בדרך

כבר כמה שבועות שאני נוסעת. משוטטת בדרום, בשרון, במרכז, בצפון. ימים ארוכים, שותקים. נוסעת ומביטה סביב. הערים הנעלמות, המתחמים האינסופיים, האנשים שיצאו מאלה וחצו אל אלה.

("בדרכים", חשבתי בנסיעה, ואז קרואק התחיל לצרוח עלי שאני בורגנית חצופה ושאסתום. אז בסדר, ג'ק. דרך אחת. קטנה.)

*

אתמול יצאתי מתל אביב מוקדם. הרדיו פיזר שירים על עפעפי. בפקק בצומת יגור תהיתי למה אני תקועה בפקקים של אנשים אחרים, ואז ראיתי את התמונה הזאת:

באמת מזמן כבר

והתעוררתי לגמרי.

רגע אחר כך רובס סלסל לי מסלול הימלטות  –

דרך כל האנשים
מבטינו נפגשים
מה היה במבט הזה שבי הסעיר את כל הגוף

(רק בועז יכול להתחיל לי ככה את היום.)

מימין הכביש בית הקברות של אבא. השבוע, מתישהו השבוע, תאריך מותו. אני לא יודעת מה התאריך. ליד בית הקברות רעה עדר עצום של פרות, ושמחתי. אבא הרפתן אהב אותן.

וגם עם כהנא היה לו איזה עניין. (עזבו את הלינקים עכשיו. אחר כך תעשו סיבוב, הם לא יברחו.) אתמול היה הגליל המערבי מלא בכתובות האלה.

*

כביש הקריות. בניין ענק ועליו שני שלטים אדומים, סמוכים זה לזה: "בי"ח סיעודי" ומסתופף לשמאלו "SEX SHOP". האותיות הגדולות במקור.

"עין המפרץ" נכתב על הדף שלי. תחנה ראשונה. זה שם כל כך יפה, כל כך פואטי. אבל הדרך דומה לכבישים מסביב לאליזבת, ניו ג'רזי. פתח עצום של הגיהינום, מרחב שנדמה כאילו נוצר כתפאורה לסרט של סטיבן קינג. אבל השם הזה, עין המפרץ. זה חייב להיות מקום יפה.

השלט של ארומה נראה למרחוק, כמו תמיד. מחפשת מתחם או קניון, כמו תמיד. כאן הקניון מונח במרכז המתחם, שנראה כגידול שצמח סביבו עם השנים. החום נורא. אני מותירה את בועז במזגן ויוצאת.

הקניון עגול, ישן ועייף. בפנים ריח לא מזוהה, ואני שמחה על שאני לא מזהה. גיחה מהירה, ובריחה. רגע לפני היציאה אני מחליפה כמה מילים עם השומר של הקניון. הוא רוסי כבן ארבעים, רחב כתפיים וכחול עיניים. יפה תואר כמו כוכב קולנוע, אדיב כאציל אירופי. כל זה נדמה כסצינה מסרט משונה – החלל העגול של הקניון, סניף ארומה המכוער, גדודי המטיילים המבוגרים, אדומי הפנים, שהאוטובוסים מטילים בשערי הקניון, אגודת שוחרי ארומה  –

ממשיכה לנסוע. לא קיימת בעולם. חולפת ומתבוננת בו, ספונה מאחורי הזגוגיות שלי.

פוגשת את עכו, נזהרת מבוסתן הגליל. נכוויתי כבר משם רב-קסם אחד היום. נוסעת.

*

נהריה. (היא עוד קיימת! חולפת המחשבה הראשונה לנוכח מראהו הנדיר של רחוב הגעתון. קול פנימי נוזף: נהיית תל אביבית, סנובית מגעילה. ולחישה קטנה עונה: זוכרת כשגרת מחוץ לתל אביב? ובכל פעם שהגעת לעיר המחשבה הזו – היא עוד קיימת! משמע: אני לא כאן, ובכל זאת העולם נע ודברים מתרחשים. איזה פלא).

שולחים אותי לפינגוין. שלושים וחמש מעלות – איפה יש כאן פינגוין? אני רוצה לפגוש אותו. והנה, אכן: פינגוין.

גם לו חם כאן.

משנת 1940! מתגאה הפינגוין. זו מסעדה גדולה שהוקמה לפני שבעים שנה, ומנהל אותה בחור דק ונאה שהוא נכדו של מקים המסעדה. אצולת נהריה באה לכאן מאז ומעולם. משפחת שטראוס ומשפחת ורטהיימר ושלל גברות לבושות היטב גם בחום הזה. למטה חנות יין, ממול חנות ספרים קטנה – "דברי סופרים".

נילי ודוד והספרים

נילי מנהלת את החנות. ברקע – דוד.  (התמונה מטושטשת כי נילי טוענת שהיא לא פוטוגנית ואני לא רוצה לצער אותה).

הם מארחים בחנות חברים. ארבעים וחמש דקות הייתי אצלם, ומלבדי הם הכירו את כל מי שנכנס. אנשים לא אמרו מה הם רוצים. נילי יודעת ממילא. לזו – בורדה, להוא – החדש של הרלן קובן. זו באה לקנות מתנה לנכדה. המתנה כבר מוכנה, עטופה בקפידה.

בזמן שטיפלה בקונים, דוד סיפר לי על ההתאהבות שלה בספר "בור המים" של גריים בייס. בעוד שברחבי הארץ הוא נעלם לגמרי מהחנויות, כאן הוא עדיין נמכר. למה? כי הוא יפהפה, אומרת נילי. כי הוא מלמד מספרים בסיסיים, אבל גם בעלי חיים, וגם פילוסופיה, על מעגל החיים בטבע, ושימי לב לפרטים – איך בכל עמוד נסתרות החיות שמופיעות בפסים שבחלקו העליון והתחתון, ואיך בכל עמוד יש משהו שקשור ליבשת – בהודו מופיע הטאג' מאהאל, וזה ספר כל כך –

מוטב לציין כבר עכשיו שקניתי. שמוכרת כמו נילי יכולה לעשות את זה לספר. לגרום לכל מי שעובר בחנות לקחת אותו הביתה.

ביי מותק. נתגעגע

מנהריה לכרמיאל. גם כאן הביקור שלי מסתכם במתחמים. אני חולפת דרך העיר הריקה ותוהה שוב מתי ואיך נהיינו אמריקה – מתחמי ענק מחוץ לערים, חניונים מלאים, וברחובות אין נפש חיה. כך זה כמעט בכל מקום. כולם נעלמו אל הבית, הקניון, המתחם. אני רוצה להגיד שזה קשור למצב סוציואקונומי, אבל לא אומַר. אני לא יודעת אם זה נכון.

זה העולם. אני, מצדי, מאושרת. הארץ יפה, הנוף גורם לי להתרונן שוב ושוב. אני חושבת שהחיים יפים וטובים וצריך להודות עליהם למישהו. למשהו. תודה.

*

ארומה וג'ו והלל וארקפה - וגעגוע לפינגוין

ואז מעלה למעלות בנוף עוצר נשימה. ברחובות מגובבים עשרות פסלים, ואיש אינו מביט בהם. גם כאן האנשים מחייכים ונחמדים אלי. המון אנשים נחמדים מחכים בדרך. נודדת לטבעון, מטפסת במעלה יקנעם. הדרכים ארוכות, וקיומי הולך ומתבטל לאורכן.

"איפה יש לכם בתל אביב נוף כזה?" שואלת ליה.

בדרך לתל אביב נדמה לי שנהיה עצוב, אבל רק החשיך. ממשיכה לנסוע.

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אילן  On 21 באוקטובר 2010 at 16:42

    אני ממש זועם
    היית בפינגווין ולא הודעת. אוףף איתך
    א.

    • רוני  On 21 באוקטובר 2010 at 16:44

      דווקא חשבתי עליך. ואתה יודע מה גיליתי במעמקי ארץ הצפון?
      שאין לי את הטלפון שלך!

  • שלומית לוי  On 21 באוקטובר 2010 at 16:44

    נהריה היתה עיר הנופש שלנו כשהייתי ילדה. היה שם איזה בית הבראה קטן. זוכרת את הגעתון, את פינגווין.
    את מצליחה לרגש אותי שוב ושוב ושוב.
    ואוהבת את שמחת החיים שלך ואת התודה.
    כל כך לא מובן מאליו.

    • רוני  On 22 באוקטובר 2010 at 06:45

      שלומית, תודה 🙂 ואולי באמת ניקח את הילדים לנופש שם. יכול להיות נחמד דווקא.

  • מירי דוידוביץ  On 21 באוקטובר 2010 at 17:14

    ממש בדרכים

  • tsoof  On 21 באוקטובר 2010 at 18:16

    הכי אני אוהב שאת חוזרת.

  • לי עברון-ועקנין  On 21 באוקטובר 2010 at 21:22

    קסם.
    וקרואק, שיהיה בשקט. נראה אותו בדרכים וכותב ספרים ומגדל שלושה ילדים.

    • רוני  On 22 באוקטובר 2010 at 06:43

      נראה את ג'ק מעביר אחר צהריים אחד עם ילדה אחת – בת שלוש. אחר כך נדבר.
      (אבל אני אוהבת אותו. הוא היה הבנאדם היחיד שהבין אותי בגיל 17)

      • לי עברון-ועקנין  On 22 באוקטובר 2010 at 07:10

        כן, בדיוק!
        וכמובן, לא צריך למחוק בנאדם רק כי הבנתו מוגבלת בדברים מסוימים. 🙂

  • galithatan  On 21 באוקטובר 2010 at 23:13

    איזה יופי של מסע ותמונות. גרמת לארץ שלנו להיראות נהדרת (משהו שקל לשכוח עד שבא מישהו וכותב עליה כל כך יפה)

  • רונית לוי תלמי  On 21 באוקטובר 2010 at 23:39

    את כותבת כל כך יפה וברגישות רבה.
    אני דווקא ראיתי תל אביבית שמחה שילשום…
    חיבוק ומחכה להמשך,רונית

    • רוני  On 22 באוקטובר 2010 at 06:45

      תודה, רונית. היה כיף להפגש. באופן משונה הרגשתי בפינגוין (פעם ראשונה שלי שם, כן?) יותר בבית מאשר במתחם בזל המפחיד.

      • אביגיל  On 22 באוקטובר 2010 at 11:58

        דווקא ראיתיך השבוע במתחם בזל. התחבקת עם מישהי בחום ונראית מאוד שייכת 🙂
        פוסט מקסים.

        • רוני  On 22 באוקטובר 2010 at 12:01

          אביגיל, זו היתה רונית, בדיוק מעלייך. למה לא אמרת שלום?
          (מראות יכולים להטעות)

  • דפנה לוי  On 22 באוקטובר 2010 at 06:59

    ארץ מוזרה יש לנו. כל כולה בגודל של עיר אחת לא מאוד ענקית ונדמה שצריך פספורט כדי לעבור מרובע לרובע.

    • רוני  On 23 באוקטובר 2010 at 08:56

      ןבכל זאת אני אוהבת לנדוד בה ומרגישה אושר והמון אפשרויות גם במרחב המוגבל הזה.

  • Anne of green gables  On 22 באוקטובר 2010 at 21:53

    תודה על הקישור לסקירה שלי על בור המים. זה ספר מקסים בעיני, ואני שמחה שעוד אנשים אוהבים אותו, למרות שהוא מעולם לא היה חלק מהייפ תקשורתי.

    • רוני  On 23 באוקטובר 2010 at 08:55

      לצערי הוא נעלם מהחנויות לגמרי ואזל במחסנים. אפשר לקנות אותו בפינגוין ואולי בעוד כמה חנויות, וגם מהן ודאי יעלם בקרוב. הסקירה שלך היתה יפה מאוד.

  • בים  On 24 באוקטובר 2010 at 00:32

    כייף של פוסט

  • סאלי תדמור  On 27 בינואר 2011 at 23:01

    מצאתי את הבלוג שלך במקרה,
    הכתיבה שלך ממש מרגשת! 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: