מכתב קדחתני

לי יקירה,

כבר ימים רבים שאני רוצה לכתוב לך. בדעתי עלה דף ישן ועט נובע שופע דיו לאורכו, בעת שידי רועדת מעט. אבל הדור הזה אינו מותיר מקום לזה או לזה. אפילו איני יודעת מה כתובתך החדשה, ובכל זאת, בלחיצת כפתור אחת אני יכולה לשלוח לך אינספור מילים. (ובכל זאת, אולי בקרוב אשלח לך מכתב כרוך במעטפה?)

את חסרה לי, למרות שמעולם לא היית חלק מחיי. פיסה מנפשי מתכתבת איתך כל העת. אולי זהו רק פירור, שמזהה בך את אחות הנפש. שמדמה אותנו בבתי קפה חורפיים, משוחחות ברצינות על שירת עמיחי ועל אי הקשר העגום כל כך בין הפרוזה לחיים, ועל הידיעה העמוקה שאנו גיבורות באיזשהו ספר, ושכל זמני הביניים שבהם איננו עושות משהו ספרותי לחלוטין הם בזבוז מוחלט של חיים, ממש כמו שידענו כבר בגיל 15.

ואת, את ידעת הכל לפני. אני קוראת את סיפורי נעורייך ויודעת שהבשלתי הרבה אחרייך, אבל בגיל ההוא כבר ידעתי שאני רוצה להיות כמוך. אולי אפילו רציתי להיות את – נסיכה ירושלמית עזת מבט ועזת נפש, מוכשרת ולירית ויפה – אבל הייתי רק אני, וזה מעולם לא הספיק.

לאחרונה הלכתי אל העיר הגדולה, ממש כמו שעושות גיבורות ספרותיות עזות, ומצאתי בה הרבה יופי ברחובות, הרבה קסם באנשים, והרבה פחד וכאב בתוכי. ואל הבית שהותרתי מאחור נכנסת את, עם כל הלי הזאת שאת, ואני מתבוננת לאחור קפואה ומבוהלת. הייתכן שטעיתי טעות איומה? ואולי זו את, שם מאחור, שמסמנת לי – אפשר להיות גיבורה ספרותית נועזת בתוך חייך בפרבר השקט, ובוודאי שקל יותר לכתוב שם ספרים.

 ולאחרונה אני אובדת ברחובות העיר שבנפש. יוצאת ונכנסת בסערה בחדרים הלא נכונים. עדיין חם בימים אלה בארץ הלא תרבותית הזו, ובכל זאת, קר לי מאוד. איני יודעת עוד מה חשוב, ואת נדמית לי מרחוק כאיזו אורקל חכמה שיודעת את הדרך אל הדף – התורי לי אותו? שכן אני חוששת, יקירתי, שמא לא אוכל לכתוב בעיר הזאת. האם ייתכן כי זה אבד לי לעולמים?

כתבי לי, אהובה, ממקומך שבין ההרים,

באהבה,

ר.

*

מתוך האלבום המשפחתי

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • tsoof  On 23 באוקטובר 2010 at 21:18

    אני מאוד מאוד נהנה מזה שחזרת לכתוב. ואת זה אהבתי מאוד מאוד. מקסים כמוך

  • מיכל  On 23 באוקטובר 2010 at 21:26

    "תמיד היית בי/ לפעמים בחוץ לפעמים בפנים/ פתאם הגחת מתוכי/ אבל מה, את לא מדהימה./ את כל כך ידועה/ שלוקח זמן לראות"
    (בדיוק נמרץ/ יונה וולך)

    אוי, אחיות נפש מדומיינות, שחיות בנו תמיד… אוי אוי. אבל זו לא היא שמסוגלת; זו את. אל חשש.

    • רוני  On 24 באוקטובר 2010 at 00:25

      לי המדומיינת והאמיתית כאחד בטח מכירה את השיר הזה כבר מזמן, אבל אני מאוד מתרגשת.

      • לי עברון-ועקנין  On 24 באוקטובר 2010 at 11:06

        אני מכירה, כי חבר טוב סיפר לי פעם על השיר הזה שהוא אשר גרם לו להתחיל לקרוא ולאהוב שירה, והקריא לי אותו. ועדיין השיר מרגש אותי נורא.

        • מיכל  On 24 באוקטובר 2010 at 20:53

          לי,
          רוני יודעת, שכשהבנתי שמדובר באדם אמיתי ולא באחות נפש מדומיינת – הרגשתי לא נוח עם התגובה. אבל בדרכה, היא הפיגה את תחושת האי-נוחות, ועל הדרך הרווחתי הפניה גם לפינה שלך כאן ברשת, וכבר ביקרתי, והספקתי קצת לקרוא, ונהניתי והתרגשתי.
          אז אני שמחה שהשיר ריגש את שתיכן, כי מעבר לרשת, מבעד למסך, לקרוא את הדיאלוג היפה הזה שלכן כאן העלה בי חיוך – שימח וריגש אותי לדעת שישנם קסמים שכאלה גם באמת, ולא רק בדמיון. אתן נהדרות, שתיכן.

          • לי עברון-ועקנין  On 24 באוקטובר 2010 at 20:57

            תודה, מיכל!
            נראה לי שגם את 🙂
            וגם אהבתי את התגובה שלך, גם בגלל וולך וגם כי זה נכון, בהגדרה – מה שאדם אוהב ומעריך ומתכוונן אליו נמצא בו עצמו…

  • ימימה  On 23 באוקטובר 2010 at 22:01

    אז עכשיו לי שכנה של דודה אסתר?

  • חנוך גיסר  On 23 באוקטובר 2010 at 22:53

    "אובדת ברחובות העיר שבנפש".

    את בהחלט לא לבד, רוני, בתחושה הזו,
    אך את מיוחדת מאוד בדרך שניסחת אותה, דרך שפותחת נפשות!

  • אורלי מזור-יובל  On 23 באוקטובר 2010 at 22:55

    מרתק. עקבתי אחרי התנועה העוקבת של שתיכן, את ממודיעין, לי למודיעין, איך לשתיכן המעבר היה משאת נפש, ובאמת תהיתי, התקרה של האחד היא הרצפה של האחר. יש לי נטייה לומר שזה לא עניין של גיאוגרפיה, הכתיבה,היצירה בכלל, אבל כמי שחווה בימים אלה איך מעבר לחדר משלה מניב שינויים, אין ספק שמעבר לדירה אחרת בעיר אחרת מכתיב שינויים משמעותיים. מצד שני, כבר התפעלתי פעם מהמנגנונים הבריאים שלך, ואני עדיין סומכת עליהם. 

    • רוני  On 24 באוקטובר 2010 at 00:24

      את לגמרי לבד באמון הזה.
      ולהיות בהופכי של לי, זה קשה. עדיין. כל פעם שהיא מוקסמת ממודיעין חורקות לי העצמות ובני מעי הומים בזעף.

      • לי עברון-ועקנין  On 24 באוקטובר 2010 at 11:08

        היא לא לבד, גם אני איתה שם 🙂

  • רות שקדי  On 24 באוקטובר 2010 at 01:54

    רוני, את תמיד כל כך מרגשת באמת שלך. לא ייתכן שיאבד לך משהו שמאז ומתמיד היה שלך.

    • רוני  On 24 באוקטובר 2010 at 07:46

      את מקסימה. מה שחשוב באמת זה לעלות על הדרך שמובילה אל המקומות האלה. אין לי דריסת רגל בשלב שבו הספר בידי הקוראים. זה כבר אחרַי.

  • מיכל פירני  On 24 באוקטובר 2010 at 08:21

    רוני יקרה,
    מרגש,
    הגם שאיני מכירה את אחותך התאומה בלב ובנפש.

    אהבתי מאוד את הדימוי:רחובות של הנפש".
    כן,
    גם את משפטך האחרון כתגובה לחליג.
    מאחלת לך שבוע נהדר.

    • רוני  On 25 באוקטובר 2010 at 14:37

      תודה מיכל 🙂 שבוע נהדר גם לך

  • ג'וליאנה  On 24 באוקטובר 2010 at 09:18

    רוני יקירתי, כמה מרגש אותי המכתב הזה לחברתינו המשותפת שהיא מסתבר גם כמעט עולה לדרגת דמות ספרותית.עשית שינוי גדול בחייך. בעיני מעבר גיאוגרפי הוא הרבה מעבר. במיוחד למקום כל כך שונה וטבעי שגם תפני את המבט לאחור כמו אשת לוט.
    תזכרי שאת לוקחת את עצמך לכל מקום בו תהיי (ועצמך נהדרת בעיני).
    ובואי לבקר. תזכרי להיות תמיד במקום בו טוב לך.

    • רוני  On 24 באוקטובר 2010 at 13:04

      למה כמעט עולה למדרגת דמות ספרותית? היא לגמרי שם 🙂 תודה, ג'ולז, עצמי פחות מוצאת חן בעיני בימים אלה, אבל יהיה טוב.
      נשיקות.

      • לי עברון-ועקנין  On 24 באוקטובר 2010 at 13:17

        בואי נתחלף… למרות שנשתכחה ממני אמנות הבישול… {}

  • לי עברון-ועקנין  On 24 באוקטובר 2010 at 11:04

    רוני אהובה,
    "עזת מבט ועזת נפש". בדיוק איך שאני מתארת אותך. גם אני חשבתי עלייך הרבה לאחרונה. כן, גם על המעבר, שמא כעת משאיני נסיכה ירושלמית עוד, נהייתי בלתי פיוטית. גם על כוחות הנפש והרוח והחיים שמאפשרים לכתוב ולהשלים ולהוציא לאור רומן. ולקחת משפחה בת חמש נפשות ולעבור ולעשות שינוי.
    אם את באמת רוצה תשובה לשאלות שבסוף, הנה השני גרוש שלי: המעבר מטלטל. הוצאת הספר מטלטלת. משישקע האבק, תראי. ואם תל אביב מפריעה לך לכתוב, תמצאי פתרון. אבל מותר לך גם לנוח רגע על זרי הדפנה {{{}}}
    והמון תודה על המחווה, ועל המכתב, אהבה היא מזוני, אהבה מנפש פיוטית שיודעת לצבוע את חייה ברומנטיקה וגם יודעת לפעול בעולם ולגדל ילדים – לא כל שכן, ולחגוג את כל זה במקום ציבורי זה גם מחמיא נורא 🙂
    זכריני ציריך 18, ואת הכתובת במודיעין אני שולחת לך בדוא"ל, שאם יתחשק לך באמת לכתוב לי מכתב, תוכלי, כמובן אני אשמח ואתרגש עד מאוד לקבלו.
    הרבה חיבוקים ונשיקות
    לי

    • רוני  On 24 באוקטובר 2010 at 13:06

      הו, את. קטעים, אה?
      את לא יכולה לאבד את הפיוט, לי. הכל מטלטל, אבל האם מישהו אי פעם נהנה מזרי הדפנה האלה? הם דוקרים, ומהר מאוד מתחילים להסריח. רק המילים יחלצו אותנו מהאבוב המטופש הזה.
      אני אוהבת אותך מלאנתלפים, זכריני ציריך 18, ואני באמת אכתוב.
      נשיקות וחיבוקים גם לך, והיזהרי מהעלמה גרלך המשוטטת תכופות ליד קפה ג'ו בקניון וממטירה סוכריות לקומה התחתונה!

      • לי עברון-ועקנין  On 24 באוקטובר 2010 at 13:19

        אירנה, כן. אל דאגה, אנחנו מכירות היטב מילדותי…

  • שדות  On 24 באוקטובר 2010 at 11:31

    מרגש. כלכך מרגש לקרוא את מה שאת כותבת על דמותה של לי.
    ההשתקפות והעיבוד הפנימי ושליחת המכתב…

    • לי עברון-ועקנין  On 25 באוקטובר 2010 at 13:07

      שדות, כל כך כיף שהגבת כאן {}
      והקישור לבלוג שלך משום מה נותן שגיאה במספר הבלוג…

      • רוני  On 25 באוקטובר 2010 at 13:57

        כן, היה לי מוכר ולא זכרתי מאיפה, והלינק לא עבד. אפשר את הלינק הנכון, לי?

        • לי עברון-ועקנין  On 25 באוקטובר 2010 at 14:00

          הבלוג של שדות
          http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=34892

          • רוני  On 25 באוקטובר 2010 at 14:01

            הי זה בן! והוא כותב יפה. תגידו יפה שלום לשעת עבודה שחולפת עכשיו – ווש!

            • שדות  On 26 באוקטובר 2010 at 12:04

              It's a boy mrs. Walker, it's a boy. A BOY!!!
              (הפתיחה של אופרת הרוק TOMY)
              מקווה שתהני מהקריאה…

      • שדות  On 26 באוקטובר 2010 at 11:57

        השגיאה היא משום שאין מספיק מקום לכתוב את כתובת הבלוג שלי…
        בוקרטוב {}

        • לי עברון-ועקנין  On 26 באוקטובר 2010 at 12:06

          It's a boy!
          זה מה שאני עניתי בראש, פתאום זה יצא החוצה לצג…

  • אלירז  On 24 באוקטובר 2010 at 11:59

    הנה את כותבת, רוני אהובה. כל כך יפה, מדויק ונוגע. אולי הגשם שיבוא (בטח יבוא, חודשיים-שלושה והוא כאן) יחמם וישקיט וירגיע. זה מה שאני אומרת לעצמי לפחות. בינתיים אני יכולה להבטיח לך שכאן בין ההרים עדיין לוהט ומאובק ושקט, כל כך שקט. בלי סיימון וגרפונקל ברקע הדממה היתה בוקעת את עור התוף. יש בזה משהו שלו, אבל לא רק. את זוכרת את זה, נכון?

    • רוני  On 24 באוקטובר 2010 at 13:08

      אלירז יקרה, איך ידעתי. אמרתי לך? שאם את תצרפי מילים יקרו קסמים כאלה. ותראי!
      פה לוהט ומאובק ורועם. אני לא זוכרת כלום עכשיו, כל מקום הוא רק געגוע למקום אחר. אבל אותך אני זוכרת. בואי כבר, בלי שעון. נטייל יחד ואני אתאהב בשכונה בעינייך, ונחלום על דברים ביחד.

  • טלי  On 24 באוקטובר 2010 at 14:50

    לא אכפת לי שלא הבנתי את כל נבכי הנבכים הפרטיים שלכן, אכפת לי שזה מקסים, ואכפת לי שגם אצלי זכריני ציריך 18, מאוד.

    (-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: