לחיות עם אלכוהוליסטים

**

לפעמים אני כותבת פוסטים שלמים, מפרסמת אותם ואז חוזרת בי ומוחקת. לפעמים אני מעלימה בלוג שלם באבחת לילה לא שקט. את הפוסט הזה לא אמחק, כי הוא לא רק בשבילי. הוא גם בשביל אחיי ואחיותיי, בני המשפחות של האלכוהוליסטים, שמרוב אהבה שותקים, ואז מעזים לדבר, ואז מאבדים תקווה, ואחריה מאבדים גם את האהבה. והם עומדים ומתבוננים מתוך ייאוש גמור במי שהיה פעם האור בחייהם הופך לשבר כלי מרוט, שאפילו שרידי הילת עברו נעלמו ממנו.

אין זה משנה כלל מיהו האלכוהוליסט במשפחתי. הרשימה הזאת לא תעסוק באלכוהוליסטים, אלא בנו, אלה שנדונו להיות קרובי משפחה של בקבוק אלכוהול נצחי. אני כותבת את הרשימה הזאת כי בדידותי מחרידה לעתים.

אלה הרגעים שלי. שלנו. כך נראים החיים עם אלכוהוליסטים.

*

האלימות בטלפונים המפחידים וחסרי הפשר המגיעים פתאום. לפעמים ערב ערב. לפעמים בשעות שבהן כבר העזנו להירגע. להרים את השפופרת ולהתפלל, אולי זו סתם שיחת עדכון, אולי משהו נעים קרה, או אפילו משהו רע. רק שלא להתמודד שוב עם הפה הכבד, הדיבור הלא ברור, הכעס, ההאשמות, הקללות, האיומים, הבכי, הרחמים העצמיים, הפרידה במילה אחת, טריקת הטלפון המהירה, לפעמים בלי שאמרנו אפילו מילה אחת בשיחה של שעה או שעתיים –

ובכל פעם שזה מגיע לשבת שם ולהקשיב, חסרי נשימה, מבועתים, לכל מילה.

להקשיב למונולוג שכולו חצים השלוחים היישר אל לבנו, להקשיב ולשתוק.

*

האמונה שאפשר לעזור. בתחילת הדרך היא עדיין כאן. השיחות הארוכות. הבקשה להכיר במצב. הרגעים הקצרים והמתוקים שבהם נדמה שיש הכרה כזאת, או נכונות לפעול, או אפילו שתיהן, בו זמנית, וריח של נס נישא באוויר לרגע –

ואז הקריסה. מכת הנגד החריפה. הרגע שבו כל המילים שנאמרו בשיחה כנה, כואבת ואוהבת מופנות כלפינו ככדורי אקדח, כאילו נאמרו ברשע. הידיעה, יום אחד, אחרי הרבה שנים, שזה כבר לא יקרה. שזה יהיה כך לעד.

*

התקווה שאנשים אחרים בחייהם יוכלו לעזור. הפניות המהוססות. התגובות הנדהמות, התומכות. וגם אלה המסרבות להאמין. האכזבה המרה כשאלה שתלינו בהם תקוות מכזיבים, מסרבים, נכשלים. הידיעה שאין זאת אשמתם. שאין זה תפקידם. שאין טעם, ואנחנו לגמרי לבד מול הקושי הנורא הזה.

*

הזיוף כשמקשיבים בפנים חתומות לסיפורי האגדה על מעידות תמוהות באישון לילה, ההסברים המפותלים למראות המרוסקות ומאות רסיסי הזכוכית מתחת לעור, לסיפור המטורף על הטלוויזיה שלמדה לעוף ונחתה על הראש באמצע אחר צהריים.

ללמוד לא להתבונן בפנסים על הפנים. למצוא סיבות לא להגיע עם ילדים במשך שבועיים או שלושה, עד שהכחול מוריק ומצהיב. למרות הייאוש, ללכת לבקר בכל זאת, לבד, רק כדי לא לשנוא את עצמנו במועד עתידי רחוק שאי אפשר לדמיין. אחרי שהכל ייגמר.

*

השקר לחכות עוד רגע ואז לדבר במהירות עם רופא חדר המיון. להגיד: אלכוהוליזם, לחוש הקלה כשהוא מהנהן. פעם הם לא האמינו לנו, היום הם יודעים עוד לפני שפצינו את פינו.

להכיר מחסור בתיאמין ולדעת את פעולתו הקסומה של מזרק מהיר במיון, לאצור זכרונות של פקחות בימי האשפוז, והתקווה שהיתה איתם. לבקר כי אין ברירה, ומדי פעם להרפות מהחובה, ולא לבקר. לשאת את מבטי ההאשמה והגינוי של הצוותים הרפואיים. לדעת שהצדק עימם.

*

האשמה הנוראית. אלכוהוליסט נוהג הוא סכנה לציבור, אבל איך אפשר להוריד בן משפחה מההגה? יש להלשין למשטרה בדיוק ברגע שבו הם מצויים מאחורי ההגה ושיכורים בו זמנית, על אף שכבר שנים השתדלנו שלא לדעת, ואנחנו באמת לא יודעים מתי זה קורה.

או אולי לדבר עם רופא המשפחה כדי שידווח, למרות שניתפס כבוגדים נוראים. לגלות שרופאי המשפחה אף הם אינם ששים לעשות משהו, או אולי אינם יכולים ממש.

ופעם בכמה זמן, רגע לפני השינה, לחיות עם המחשבה המתגנבת: שיום אחד מישהו אחר ייפגע, הולך רגל אקראי, ילד תם בדרכו לבית הספר, ואז, איך נחיה עם עצמנו אז, בידיעה שיכולנו.

*

הייאוש. עד כדי שלא אומרים יותר דבר, ופשוט מושכים בכתפיים, ומשתדלים לשמור על נייטרליות שאין בה דבר, לא אהבה ולא שנאה, רק כדי לשרוד. להמשיך לנשום.

התחושה שמי שאהבנו פעם הוא בור שחור בעולם, השואב כל רגש חיובי אפשרי ומתמיר אותו לייאוש.

*

הבעתה, אלוהים אדירים, איך מסבירים לילדים. הם כל כך אוהבים דווקא את הנשמות הפצועות האלה. איך שומרים עליהם –

*

והפחד המלחש שוב ושוב: האם בפעם הבאה שנפתח את הדלת נמצא שם גופה?

ואם לא, איך נחיה עם זה עוד עשר, או עשרים, או שלושים שנה? ואיך אפשר לייחל למותו של אדם שאהבנו פעם?

ואיך אפשר שלא, למראה סבלו הנורא.

(וסִבלנו שלנו).

 

כביסה

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אוחנה דניאל  On 10 בנובמבר 2010 at 22:11

    זה אותנטי.
    ואונתנטי, זה טוב.

    תודה ששיתפת.

  • אוחנה דניאל  On 10 בנובמבר 2010 at 22:11

    *אותנטי

  • הלנה (ה) מיתולוגית  On 10 בנובמבר 2010 at 22:21

    ()
    תודה.

    • הלנה (ה) מיתולוגית  On 10 בנובמבר 2010 at 22:22

      האילמות המגרדת את קצות העצב עד דם האדם בגידים. אבל בשקט נוראי.
      תודה.

  • Chedva  On 10 בנובמבר 2010 at 23:31

    חיבוק.

    • הלנה (ה) מיתולוגית  On 10 בנובמבר 2010 at 23:46

      ידעתי שגם את תהיי כאן, יקרה.

  • תמר  On 10 בנובמבר 2010 at 23:42

    רוני, הסטת לרגע את הווילון וראיתי את הקושי העצום. לפעמים אי אפשר לעזור, פשוט אי אפשר. ונותר רק לשנן בלב שחיינו הם שלנו, נפרדים, וכך צודק וחיוני. גם אם לא לגמרי אפשרי.

  • מרב  On 10 בנובמבר 2010 at 23:50

    וואו, כמה את אמיצה.

  • מזדהה. תודה.  On 11 בנובמבר 2010 at 00:00

    זה כל כך דומה. במקרה שלי זה לא אלכוהוליזם, אלא מחלת נפש.
    הכאב, הלבטים, שברירי התקוה וההתרסקויות זהים להחריד.

  • yaelisrael  On 11 בנובמבר 2010 at 00:14

    כן, זה נקרא co-dependence וזה אופייני למשפחות של מכורים. והכי חשוב לכתוב כמה שיותר על הדברים האלה, כולל על משפחות של חולי נפש. כמה שיותר מודעות, אולי יהיה יותר טיפול, יותר רגישות, ואולי קצה של ישועה.

  • מיקי  On 11 בנובמבר 2010 at 01:01

    כמה חיכיתי לך.ואת יודעת כשמה שאכתוב אי פעם יהיה ברוח הדברים שלך רק יותר קשה יותר חד ויותר ברור.
    מחלת הסודות והשקרים.מחלת ההכחשה המוחלטת.חוסר האונים מול האדם המתיסר אך פחות מתיסר מאיתנו כי יש לו "תרופה" שמקהה את חושיו ורק אתם אנחנו חשופים.
    רק דרך אחת ומוחלטת: לא להזין את המחלה ולא לשתף איתה פעולה.האהבה שלכם, הדאגה היסורים- רק מאכילים אותה.
    ואני יודעת היטב.
    חד וחלק והאמת לאמיתה.זו העזרה.
    ולבדידותך שלך יש מזור.זו מחלת המכור למכור הבוש בקרוב האהוב שהוא קרוב ללבו, והשיפוט שלו מוטעה והוא נאלץ לבלוע ולשתוק.זו טעות.
    ואני מבינה.
    ואוהבת אותך.

  • אלכוהוליסט  On 11 בנובמבר 2010 at 01:25

    הדרך היחידה היא ללכת למרות הכל.כי אחרת את הופכת למכורה למכור וזה גרוע כמעט באותה המידה. אני יודע. הייתי שם. ואחרי הרבה זמן היא מצאה את הכוח ללכת. והכאב שלי הוא בלתי נסבל. והכאב שלה הולך ודועך. כי כך צריך. אין דרך חזרה. ורק כך יש סיכוי שתעזרי לעצמך ולאלכוהוליסט שלך.
    ובקשר לנהיגה. תורידי אותו מהכביש.
    אני הורדתי את עצמי מהכביש אחרי מספר תאונות שבנס לא הסתיימו עם נפגעים.
    אסור לנו לנהוג.
    לא מכיר אותך אבל שולח לך אהבה.

  • דפנה לוי  On 11 בנובמבר 2010 at 05:44

    זה פוסט שגם אם תמחקי אותו פעם לא יצא לי לעולם מהראש.

  • חנוך גיסר  On 11 בנובמבר 2010 at 06:06

    הכתיבה העוצמתית שלך, רוני, מרסקת כאן.
    מרסקת ובועטת חזק ישר בבטן.

    את אמיצה ללא גבול והלוואי שתשוב השלווה לשכון בנשמתך ובנשמותיכם!

  • אילן  On 11 בנובמבר 2010 at 06:58

    ואו!!!

    לשמחתי אינני מכיר את כל אלו מקרוב.
    רוני, את ענקית, ממש.
    רמת החשיפה, האומץ, שלא לדבר על יכולת הביטוי.
    קבלי את חיבוקיי

  • chellig  On 11 בנובמבר 2010 at 07:48

    בסוף הכאב מוצא סוג-של-מפלט רגעי במילים…

    אלופה את שככה כתבת

  • משהי  On 11 בנובמבר 2010 at 08:05

    הכרתי את זה. היה לי בן-זוג אלכוהוליסט. להערכתי זה ישב אצלו על מחלת נפש (שהוא לא הודה בה): מאניה-דיפרסיה. לא ידעתי כל כך להבדיל בינהם: איפה המאניה מדברת ואיפה האלכוהול, אבל זה היה סיוט סיוט. מכיוון שהתקשתי לסלקו לחלוטין מחיי זה נמשך עוד ועוד שנים : טלפונים עם הודעות אלימות, גסות, דיבור מתלעלע, והרחמים והאשמה שלי.
    תודה על הפוסט הזה, הכן והחשוב. חזקי ואמצי.

  • כ.  On 11 בנובמבר 2010 at 08:44

    רוני רוני רוני.

    כמה השתתפות אפשר לתת כשאתה יכול רק לשער מיד שניה את עוצמת הקושי ואת שלל צבעיו. נותרת רק ההשתאות שלי אל מול האומץ להחזיק מעמד כל הזמן, כי הרי גם כשאת לא שם את שם.

  • דקלה  On 11 בנובמבר 2010 at 09:14

    גזור ושמור.

  • דקלה  On 11 בנובמבר 2010 at 09:15

    גזור ושמור. הלכתי לשקוע במחשבות.

  • שרונה  On 11 בנובמבר 2010 at 09:32

    חיבוקים רבים. מאד.

  • רונית  On 11 בנובמבר 2010 at 10:41

    בזכות התחושות המעורבות שלי והנטיה לשיפוט מיידי כשאני קוראת את דברייך פה אני מבינה כמה אומץ באמת יש לך לא למחוק את זה.

  • tsoof  On 11 בנובמבר 2010 at 10:51

    בחיי, אמרת את זה יפה אחותי. ולמעירים על מחלות נפש: מהניסיון שלנו זה הולך ביחד.

  • מירי שחם  On 11 בנובמבר 2010 at 11:05

    אוי רוני.
    פוסט חשוב. בעבר נתקלתי בהתלבטות דומה, אם כי בעוצמות מאד מופחתות: בגן הילדים של אחד הילדים שלי היה נהוג שבעלה של הגננת מסיע חלק מהילדים בשעה אחת בצהריים למסגרת אחרת, בה קיבלו ארוחה חמה ונמנמו עד שההורים באו לקחת. חלק מהילדים, כמו הילד שלי, למדו בגן רק עד הצהריים, כך שלא פעם נתקלתי בנהג המסיע כשבאתי לאסוף את הילד מהגן. מי שהסיע את הילדים מהגן אל המסגרת האחרת היה בעלה של הגננת, שהייתה אישה מקסימה ואהודה. והוא שתה. הריח של האלכוהול נדף ממנו בשעה אחת בצהריים, ריח כבד שאי אפשר לטעות בו, ולא באופן חד פעמי. אוי איך שהתייסרתי. אחרי כמה ימים התקשרתי לאמא אחרת שבנה היה נוסע קבוע על הקו הזה וסיפרתי לה על הבעייה שהתעוררה. והיא דאגה לטפל בזה. קל זה לא היה.

  • תימורה  On 11 בנובמבר 2010 at 11:12

    בוכה. מחבקת. את אמיצה וחכמה.

  • טלי  On 11 בנובמבר 2010 at 12:19

    אוי, רוני – קרעת לי את הלב.

    אין מילים חכמות או נכונות אבל קרעת, ואני מבינה מהמילים שזה רק רסיס מהקריעה האמיתית.

    לגבי הנהיגה, אני חושבת שלמרות שזה נורא קשה, חובה לעשות משהו – לבחור את התסריט שהכי פחות קשה לך ופשוט לפעול ולדעת במליון אחוז שעשית את הדבר הכי נכון למען חיי אדם, של כולם.

    וזה נורא אבל עולה מהמילים שלך שאת יודעת אך להתמודד עם זה, כלומר- הסיטואציה איומה, אבל בתוכה את מתמודדת הכי נכון שאפשר עם הקלפים שהגרלת. את גיבורה. את יודעת?

  • לי עברון-ועקנין  On 11 בנובמבר 2010 at 12:20

    את אמיצה ונהדרת. ורק עכשיו נפל לי האסימון לגבי ידיד מלפני כמה שנים, שקיבלתי ממנו שיחות טלפון משונות…

  • מיה  On 11 בנובמבר 2010 at 13:47

    בתור מישי שהיה לה בנזוג בדיוק כזה, ברוך שפטרנו.
    שום אהבה שבעולם היא לא תירוץ להתנהגות חסרת הכבוד הזו כלפינו
    מציעה לכל מי שיש לה בעל או בנזוג אלכוהוליסט פשוט לקום ולעזוב.
    עד כמה שזה קשה, זה קל. מנסיון

  • רוני  On 11 בנובמבר 2010 at 14:04

    אני אוהבת לשוחח בתגובות, אבל הפעם זה נראה קצת משונה. אז תודה לכל מי שכותב משהו, ותודה מיוחדת לאלה שמתייחסים למאבק שלהם, בין אם באלכוהול או בהישרדות מול אלכוהוליסט.
    לפי האימיילים שכבר קיבלתי היום, אתם עוזרים גם לאחרים. תודה.

  • אלירז  On 11 בנובמבר 2010 at 20:28

    חיבוק ענק ואהבה גדולה!

  • עירית דגני  On 12 בנובמבר 2010 at 20:33

    נו, את יודעת מה יש לי להגיד: שאני אוהבת אותך ומתגעגעת

  • תמי  On 13 בנובמבר 2010 at 20:39

    קרעת אותי יקירה. אני כנראה עדיין בהכחשה 😦
    כל כך עצוב לי עכשיו. אוהבת ומתגעגעת.

  • הופ  On 14 בנובמבר 2010 at 15:18

    כאב לי.

  • גלית חתן  On 15 בנובמבר 2010 at 11:52

    זה עצוב וקשה ובלתי אפשרי לעיתים.
    החזיקי מעמד, וטפחי לעצמך על השכם. כי אם זה לא נראה ככה, כי כביכול אין "תוצאות", את עושה המון.

  • רות שקדי  On 16 בנובמבר 2010 at 11:11

    נעתקה נשימתי.
    האלימות, ההתעללות וההתעמרות, הצער האינסופי, חיבוטי הנפש, התקווה, הייאוש והאשמה.
    לצערי קרובה לנושא.

  • O  On 16 בנובמבר 2010 at 21:33

    ומה עושים כשמגלים יום אחר, מאוחר מדי, שהפכת בעצמך לדבר שאתה הכי שונא?

    • רוני  On 16 בנובמבר 2010 at 22:03

      לא נכנעים לזה. כל זמן שאתה לא מת אתה לא נכנע.

  • ....  On 29 בנובמבר 2010 at 05:05

    ריגשת. כולי צמרמורות ובכי.
    לא קל להיות עם אדם אלכוהליסט, עד לפני שבוע הייתי עם אחד כזה ועכשיו אני נמצאת בגמילה משל עצמי להוציא אותו מחיי.
    וזאת גמילה שהיא לא פחות קלה, אבל אני מנסה להציל את חיי.
    כבר המון זמן שאני מנסה להתרחק ממנו, אבל תמיד חוזרת אליו.
    מקווה שהפעם זה יהיה לתמיד.
    חיזקת אותי המון והסברת בדיוק איך אנחנו מרגישים האנשים שחיים עם האלכוהליסטים.

    • רוני  On 29 בנובמבר 2010 at 11:28

      חיבוק. אני מחזיקה לך אצבעות שתצליחי לחלץ את עצמך.

  • גם אצלי  On 7 בדצמבר 2010 at 17:52

    תודה. לרגע אני לא לבד.

  • שי  On 2 בינואר 2011 at 16:08

    נוגע…נוגע ללב…וזוכר הייתי שם…ויצאתי מזה וביחוד בעזרת בת זוגי שלמזלי לקחה זאת כמחלה כשאר המחלות…וכך כל התמכרות למשהו…את כותבת בחסד עליון…תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: