על מה ולמה, אמנות ואומנות

כמה יפה המילה אמנות. כמה נהדרת, מלאה הבטחה וקסם.

אבל יותר ממנה יפה המילה אומנות. כאן אין שום הבטחה, רק תועפות של עבודה קשה. את זה כל אחד יכול לעשות, לעבוד קשה. ואין שום הבטחה לתוצאות מושלמות, לאיזה קסם שיתחולל. פשוט לעבוד.

*

הראיון המובטח עם דויד גרוסמן גרם לי לקנות את ידיעות אחרונות ביום שישי. אני אוהבת את גרוסמן אהבת נפש. הוא סופר נפלא, עדין וטוב לב. פעם נפגשנו ושוחחנו, והתרשמתי מהענווה ומהחביבות שלו.

וגרוסמן מלך. למרות הכותרות על השכול והיוגה, הוא דיבר רק על מה שמעניין אותו לדבר עליו במרחב הציבורי – האמונות הפוליטיות שלו. היה גם מעט על חייו כסופר מצליח ועל ההשלכות שיש לדבר הזה. אבל הפעם הוא לא דיבר בכלל על האומנות.

זה איכזב אותי, שוב. אני לקטנית אובססיבית של פרטי מידע על סופרים, אבל רק כאלה שקשורים לאומנות, ה-craft, כמו למשל:

  • ז'ורז' סימנון כתב בפרצי כתיבה דחוסים, רצופים. ספר בעשרה עד עשרים ימים, שבהם כתב מהבוקר עד הערב. בצהריים אכל עם הילדים, אבל מלבד זאת היתה דלת חדרו סגורה בפניהם.
  • דויד גרוסמן כותב בכתב יד על נייר. הוא מעתיק כל פרק שוב ושוב. כך הוא עורך את עצמו.
  • עמוס עוז מעיד שהוא קם כל בוקר ויושב לעבוד כפקיד.
  • מאיר שלו עושה את אותו הדבר, אבל  בנעלי עבודה של חקלאי. כשהוא צריך לשנות את סדר הפרקים, הוא רושם את שמותיהם על פתקיות מרובעות, מסדר אותן על הרצפה ומניע אותן ממקום למקום בעזרת מקל ארוך.
  • ג'ון אירווינג כותב עשר שעות ביום. כתיבת ספר אורכת אצלו כשלוש עד חמש שנים. עשרה אחוזים מזמן העבודה מוקדשים לכתיבה, תשעים אחוזים לשכתוב.
  • ש"י עגנון כתב ליד סטנדר, בעמידה, שלוש שעות מדי בוקר.
  • נורית זרחי כותבת בבוקר, מהר, לפני שיגיע הטלפון הראשון. מהרגע שהיא משוחחת עם מישהו, לא תצליח עוד לכתוב דבר.
  • יהושע קנז כותב רק בחו"ל. פעם היה שותה אלכוהול ומעשן במהלך הכתיבה. היום כבר לא. הוא אומר שאלכוהול וסיגריות פוגעים בבריאות אבל עוזרים לכתיבה. הוא מתגעגע אליהם.
  • א.ב. יהושע כותב כל הזמן, בין לבין. בבוקר הוא באוניברסיטה, בצהריים כותב, יוצא אחר הצהריים לפגישה פוליטית, חוזר וכותב עוד קצת.
  • סמי ברדוגו כותב שעתיים, אחר הצהריים, לאחר שהוא מסיים את עבודתו.

(יש לי עוד המונים כאלה, אני אוספת אותם. בולים של נחישות וחריצות.)

(ויש בבית הזה גם אוסף אהוב מאוד של עשרות ספרים על אומנות הכתיבה ושלל כלים טכניים לחלוטין שמרתקים אותי יותר מרוב ספרי המתח.)

אני יכולה להביט שעות בצילומי חדרי עבודה של סופרים, כמו בסדרה הזאת בגארדיאן.

האם הם כותבים בעט, במכונת כתיבה או במחשב? למה? האם הם יושבים באותה פינה כל היום? בוקר או לילה? איך האור נופל? יש סוג מסוים של עט שהם מעדיפים? יש להם טקסים קטנים? איך הם מפתחים רעיון? וכמה זמן זה לוקח? האם הרעיון יושב בפינה ומתבשל במשך המון זמן, או שמיד מזנקים כדי לתפוס אותו וכותבים במהירות?

עורכים אותך? (היחיד שאמר לא הוא יואל הופמן.)

אני לא מבינה איך נוצרת אמנות. איך מפזרים גרגרי פלא על מילים. אף אחד לא יודע איך זה קורה, אני חושבת. אבל אומנות, את זה אני דווקא מבינה ואוהבת. זאת פשוט עבודה קשה. לשבת המון המון שעות ולכתוב המון המון מילים. ולמחוק אחוז עצום מהן. ושוב. אני רוצה לדעת איך כולם עושים את זה. מתי, איך, איפה, וכמה.

(על הלמה כתבו פה רבים בפעם שעברה, והוא יפה, אבל איכשהו אוורירי ופחות מובן תמיד.)

ויואב אבני השכן הטוב נסע לכתוב באמריקה וכתב על זה – כדרכו, בצמצום – וגם צילם. הכי אהבתי את התמונות עם הרגליים למעלה. ככה בדיוק גם אני עובדת. 1, 2

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רינה  On 16 באוקטובר 2010 at 10:52

    אני גם אספנית של מידע בכל מה שקשור לתהליך הכתיבה, זה תמיד מעודד אותי לשמוע על הדרכים השונות של אנשים לכתוב, לדעת שאין דרך אחת נכונה, (ובשקט אני אומרת לעצמי שאולי גם הדרך שלי תצליח לבסוף).
    ואגב, אתמול הגעתי לסרט שעשו על בתיה גור, שבו היא גם מדברת על תהליך הכתיבה שלה. מעניין.
    http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-8871,00.html

    תודה,
    רינה

    • רוני  On 16 באוקטובר 2010 at 16:42

      (בשקט אני אומרת לך שלי זה עבד בסוף)
      ותודה על הלינק.

  • גליה  On 16 באוקטובר 2010 at 10:56

    אני מבינה וגם מתחברת לרצון להבין "איך עושים את זה" בפועל – ובמיוחד אלו שמצליחים ונוגעים בכל כך הרבה בכתביהם.אבל אני חושבת שלבסוף לכל אחת ואחד יהיה את מה שעובד עבורו..ובהחלט צריך לחפש את מה שעובד, ולא להתייאש..:)

  • onlythesun  On 16 באוקטובר 2010 at 11:42

    לפעמים זה מרגיש כמו נבט העטוף באין ספור רבדי ספק, מידי פעם אתה חש פרפור פנימי , אבל עדיין לא ניתן לראות דבר, הפריצה המיוחלת לא מתרחשת, ואתה מתחיל לתהות אולי זה לא קיים שם באמת.
    האומנות, הזמן שצריך להשקיע, ההתמדה והמסלולים השונים – ארוכים ומפותלים, קצרים וישרים, זוהרים או אפרוריים הו תזכורת נהדרת ומעודדת. תודה.

  • נועם  On 16 באוקטובר 2010 at 12:28

    התאכזבתי מהריאיון של גרוסמן. הוא מדבר כאדם שבע, מלב הקונצנזוס (אולי לא הישראלי, אבל אתם יודעים, אוהבים בעולם את מה שהוא אומר ונותנים לא על כך פרסים יוקרתיים). אבל כתבו השבוע על גלעד עצמון. זה לפחות היה מעניין.

    • רוני  On 16 באוקטובר 2010 at 16:43

      נועם, לינק לראיון עם עצמון? איפה? מה?
      גרוסמן, גם כשהוא שבע, מוצא חן בעיני. אבל בטח הבנת את זה כבר.

      • נועם  On 16 באוקטובר 2010 at 22:27

        במוסף הארץ הופיע ראיון עם גלעד עצמון ועם רוברט וואיט לכבוד דיסק משותף שלהם. ולווט כבר בדקה והודיעה שזה לא נמצא בינתיים באתר הארץ (רק על נייר).
        .
        עוד דבר שלא אהבתי זה שגרוסמן מקבל פרס חשוב ובאותו יום הוא לוחש לעיתונאי שמראיין אותו שפרסים זה קרקס. הלו? בטח הוסכם מראש בינו לבין ועדת הפרס (אולי אפילו בכתב) שקבלת הפרס לא תמנע התבטאויות כאלה…

  • galithatan  On 16 באוקטובר 2010 at 13:17

    אני אוהבת את הסיפורים על הכתיבה של ש"י עגנון. ואוהבת את הרעיון של לכתוב בחו"ל, למרות שאני מאלה שלא מסוגלים להיות דקה בין ארבע קירות כשיש עולם שלם רועש ורוגש בחוץ, ואני יודעת שהזמן שלי עם העולם הזה הוא מוגבל.

    ובעניין גרוסמן, אני מודה שהתאכזבתי לגלות שהוא לא מתנהל עם אימיילים וסמסים.

    • רוני  On 16 באוקטובר 2010 at 16:44

      גם אני לא יכולה לכתוב בחו"ל. אני כותבת – לא בדיחה – בפרדס חנה ובגבעת עדה ובבית זית, מקומות זוהרים שכאלה.
      ולגבי גרוסמן והאינטרנט, אני דווקא מאוד שמחתי בשבילו.

  • chellig  On 16 באוקטובר 2010 at 13:39

    ציטוטי המלאכה שאת מלקטת יפים עד מאד בעיני,
    אני מקווה שהם גם מדרבנים אותך למשמעת ברזל 🙂

    נ.ב. הפוסט לא עלה ל"רשימות" משום מה

    • רוני  On 16 באוקטובר 2010 at 16:45

      מדרבנים מאוד.
      ותודה. זה טופל.

  • אסתי סגל  On 16 באוקטובר 2010 at 16:46

    ו… קבלי קצת טריוויה על הכתיבה של מאיר שלו

    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000341887

    • רוני  On 16 באוקטובר 2010 at 16:54

      זה ראיון יפהפה. הגישה שלו מתאימה לי כל כך – עבודה פשוטה וישירה, בלי התייפיפות.

      אבל – וזה כמעט לא הוגן, אבל אי אפשר להתאפק.

      במשפט:
      "מה שעוד מייחד את ספריו של שלו, לבד מעלילות שנעות בין ריאליזם לפנטזיה וגיבורים גדולים שהתהלכו כאן בין בית אלפא לנהלל, זו העברית העשירה והיפיפייה שלהם."
      מסומנת המילה "אלפא" לבדה, ללא בית, והפירוט מופיע כשאת מרחפת מעליה:
      אלפא : מדד סטטיסטי שמשמש לבדיקת פרופיל הסיכון של קרן נאמנות, נייר ערך או תיק השקעות ומשקפת את הערך שמנהל הקרן מוסיף לתשואה שלה או מחסיר ממנה. אלפא חיובית של 1 מלמדת שהקרן הציגה ביצועי יתר של 1% על הבנצ'מרק. באופן דומה, אלפא שלילית של 1 תלמד על ביצועי חסר של 1%.

      • אסתי סגל  On 16 באוקטובר 2010 at 17:22

        ענק.
        בלי כוונה הם מספקים לנו כאן חומר לפוסט פילוסופי-חברתי-תרבותי-ביקורתי.
        את מרימה את הכפפה?
        או שאולי, זה המקום לחבירה ולפוסט משותף?

        • רוני  On 16 באוקטובר 2010 at 18:03

          אבל אסתי, להסביר את זה? להרחיב מעבר לדיוק המושלם של זה?
          זה כל כך אומר את עצמו, ואם אני אנסה לכתוב עוד מילה אחת, אני אצא כזאת צדקנית. אם את מסוגלת להיחלץ מזה, לכי על זה. אני אמחא כפיים מהצד.

  • מרית בן ישראל  On 16 באוקטובר 2010 at 17:17

    לא זוכרת איפה קראתי שטוני מוריסון מתעוררת בחושך ומחכה לאור הראשון ואז היא מתחילה לכתוב. זה כאילו בתחומי האומנות שסימנת, אבל זה תיאור מדויק של המהלך בספרים שלה. מתחילים באפלה ובסוף נגיעה של אור.

    (וה"אלפא" מהראיון עם שלו – נפלאה. זה מתאר את ישראל כאן ועכשיו בדיוק ששום עברית עשירה לא יכולה להשיג).

    • רוני  On 16 באוקטובר 2010 at 18:03

      מרית, מוריסון קמה בארבע וחצי. היא המודל שלי, על אף שהכתיבה שלה היא כל כך מאגית שהיא מעלה על הדעת אמן בפעולה, ולא אומנות. (אני יודעת, זו טעות.)

      • מרית בן ישראל  On 16 באוקטובר 2010 at 18:42

        ככה זה במאגיה, האומנות מתחרזת עם האמנות, או ששתיהן צומחות מאותו שורש. זה מה שניסיתי להגיד על מוריסון, לא משנה אומנות או אמנות, היא תמיד מגיעה לאותה תבנית.
        ולכן אי אפשר להשתמש בה בתור מודל. אפשר לקום בארבע וחצי אבל זה לא יהיה אותו דבר. המשמעות תשתנה.

    • אסתי סגל  On 16 באוקטובר 2010 at 20:05

      היי מרית,
      לדעתי קראת את זה אצלי.
      תירגמתי בזמנו ראיון שנתנה ל"פריס ריוויו" ובו סיפרה על העניין הזה של לקום לפני שהשמש זורחת ולכתוב כשבינתיים עולה השמש.
      אצלה זה היה כי היו לה ילדים קטנים והיא היתה צריכה להעביר את מלאכת הכתיבה לשעות של לפני שהבית מתעורר ואז היא צריכה לעבור לפוזיציה של אמא במשרה מלאה ואחר כך ללכת לעבוד……

      הזכרתי את העניין הזה כשראיינתי את מאיר שלו ושאלתי אותו אם גם בשבילו הזריחה כל כך משמעותית, הוא אמר שהוא לא רואה שום זריחה ושום הרואיקה סביב זה. הוא כותב.

      • מרית בן ישראל  On 16 באוקטובר 2010 at 20:48

        אסתי, מאד יכול להיות שקראתי אצלך (בטוח!) אבל ראיתי גם ראיון טלוויזיוני איתה כשגרתי בארצות הברית וקראתי גם בעיתון, והדגש שם היה קצת אחר. היא אמרה שהיא מתעוררת בחושך ומתחילה לכתוב ברגע שהשמש יוצאת. וזה לא היה פרקטיקה (ילדים) וגם לא בדיוק הרואיקה, יותר לכיוון הטִקסי. והיא לא כזאת בעלת-מלאכה בנטיות שלה, יש בה מן הכוהנת.

        • אסתי סגל  On 16 באוקטובר 2010 at 21:25

          כן, מסכימה איתך. גם בראיון היא נותנת את הקטע המיסטי על זריחת השמש, ואחר כך במובלע מסתבר שזה היה מסיבות פרקטיות – ילדים וכו'.

          אחפש את הקטע ואביא לכאן (יש לי תחושה שמחקתי אותו באחת מהתקפות הקריזה שלי על הרשת, אז מקסימום אתרגם שוב)
          בעצם, למה לתרגם תיכף אביא לך לינק לראיון…
          http://www.theparisreview.org/interviews/1888/the-art-of-fiction-no-134-toni-morrison

          וספציפית לקטע:
          Writing before dawn began as a necessity—I had small children when I first began to write and I needed to use the time before they said, Mama—and that was always around five in the morning. Many years later, after I stopped working at Random House, I just stayed at home for a couple of years. I discovered things about myself I had never thought about before. At first I didn’t know when I wanted to eat, because I had always eaten when it was lunchtime or dinnertime or breakfast time. Work and the children had driven all of my habits . . . I didn’t know the weekday sounds of my own house; it all made me feel a little giddy.

          I was involved in writing Beloved at that time—this was in 1983—and eventually I realized that I was clearer-headed, more confident and generally more intelligent in the morning. The habit of getting up early, which I had formed when the children were young, now became my choice. I am not very bright or very witty or very inventive after the sun goes down.

  • ליטל  On 16 באוקטובר 2010 at 20:43

    גם אני תמיד אוהבת לגלות 🙂
    מתוך סקרנות, וגם מפני שאני רוצה ללמוד מאנשים דרכים ולקבל רעיונות 🙂

    נשאלנו כאן איך אנחנו עובדים? נראה לי שכן, ואני רוצה לשמוע תשובות 🙂

    שלי –
    אני עדיין מנסה כל מני דרכים. מנסה כשיש לי השראה, מנסה לפי מכסת מילים או כמות מסויימת של שעות בלי קשר להשראה. מנסה לבד, מנסה בחברה (וזה עובד די טוב), מנסה בכל מני פינות, בפארק, בבית, בבתי קפה.

    מעדיפה במחשב, כי להקליד את זה אחר כך זה סיוט בשבילי, וכי כשהמחשבות רצות קשה לעמוד בקצב על נייר. לרוב כשאני עובדת על משהו יש לי פרצי רעיונות, שאותם אני כותבת הכי מהר שאני יכולה – על כל דבר אפשרי (מעטפות, טישו, מיילים, קבצי מחשב. למה שבמחשב יש לי מילת סרץ' לרעיונות כלליים ומילה ספציפית לכל יצירה, כדי שאוכל למצוא את רובם).

    עוד לא מצאתי דרך שטובה לי, מבחינת כמות ההכנה מראש. אם אני מגיעה בלי כלום, לרוב קשה לי להתקדם. אני לא יודעת לאן, אין לי אפילו מניעים (קשה לי בתחום המניעים :-)) והכל מתפזר לי. אם אני עושה תחקיר, הוא נותן לי המון רעיונות, שלרוב לא מתגבשים לעלילה אחת, ואז, לפני שיש לי משהו מגובש, לרוב אני מגיעה לשלב בתחקיר שאני כבר לא יכולה לחשוב יותר על הנושא, ופיסות הסצנות שכתבתי תלושות, וזה חוזר למדף.

    עדיין מחפשת מתי טוב לי לערב אחרים, ואיך. צריכה לאזן בין הצורך לפידבק שקול, לצורך שלא יערבבו לי מדי את הרעיונות, לזכור מה האמת שלי ביצירה. מנסה לאזן בין צורך בעידוד (ביקורת כסח בשלב מוקדם מדי יכולה להשאיר אותי ללא יכולת להמשיך, ועידוד קטן יכול לתת לי אנרגיה להמון עבודה קשה), לבין צורך לדעת באמת מה עובד ומה לא, ואיך לתקן.

    בדבר אחד אני בטוחה – פידבק לא אחראי גרוע משום פידבק. מוותרת מראש. יש הבדל עצום בין פידבק לא אחראי, שבו פשוט שופכים על המחבר את כל הצרות, השיפוטים ונקודת המבט הספציפית של נותן הפידבק, לבין פידבק כן, מדוייק ולא מתפשר. אל תגיד לי "ממך ציפיתי ליותר", תגיד לי "אני חושב שזה יהיה טוב יותר אם תפתחי את הסצנה ותעשי אותה יותר קיצונית" וכיוב'. (ובאותה מידה אני מעדיפה לדעת ספציפית מה
    עבד בעיניך, מעבר ל"את כותבת ממש טוב").

    בכל מקרה, אני אישית צריכה את השקט בתוכי, איפה שדברים מתבשלים. לרוב אני לא מראה וכמעט לא מדברת על מה שאני עושה עד שמבחינתי זה בערך מוכן (לא לגמרי, אז זה סיוט להכריח את עצמי לשכתב), ואז מראה לכמה אנשים שלכל אחד מהם יש סגנון שונה וחיבות שונות, לפידבק. ואז אני משכתבת עד שיצורי הפרא הקדמונים ישובו ויעלו מן הים, והשמש תבלע את העולם עם פיסת טוסט.

  • ברונו  On 16 באוקטובר 2010 at 23:01

    קראתי על עוד אמן – אני חושב שזה בונו ? שראה שהוא לא מצליח לכתוב שירים כמו שצריך והכתיבה משתלטת עליו ועל החיים שלו. אני הוא החליט לכתוב כמו פקיד – משמונה עד חמש בצהריים ואז הוא קם והולך. כנראה שיש משהו בשיטה הזאת …

    • רוני  On 17 באוקטובר 2010 at 12:48

      צריך רק להיפטר קודם מהעבודה הרגילה שצריך לעשות בין שמונה לחמש.

  • מעין  On 16 באוקטובר 2010 at 23:20

    מכירה את זה: http://www.flickr.com/photos/tali_amitai_tabib/
    ?

    מה שיפה, אולי גם מתסכל, זה שגם אם תעשי את מה שהם עושים זה לא מבטיח שתצא כתיבה טובה. אבל זה גם כל הקסם, כי אז את יודעת שבסופו של דבר, מה שתכתבי תלוי בך.

  • אילן  On 17 באוקטובר 2010 at 06:48

    מרתק
    באותה מידה שסרטוני "מאחורי הקלעים" או "איך יצרו את הסרט" מעניינים כמו הסרט.
    א.

  • עידית פארן  On 17 באוקטובר 2010 at 10:13

    לפני כמה זמן, בהקשר של "איך לכתוב ולעשות את זה נכון" ארז, הבן זוג שלי שלח אותי לקרוא את "עשיו" של מאיר שלו.
    יש שם קטע שהוא ממש מסביר איך כותבים סיפור. (ככה הוא אמר, ארז)
    ואני, חסרת סבלנות ניאורוטית ועצבנית פתחתי את הספר הזה כמה פעמים (נתחיל מזה שבוקר אחד בכלל קמתי, לא היה אותו בחנות, הספריות בבית הזה מבולגנות, הלכתי לבית של חברה שלי ואמרתי לה שאני חייבת אותו. ועכשיו. טוב שנשארו לי שתי חברות זאת היתה אחת מהן)
    ואז התחלתי לקרוא, לפי הסדר, ישבתי ברכבת וקראתי
    ולא קרה שום קסם, אז התחלתי לדלג בין הדפים כדי לחפש את הקסם הזה של איך כותבים, איך כותבים סיפור
    (עוד לא מצאתי אותו בתוך הספר הזה הספציפי)

    אני פחות מתרכזת במה שקורה מאחורי הקלעים כי זה נורא טו מאצ בשבילי לנסות להבין גם את התהליך וגם את התוצאה, ויש לי תמיד יותר כלים להסביר את זה כשאני רוקמת תכשיט (אשכרה רוקמת, כי ככה אני עושה אותם)

    אני משערת שמי שעוסק במלאכה הזאת עומד בכל פעם על מדרגה אחרת כדי שתהיה לו הראיה לתאר את המראות (משם אני גם מבינה את הריצה של מורקמי, המרחק שהוא גומע)

    ובטח יש משהו נוסף שהוא מאוד חידה בעיני
    לסחוף לתוך כאילו חלום, לתוך רגש שמתורגם למילים.

    ואת כל הנאום הזה הרשיתי לעצמי, רק בגלל שבמקרה במקרה פתחתי את "חסד" שניה לפני שקראתי את הפוסט הזה, וטוני מוריסון
    זה לשבת על הכסא, לקרוא את העמודים הראשונים
    ולהחזיק את הכסא בצד כדי לוודא שהוא לא מתהפך, מרוב שהיא רואה משהו מכל מיני כיוונים. (ולמרות שזה טקסט מתורגם ולא בשפת המקור שלו)

    (אומנות….זה בטח לפתוח את הפתק הזה בתוך הלב על אלפי הקיפולים שלו, ולא לפחד מאף קיפול, זאת בטח האומנות הזאת….)

    מגדה סאבו עושה משהו כזה (לא כמו טוני מוריסון) שמגרד את הקצוות של המצפון מבפנים, על כל הקפלים בפתק הקטן והדחוס שיש לה. (היא כתבה את "הדלת" )

  • tacat  On 17 באוקטובר 2010 at 10:29

    שאלה לי אליך. שאלה שמסתובבת אצלי בראש ומטרידה כל אחד שהיא יכולה.
    מהי, לדעתך, ההגדרה לאמן?

    תמיר

    • רוני  On 17 באוקטובר 2010 at 12:47

      תמיר, מה זה חשוב מה ההגדרה שלי?
      אבל אם חייבים – מי שמגדיר את עצמו כאמן, ורצוי שגם יעשה אמנות.

      • tacat  On 20 באוקטובר 2010 at 16:19

        למה זה חשוב? זה לא(:
        זה פשוט שאת אוספת פרטים שקשורים לאומנות, ואני אוסף פרטים שקשורים לאמן.
        הצטערתי לשמוע שעברת ממודיעין, קצת התקשתי להיתנתק מהמחשבה של איתן רץ ברחבי הפארק של עמק איילון, עם כמה שזה לא מתאים לתיאור הכללי(:

        ועם כבר, עם זה לא חצוף מידי מיצדי.. הייתי שמח לשמוע את דעתך על כמה מהקטעים שלי.. בזמנו הייתי אמור לקבל את זה בלווא הכי, כיוון שתיכננתי לשלוח קטע לתחרות הנוער של פירסי עינת, אבל אז הצטערתי לגלות ש..הסיפור שלי פשוט קצר מידי מכדי להיתקבל אפילו. איזה רעיון מוזר, שסיפור יהיה קצר מידי לתחרות של סיפורים קצרים. נו טוב.
        התאהבתי בכתיבה שלך בספר..אפילו שיצא לי לקרוא רק פרקים מעטים ממנו מביקור לביקור בחנות. ואני חושב שיש להמון מה ללמוד ממך.. במיוחד כאחד בתחילת דרכו.
        המייל שלי זה tacat@walla.com.. ועם לא, תודה בלווא הכי(:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: