הממתק

*

זה היה ערב אלגנטי, מהסוג שרק חברתי האירופית יכולה לארגן. האורחים בני הלבנט התחפשו כמיטב יכולתם, עונדים את שנינותם על שרוול וחזה. התקרובת היתה בדיוק מהסוג הנכון, במידה הנכונה, והוגשה בטוב טעם. הקסם שרר בחדריה גבוהי התקרה. המארחת לבשה את בגדיה הרגילים, כאלה שאין בכלל להשיג כאן, והעובדה שלא התרגשה מכל זה ולא היה לה מושג כמה היא יפה רק החמיר את כל העניין.

בשלב מאוחר של הערב, כשכולנו כבר הקפנו אותה כתמיד במבטים מעריצים ואוהבים, חמים וטובים, היא סיפרה על איזה דבר מתיקה שהביאה איתה מאירופה. הוא היה מיוחד במינו, סיפרה. ורק מעט ממנו נותר עדיין.  הבעתי בו עניין קל, מנומס, כך חשבתי.

אבל מן הסתם היתה הבעת העניין שלי בוטה מכפי שקיוויתי, כי ימים אחדים לאחר מכן הביאה לי אותו, מעוטף בניילון שקוף ונראה פשוט ומהודר גם יחד, כמו יתר הדברים הראויים מהיבשת הראויה הזו. ממש כמוה, למעשה. היא ישבה בבית הקפה והגישה לי אותו, ונדמה היה לי שהיא מושיטה לעברי שיקוף מתוק שלה עצמה.

אולי אין פלא שחשבתי שאם אוכל אותו אני עשויה להיות לפתע בדיוק כמוה, ואין פלא שחשתי את הבולמוס מתרגש עלי, לבלוע במהירות את ההזדמנות הנדירה הזאת.

ובכל זאת ניסיתי לשוות לעצמי איזה אלגנס, איזו מראית עין של עידון איטי ומדויק, וקילפתי בתשומת לב את הניילון הדק, ואחזתי את הממתק השחום והעירום בכף יד שעיוותתי לאיזו תנוחה הדורה שראיתי בסרט הוליוודי.  רחרחתי אותו, לא התקרבתי יותר מכפי שנדרש, ואולי מעט פחות מכך אפילו, ונגסתי פינה עדינה, קטנטונת. כך בדיוק היתה עושה גברת (או ילד עני, כמו שצ'ארלי לימד אותי מזמן).

הממתק הקטן שלה, אין טעם לשקר, היה אכן מלכותי. עדין, רך במידה ובכל זאת לא נפוח או קצפתי, מתוק עם ארומה חמצמצת, ולא זו הלימונית, האגרסיבית והזולה, אלא החמיצות המעודנת והגרגרית של הפסיפלורה. טעמו היה בלתי נשכח.

ובתוך רגע נעלם כולו בפי.

היא הצטחקה בחן, הניחה יד על כתפי. "נכון שזה נפלא?" אמרה, ונדיבותה זהרה בעיניה היפות.

הנהנתי בפה דביק. "נפלא."

ובעוד שמבטי נח על שפתיה המחייכות, ושרידי הטעם עוד שהו בפי, החלו להשתרר סביבם מעגלים דקיקים של צער. כמה מהר נעלם הקסם שהעניקה לי. איך לרגע קצר מדי שהתה בפי ההבטחה וקיומה, והשפע האצילי שריחף בפשטות כהילה סביב חברתי העדינה היה בתוכי…

 

הוא לא היה עתיד להישאר שם.

 *

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג'וליאנה  On 24 באוקטובר 2010 at 15:36

    אותי זרקת פה לאליס בארץ הפלאות. מין ממתק מסתורי כזה שכמעט מבקש ממך שתאכלי אותו.
    וצ'רלי, עונג מושלם!

    • רוני  On 24 באוקטובר 2010 at 19:01

      ג'ולז, הממתק הזה מצדיק לגמרי חריגה מהנהלים הקשוחים שלך בימים אלה.

      • ג'וליאנה  On 25 באוקטובר 2010 at 08:46

        לא כאלה קשוחים למען האמת… 🙂

  • אורלי מזור-יובל  On 24 באוקטובר 2010 at 16:01

    הה. המתח הבלתי אפשרי בין תשוקה לבין אלגנטיות. דבר והיפוכו המה!

    🙂 הייתי איתך בבלוטות מפרישות רוק וקנאה.

    • רוני  On 24 באוקטובר 2010 at 19:06

      תשוקה ואלגנטיות חייבים ללכת בכפיפה אחת – put the blame on mame!

  • אורלי מזור-יובל  On 24 באוקטובר 2010 at 16:02

    אוף. צ"ל הנה, לא המה.

  • סתיו אדם  On 24 באוקטובר 2010 at 16:32

    איזה כיף …..בהחלט ממתק …

  • tsoof  On 24 באוקטובר 2010 at 18:46

    הו! אכן ממתק של ממש אחותי. איזה כיף.

  • יואב  On 25 באוקטובר 2010 at 00:57

    הממתק נעלם אבל היא נשארה. אז מה בעצם ההפסד? 🙂

    (וצ'רלי רולז, אגב)

  • מיכל  On 25 באוקטובר 2010 at 17:22

    תענוג לקרוא אותך רוני. בחיי.

  • galithatan  On 26 באוקטובר 2010 at 21:53

    כנראה שרק אני תוהה: למה לא עוד אחד. מה זו הדחיית סיפוקים הזו? 😉

    • רוני  On 27 באוקטובר 2010 at 00:00

      היה רק אחד 😦 אני דחיינית, אבל לא של סיפוקים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: