ודי

*

באתם לחפש את הפוסט על המחוברים? איננו. נמחק. הוא היה משעמם מלכתחילה. לכו לוואלה סלבס, או משהו. צ'או.

והכי טוב שתקראו את זה

הבנת הנקרא? אין דבר כזה.

לעולם לא אכתוב שוב פוסט שמזכיר שמות של אנשים מוכרים

(אפילו לא כדי להגיד משהו כללי יותר.)

להבא:

  1. לחפש את האמירה המדויקת, בלי קשר לאנשים מסוימים. השמרנות של החברה הישראלית ולמה זה בכלל מטריד אותי, למשל.
  2. לכתוב. לא להזכיר שום אדם בשמו, ואפילו לא לרמוז מי החל את התהליך.
  3. להשאיר את הפוסט במעמד טיוטא כמה ימים, ואז להחליט אם זה עדיין שווה פרסום.
  4. 

*

טוקבקים נמחקו. אימיילים נקראו בתדהמה. אנשים באמת באמת לא מבינים מה שכתבתי. הייתי חושבת שזו אני, אבל אנשים אחרים דווקא כן הבינו.

ומייל אחד קטן  הבהיר הכל:

יש לך את הסרט שהם צילמו את עצמם עושים סקס?

לא. אין לי.

(אני חוזרת לפוסטים מהורהרים למאה קוראים. יותר מוצא חן בעיני.)

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סתיו אדם  On 23 באוקטובר 2010 at 17:45

    אני מאלו שמקיאים אל הבלוג ….מקיאים מתוך רצון לשחרר להשתחרר, אני כותב מבלי לבודק מבלי לעשות הגהה, מסרב לשקר לעצמי…או ברשותך לעשות לעצמי מעשה איתן …( אהבתי מאד את הספר ולמעשה הלילה עולה פוסט ביקורת עליו בבלוג שלי אי שם בין 12:00 ל 01:00 )
    אני מקיא אל הבלוג לא חושב פעמים …זה אני …עם הטוב והרע שבתוכי אבל בעיקר עם האמת שלי …

  • chellig  On 23 באוקטובר 2010 at 17:46

    זה לא היה הפוסט, זה היה השם שלו שהלהיט

  • galithatan  On 23 באוקטובר 2010 at 18:44

    הזוי לאן דברים יכולים להגיע :S

  • kuksta  On 23 באוקטובר 2010 at 19:25

    תשמעי, אני באמת הפסקתי להבין את העולם

  • tsoof  On 23 באוקטובר 2010 at 19:48

    (אמרתי לך?)

  • מרב  On 23 באוקטובר 2010 at 20:23

    לא, לא חושבת שיש דבר כזה הבנת הנקרא. כבר קרה לי לא פעם שחשבתי שמשהו שנכתב ברור כל כך והסתבר שאחרים מבינים אותו אחרת לגמרי. למשל השיר העצוב של שלמה בר, ילדים זה שמחה. לי כל כך ברור שזה שיר מחאה ויצא לי להתווכח עם לא מעט אנשים שבטוחים שאפשר להבין את זה כשיר הלל לילודה. בחיי!

  • דפנה לוי  On 23 באוקטובר 2010 at 20:28

    זה גם הקונטקסט… אנשים קראו על רקע המוני טקסטים רכילותיים, תוכניות פיגולים בטלוויזיה וכו' וראו מה שרצו לראות.

  • מיכל  On 23 באוקטובר 2010 at 21:11

    ברור שזו לגמרי לא את. את כתבת פוסט עדין ונוגע ללב, בלתי שגרתי ואנושי מאוד בזווית המבט שלו (כדרכך, עד כמה שהבחנתי עד כה). ובהחלט אמרת באמצעות הדוגמא הזו של השניים המדוברים משהו על האופן שבו אנחנו נוהגים, כחברה, במי שמעזים לחרוג מן השורה ומן הקוד ה"ראוי".
    חבל.  

  • עידית פארן  On 24 באוקטובר 2010 at 03:26

    המקום שהכי קל לכתוב בו (ספרים) הוא בתוכך,
    קל לכתוב בו וקשה להגיע אליו.
    את יודעת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: