  On 14 בנובמבר 2010 at 11:15

    מקסים!!! אני רוצה גם 🙂

    (סיפור כזה, לא פחות מעגלה כזו)

  • chellig  On 14 בנובמבר 2010 at 11:35

    🙂 טוב לא חוכמה שאני מחייכת, אני אספנית מצויה כבר שנים 🙂

  • טלי  On 14 בנובמבר 2010 at 12:10

    מקסים מקסים! (-:

  • הופ  On 14 בנובמבר 2010 at 15:23

    סיפור מקסים. גורם לי לחשוב, מעניין מי היה יושב על הכסא השני בבית של האיש, ולמה הבית כבר לא יכל להכיל את עריכת השולחן לזוג עד כדי כך שהאיש היה צריך לצאת ולערוך אותו בחוץ.

  • mibo  On 16 בנובמבר 2010 at 19:27

    אני אוהבת את סיפורי הרחוב התל אביביים שלך.

  • רוני אשכול  On 23 בנובמבר 2010 at 18:47

    כ"כ חמוד כתבת, שבא לי לצבוט את העגלה הזאת בלחי!

  • הלב  On 31 בינואר 2012 at 14:52

    איזה סיפור חמוד. לרגע הופך את תל אביב לעיר באמת מקסימה ולבבית. כשאני מוצאת רהיטים ברחוב, אני תמיד לוקחת ואז הילדים ואני משפצים אותם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: