הפלטפורמה והפאסון

*

כללי המשחק של עולם המו"לות משתנים

בכל פעם שאני אומרת שיש לי בלוג אני קצת נבוכה, אז אני לא אומרת. בלוגרית? מה פתאום. זה האתר שלי, וברוכים הבאים. ומי שיגיד בלוג אני לא אהיה חברה שלו יותר.

אבל יש לי בלוג ופייסבוק, לינקדאין וטוויטר. הפליקר ננטש בגלל עצלות מצטברת, הטאמבלר עוד לא נבדק עד תום. ממש מעצמת רשתות חברתיות, למרות הביישנות.

בגליונות האחרונים של Writer's Digest גיליתי שלגמרי בלי כוונה עליתי על הרכבת הכי עכשווית, עדכנית ורועשת במו"לות העולמית (או לפחות האמריקאית). הם קוראים לזה Platform, ומסתבר שאם אין לך כזה, אין לך מה לעשות בתעשיה. אף אחד לא יוציא לך ספר.

לא מאמינים? הנה תרגום מתוך המגזין. הדובר הוא בילי קופי, שספר הביכורים שלו, Snow Day, עומד לצאת החודש:

"שלחתי מכתבים לרייצ'ל גרדנר, ולעוד כמה סוכנים, וכולם החליטו לוותר. חלקם אמרו דברים יפים על הספר, אבל הם אמרו שחסרה לי פלטפורמה. הם הציעו שאפתח בלוג, וכך עשיתי. לאחר כמה חודשים, אחת מהלקוחות של רייצ'ל התחילה לקרוא את הפוסטים שלי והציעה שהיא תפנה לרייצ'ל בשבילי. רייצ'ל היתה נדיבה מספיק כדי לתת לי הזדמנות שניה."

ותרגום: האיש הגיש את הספר לסוכנים שלא הסכימו אפילו לקרוא אותו (בארה"ב מגישים לסוכנים query ולא את הספר כולו. לפעמים ה-query כולל קטע מתוך הספר), בטענה שחסרה לו פלטפורמה. הוא פתח בלוג, ולפתע פתאום אותו ספר בדיוק התקבל לקריאה וגם עומד לצאת לאור.

סיפורים כאלה מופיעים במגזינים ובאתרי אינטרנט העוסקים בכתיבה שוב ושוב, ובכל פעם קצת מדהימים אותי. י' החכם אומר שזה בגלל הטלטלה הכלכלית ששוק הספרים עובר, והחרדה העצומה מפני הספר הדיגיטלי. הוא ודאי צודק, אבל לא יכול להיות שזה הכל.

תהא הסיבה אשר תהא, הדרישה ל"פלטפורמה" היא בעצם דרישה מהסופר להיות שותף פעיל במהלכי היח"צ והשיווק של הספר שלו. אתה לא יכול להסתגר בעליית הגג שלך ולהתמסר לכתיבה, אומרים המו"לים והסוכנים האמריקאים (ואולי גם במקומות אחרים), אתה חייב לעזור לנו. כדי שאנשים יכירו אותך תצטרך להיות פעיל ברשת, לכתוב (בחינם, אגב), להגיב, להיות נוכח.

למיטב ידיעתי, בארץ זה עדיין לא קיים. אבל יש סיכוי סביר שזה יגיע, רק עניין של זמן (לא ארוך).

בינתיים, הסופרים מטפטפים ממילא לרשתות החברתיות, חלקם אפילו פותחים בלוגים. לפעמים זה קשה להם. ראיתי סופרים מופיעים ונעלמים, כי הבלוג הוא טריטוריה מסוכנת. אתה חשוף, כל אחד יכול להגיד מה דעתו, וברשת אין הייררכיה. כולם שווים. (לכאורה, לכאורה, אבל ודאי שזה נכון יותר מאשר בעולם שמחוצה לה).

מה יקרה אם זה יידרש? ללא ספק קל יותר למי שפותח בלוג לפני שהוא מפרסם ספר. הדבר שהכי קשה לוותר עליו, כך נראה מקריאה באותם מגזינים (ובאותיות הקטנות של נשמתי), הוא הפאסון המקסים של הסופר. עמוס עוז המתבודד במדבר, דויד גרוסמן הצועד בהרי ירושלים, נורית זרחי בבית הקפה התל אביבי, אהרון אפלפלד במקבילו הירושלמי, כותב על נייר שורות צהוב בעט, לאט לאט. נסו לדמיין אותם כותבים בלוג.

(עכשיו תקראו שוב את המשפט הראשון. להתראות פנטזיות, שלום מציאות).

מתועשת. (צילום: אליסיה שחף)

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רועי רוטמן  On 30 באוקטובר 2010 at 21:32

    מסתבר, כשאני אומר לוורדפרס שאהבתי את הפוסט הזה, וורדפרס מודיע לי כי "את/ה ועוד null גולשים נוספים אוהבים את הרשומה הזו". סתם, חשבתי שכדאי להגיד.
    ולגופו של הנושא: השבוע השתעשעתי ברעיון של חסימת חשבון הטוויטר שלי לצפיה בפני מי שלא קיבל את אישורי לעקוב אחריי, דווקא מכיוון שהתחלתי לחשוש שהציוצים שלי לא יעשו שירות טוב לחיים המקצועיים שלי. הקונטרסט מעניין (גם אם מובן).

    • רוני  On 30 באוקטובר 2010 at 21:38

      רועי, לא אמרתי מילה על מה שאתה עושה עם הפלטפורמה הזאת. הכוונה היא כמובן לייצר פעילות חיובית ומושכת קוראים. אני מניחה שחשבון טוויטר שבו הכותב מעלה את מיטב אתרי ההימורים ברשת לא יקדם ספרים על ניהול פיננסי נבון, ושעילגות בפייסבוק לא תקדם כמעט שום סוג של ספר.
      (תשאל אותי על ה"כמעט" בהזדמנות).
      כשאני חושבת על הטוויטר שלך ועל המעסיקים הפוטנציאליים שלך, בהחלט לא נראה לי מופרך לנעול את החשבון. אתה פרוע ומשוחרר מדי למקצוע הזה שבחרת.

  • tsoof  On 30 באוקטובר 2010 at 21:44

    מעניין. כל פלטפורמה מכבדת את בעליה, או משהו. אבל זה באמת מעורר מחשבה. שבוע טוב חמודה.

    • רוני  On 30 באוקטובר 2010 at 23:17

      אבל האם הבעלים מכבדים את הפלטפורמה? אני השתמשתי בטוויטר בצורה מאוד לא מחושבת ואפילו מזיקה. זהירות.

      • tsoof  On 31 באוקטובר 2010 at 00:16

        אני חושב שלהעליב את הפלטפורמה זה ערך בסיסי בהתנהלות שלי.

  • מיכל  On 30 באוקטובר 2010 at 21:48

    אני קוראת אותך, רוני, וכמעט תמיד את מצטיירת בעיני מעורה כל כך בעולם, כל כך לא עומדת מן הצד, והמילים שלך משדרות תחושת חיוניות מופלאה. ואני מוצאת את היעדר הפאסון שלך מרענן כל כך.
    זה בטח לא נותן מענה לצורך שעולה לפעמים בתחושת פאסון, וזה לא הופך את הבלוג (סליחה, האתר) לטריטוריה פחות מסוכנת, אבל שתדעי, שיש בנגישות המסוימת הזו איזה קסם, והוא לא חסר ערך.

    • רוני  On 30 באוקטובר 2010 at 23:17

      מיכל, תודה על התגובה העדינה הזאת. אני כל כך לא מעורה בעולם וכל כך מתחבאה בבית, אבל היעדר פאסון – זה נכון. וזה אבוד.
      אצלך, לעומת זאת 🙂

      • מיכל  On 31 באוקטובר 2010 at 01:13

        פשוט מדהים איך אני חווה את הרשומות האלה שלך כאן, והסטאטוסים שם, כל כך אחרת.
        אבל טוב שצדקתי בעניין הפאסון, וטוב מאוד שזה אבוד.

        ואני דורשת הסבר לשורה האחרונה 🙂

        • רוני  On 31 באוקטובר 2010 at 01:14

          הפאסון שלך מעולה, מיכל. למרות הבלוג והנחמדות. איך את עושה את זה?

          • מיכל  On 31 באוקטובר 2010 at 01:42

            רוני, באמת שאין לי מושג למה את מתכוונת. אני אשמח אם תסבירי במדיום אישי יותר.

            • רוני  On 31 באוקטובר 2010 at 07:28

              את יודעת מה, אולי זה דווקא כי אנחנו לא מכירות, אבל אני קוראת אותך ורואה משהו שמור ומוקפד גם כשאת מאוד אישית.

      • דפנה לוי  On 31 באוקטובר 2010 at 06:14

        חכי חכי אחרי שאכתוב עליך בלאישה כבר לא תוכלי להתחבא…

        • רוני  On 31 באוקטובר 2010 at 07:30

          לאישה? קטן עלי לאישה! היום אני הולכת להצטלם לתכנית בערוץ הראשון. לדעתי אחריו כל המדינה תזהה אותי.

          (לפחות כך היה בפעם שעברה שהצטלמתי לערוץ הראשון. שמיניות באוויר, 1985. ארבע שנים רצופות הייתי סלב, וזיהו אותי ב*כל* מקום.)

          • מאיר פינטו  On 31 באוקטובר 2010 at 09:22

            הייתי נזהר כיום מלבנות על הרייטינג של ערוץ 1 המשמים 🙂

  • ימימה  On 30 באוקטובר 2010 at 22:51

    בלוג זה לא רק חשיפה ומדיום אחר, בלוג זה גם בלי העורך הצמוד שלך. פחד אלוהים לכתוב ככה.

    • רוני  On 30 באוקטובר 2010 at 23:16

      סוג של להתרוצץ בתחתונים וגופיה. אני דווקא מחבבת את זה.

      • ימימה  On 31 באוקטובר 2010 at 21:23

        חיים באר פעם אמר לנו שהעורך רואה לכותב את כל החצ'קונים על הת*ת. את היית עדינה יותר.

  • מרב  On 31 באוקטובר 2010 at 00:10

    אהבתי את הדימוי הזה, חזרתי לאחור שנים רבות, כשהתרוצצנו, אחרי ארוחת צהריים ומקלחת, בגופיה ובתחתונים עד ששלחו אותנו "לסובב את הראש בקיר ולישון." אצלך בבלוג לפחות אף אחד לא יכול לשלוח אותך לישון (-:

    • רוני  On 31 באוקטובר 2010 at 00:11

      אני מבינה שלא פגשת עדיין את י' החכם שלי 🙂

  • טובה  On 31 באוקטובר 2010 at 00:18

    בחיי, הורדת לי אסימון עכשיו, דברים התחברו לי. תודה!

    • רוני  On 31 באוקטובר 2010 at 07:30

      בשמחה. במקרה שלך כל העסק עוד הרבה יותר קל לביצוע. דברי איתי אם תרצי.

  • מאיר פינטו  On 31 באוקטובר 2010 at 07:44

    להיות נבוכה להגיד שיש לך בלוג זה בערך כמו להגיד שאת נבוכה מזה שיש לך מכונית. מכונית משמשת צעירים, מבוגרים, עשירים ולא עשירים למטרות שונות ומגוונות. הבלוגוספירה כיום היא נחלת הכלל. הפלטפורמה הזו ממנפת ועושה פלאות בתחום העיסקי. בלוגים משמשים מרחב לביטוי אישי ואינטימי ברמה הפרטית והציבורית כאחד. אם אתה לא שם, אתה על תקן של נעלם.

    • רוני  On 31 באוקטובר 2010 at 09:05

      מאיר, אני דווקא מכירה הרבה מאוד אנשים שלא מחזיקים בלוג וקיומם אינו מוטל בספק בעיני.
      הגישה שלך בריאה, כמובן, רק לא צריך להרחיב יתר על המידה.

  • הדר מקוב-חסון  On 31 באוקטובר 2010 at 08:40

    רוני יקירתי, אין ספק שעולם המו"לות בארה"ב הוא מונחה שיווק. מאוד. יש אנשים רבים בתעשייה שכל עבודתם מוקדשת לעניין. בכל זאת, נדמה לי שעניין הפלטפורמה עקרוני במיוחד לספרי עיון שם יש לבסס "מומחיות" בתחום עליו כותבים. בפרוזה יש קצת הקלות (ע"ע ג'ונתן פרנזן שלמיטב ידיעתי לא מתחזק בלוג אבל מתראיין ללא הרף…). את הסופרים המהורהרים את יכולה עדיין למצוא באירופה, שעוד לא נדבקה לחלוטין בחיידק המנגנון השיווקי (או אצל עידו במיזנטרופ:))

    • רוני  On 31 באוקטובר 2010 at 09:04

      הדר, נראה לך שאני אתווכח עם מי שזה מקצועה?
      (ברור שכן!)
      את יודעת היטב שהייתי רוצה מיד לטפס לאיזו עליית גג אירופית, למרות האסוציאציות האנה-פרנקיות, אבל לא צריך למהר.
      כי אפילו פרנזן עובד קשה מאוד בשביל הספרים שלו. הוא ומקביליו בישראל, אנשים שהוציאו ספרים עד לפני חמש שנים והצליחו *מאוד* פטורים כנראה מהעניין הזה. בינתיים. מצד שני, הם משקיעים לא פחות ביח"צ ובעבודת רגליים.
      ובכלל יש באינטרנט משהו נטול קלאסה בעיני כל מי שנולד לפני הפריצה הגדולה. בני עשרים פלוס שגדלו עם גוגל עשויים לחוש אחרת.

  • מיקי  On 31 באוקטובר 2010 at 10:31

    אני מברכת אותך רוני על האומץ לשתף פעולה עם פעולת היחצנות והחשיפה לכל מדיה אפשרית…ככה זה כשספרים הפכו לסחורה ואין טעם להתכחש.
    תם עידן עלית הגג, השחפת, האלכוהוליזם כסחורה בפני עצמה.
    צם עידן הרומנטיקה.

    לא כתבתי ספר.אין לי בלוג.גם לא סחורה.
    לך יש.תהיי גאה.
    אני צופה בערוץ הראשון.אבד עלי הכלח?

    • מיכל  On 31 באוקטובר 2010 at 11:37

      מיקי, רק מי שצופה בערוץ הראשון יודע כמה הם אדירים, בעצם. במקום שבו כל מהדורות החדשות מלעיטות אותנו בדרמה, רק הם יודעים לשזור הומור סלפסטיק מגוחך, ולפעמים גם סתם חוסר מודעות כללי וחינני-עד-מאוד.
      לגמרי לא אבד עלייך הכלח. ולמרות הנימה המשועשעת שלי, אני ממש לא צינית.

    • רוני  On 31 באוקטובר 2010 at 11:41

      מיקי יקירתי, את כל כך נהדרת. אלכוהוליזם כסחורה בפני עצמה זו הגדרה של חיי לעת עתה. ורומנטיקה יש עדיין, היא רק נראית אחרת.
      לא יכול להיות שאבד עלייך הכלח, כי את אחד מהאנשים הכי חיים בסביבה.

  • עדה  On 31 באוקטובר 2010 at 15:09

    הבנתי הכל חוץ מהשורה הראשונה. כלומר, למה להיות (גם) בלוגרית זה מביך?

  • galithatan  On 31 באוקטובר 2010 at 20:02

    נו, כבר אמרתי לך, אני בעד לקרוא לזה אתר. אבל תכלס, הכיף בבלוג הוא שלא צריך לתת דין וחשבון מלבד לעצמך, לא צריך להתחשב בשיקולים של אקטואליה, ולא צריך לקבל אישור מאף אחד 🙂

    מה זה סטטוסים מזיקים בטוויטר? כיצד זה אפשרי?

    • רוני  On 1 בנובמבר 2010 at 03:24

      שיחררתי רסן של חלקים פחות מקסימים באישיותי, גלית. בואי נסכם את זה כך? 🙂
      בעניין הבלוג, זה יתרונו וגם חסרונו. עורך זה טוב, בסופו של דבר.

  • א  On 31 באוקטובר 2010 at 21:54

    זהירות!

    מעבר הפלטפורמות (מהפורמט הבלוגאי לפורמט הגוטנברגי) הוא בעייתי
    מאוד ולא מובן מאיליו.

    מה שחי ומוחש בבלוג (לדוגמא,הסיפור על הילדה והבן של השכנים,כאן,
    בבלוג הזה בזמנו) אינו עובר אל הפורמט הגוטנברגי (אני שופט לפי הרומן בדפוס)

    מה שבוער ומתכלה כאן נהיה דג מת שם ,בדפוס!
    והפוך.

    צריך להחליט לאן : סוג הכבשן שונה.

    • רוני  On 1 בנובמבר 2010 at 03:23

      כבר היית פה עם האזהרה הזאת, כבר הודיתי לך על דאגתך. הכל בסדר.

  • א  On 1 בנובמבר 2010 at 09:50

    שום דבר לא בסדר!
    ואני לא פה.

  • mooncatom  On 1 בנובמבר 2010 at 11:38

    ואני רוצה לחלוק את הגילוי האחרון שלי איתך:
    בלוג זה ממש לא מספיק.
    אין לי פייסבוק ואני מתחילה להרגיש כמה אני "בחוץ" בגלל זה,
    זה כבר נושף בעורפי, בנשיפת אש של ממש…

    • רוני  On 1 בנובמבר 2010 at 12:01

      מעניין שאמרת את זה דווקא היום, כי הבוקר התחלתי מחזור של nanowrimo וסגרתי את הפייסבוק שלי לחודש.
      היזהרי, זה יכול להיות רעיל לכתיבה שלך. מצד שני, למי שיש פנאי לזה וגם לזה והרבה משמעת עצמית, זה מרחב מיוחד במינו.

  • mooncatom  On 1 בנובמבר 2010 at 12:10

    nanowrimo
    ???
    כן, עד כדי כך אני בורה…
    אני פחות פוחדת מהרעלת כתיבה ויותר פוחדת מהרעלת חיים,
    יש לי נטיה לאובססיביות והתמכרות.
    אבל עושה רושם שבאמת חייבים, פשוט חייבים.

    • רוני  On 1 בנובמבר 2010 at 12:17

      רוב הישראלים לא מכירים את ננו, לא לדאוג. הנה הסבר: http://www.nekudotaim.co.il/?p=1120
      מי שיש לו נטייה לאובססיביות והתמכרות (אני! אני!) מוטב לו לא להתקרב לפייסבוק בשום פנים ואופן. זה אזור אסון.
      וזה מה שכתב על כך ידידי היקר יובל, שהייתי שותפה זמן רב להתחבטויות שלו בענייני פייסבוק:
      http://untitled.org.il/?p=3846

  • mooncatom  On 1 בנובמבר 2010 at 12:54

    הננו הזה מגניב ביותר,
    ב ה צ ל ח ה !!!

    • רוני  On 1 בנובמבר 2010 at 14:39

      תודה, אכן מגניב, תיאורטית. בפועל עד סוף היום אני צריכה לכתוב 1667 מילים, או שהן יחכו לי פה מחר, מכשכשות בזנב ומחייכות אלי חיוך זדוני, עם עוד 1667 כמוהן.

  • סינפילה  On 1 בנובמבר 2010 at 14:23

    רוב הסיכויים שבארץ עם מחירי הספרים העכשווים הבלוגים אט אט יחליפו את הספרים. חוצמזה שהיום הכתיבה הפכה לאינטראקטיבית יותר, אנשים מעדיפים מדיום שבו הם קוראים ואח"כ מסוגלים לתת את דעתם או לטקבק, אני לא בטוח שניתן לחזור למדיום החד-סיטרי שהיה בעבר.

    • רוני  On 1 בנובמבר 2010 at 14:38

      סינפילה, יש פה מקום לדיון עצום, אבל אני אסתפק בכך שאומר שלדעתי קוראי ספרים לא רואים בבלוגים מקבילה לספרים אלא תוספת שונה לגמרי.
      ושלא כולם מכורים לטוקבקים. להיפך, אנשים רבים רוצים שיתנו להם לקרוא בשקט בלי להביע את דעתם. הם פשוט שקטים יותר.

  • מירי שחם  On 10 בנובמבר 2010 at 09:04

    קראתי את הרשימה ואת כל התגובות בעניין גדול.
    ניסיתי לחשוב מהו הבלוג בשבילי, והגעתי למסקנה הדי ברורה מאליה כנראה שהבלוג הוא אני, עד כדי כך. אני מאד אוהבת את הישירות שלו, את העובדה שאני לא צריכה להתכופף בפני שום סמכות, שאני כותבת מה שבא לי, שכל מיני אנשים קופצים לפעמים לבקר. הבלוג אפילו מנכיח את השתיקות שלי. חומרים מודפסים הם סטגנטיים, הבלוג מאפשר לי לערוך את עצמי כאוות נפשי האובססיבית, לנצח בעצם. פעם גם אני התביישתי להגיד שאני בלוגרית, זה כנראה קשור לנרקיסיזם המובנה במדיום הזה. עכשיו אני כבר לא מתביישת. טוב, קצת. כי המילה 'בלוגרית' לא בדיוק מבטאת את מה שאני עושה שם, זו הגדרה מצמצמת. הייתי מעדיפה לקרוא לזה כתיבה אינטראקטיבית באקלים קהילתי (:

    • מירי שחם  On 10 בנובמבר 2010 at 09:05

      את העיקר שכחתי לכתוב – הבלוג עבורי אינו אמצעי בדרך ל…
      הוא היעד עצמו.

      • רוני  On 10 בנובמבר 2010 at 11:52

        אוי כמה חשוב מה שאמרת פה. הבלוג הוא היעד לעצמו.

        ומעניין – ספר היא לא הגדרה מצמצת באותו מובן? אולי רק כי התרגלנו אל המילה והיא ניטרלית לנו. אני אוהבת ספרים, למרות שיש הרבה ספרים שאני לא אוהבת. המילה טעונה בעצמה. בלוג זה חדש, משונה, קצת דומה מדי לעילג. בעיה.

  • מירי שחם  On 10 בנובמבר 2010 at 14:50

    אני חושבת שבכל הקשור לדור שלנו, המילה ספר עדיין נהנית מ'הילה' של עולם ישן, אולדסקול, מדיום מעורר כבוד (עבורי – אפילו תשוקה).
    המילה בלוג נשמעת לי כמו צליל לא רצוני שהגוף פולט.
    את זוכרת את השיר הזה?
    http://courses.jercol.macam.ac.il/70/96325/lessons/8_3.asp

    כמו שאמרת תחתונים וגופיות. חלוק. בטח לא חליפת עסקים רשמית (יש לך חליפות עסקים רשמיות?)

  • מירי שחם  On 10 בנובמבר 2010 at 14:51

    (השיר הזה= 'השמלות של אמא', של מרים ילן שטקליס. בתחתית הקישור)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: