למה סופרים עונים לשאלה הזאת?
מעולם לא שאלתי את המתכנת למה הוא מתכנת, את החייט למה הוא תופר, את הטבח למה הוא מבשל, את השרברב למה הוא משרברב.
שואלים את הרוצח למה הוא רוצח, את הגנב למה הוא גונב, את הצייר למה הוא מצייר ואת הסופר למה הוא כותב.
למה שואלים את השאלה הזאת רק את הסוטים מהסדר הישר, את הפושעים ואת האמנים? ולמה התשובה תמיד כל כך מעניינת?
למה אתה כותב?
למה את כותבת?
(כן, בתגובות, בבקשה).
(הכל בגלל ורגס יוסה אצל אסתי)
אם תרצי 
תגובות
כותב בעיקר בגלל שאני לא יודע להיות שרברב ואין לי אומץ לרצוח.
אולי אני ארצח אותך.
כי רק ככה הקטטר נשאר במקום.
וגם אותך. ליצים.
כי תמיד אני חושבת מחדש שזה ישנה משהו אם אנשים יקראו את זה? אבל כתבתי גם כשזה היה רק למגירה.
כי אני חושבת במילים? אולי.
כי אני חושבת שזה עוזר לתפוס משהו, את החוויה? גם כשזה מקלקל בעצם.
בוקר טוב.
בוקר אור, מותק. את נשמעת מוכרת מבפנים.
ויש להוסיף שאנשים מעידים, לעתים, על עצמם שהם "חוטאים בכתיבה", אך לא שהם "חוטאים בתכנות".
בגלל שכלפיהם יש איזושהי יראת כבוד (או רק יראה). יש תחושה שזו שליחות או ייעוד, ובכל אופן לא רק או "סתם" מקצוע. בגלל זה שואלים. (ובגלל זה, במקומות שמעריכים נגרים או חייטים או טבחים או – אני מניחה – מתכנתים, שואלים אותם אותה שאלה.)
למה, באמת?
ממליץ לקרוא על תופעת ה Natural-born blogger
http://www.scripting.com/stories/2009/11/24/naturalbornBlogger.html
ואולי גם על הבלוג של אמא שלי
http://webster.co.il/2010/03/31/1768/
כי רק כך יש לי האשליה שאני מצליחה לומר ולהביע את כול מה שאני מבקשת.
סוג אחר של טקסט, אבל זה גם סוג של כתיבה. למה? כי זה הכל. כל מה שיש.
איזה מזל שאת בעולם.
נראה לי שבתור ילדה התחלתי לצייר בגלל ביישנות כרונית ואיזו תחושה של חוסר התאמה לסביבה. הייתי צריכה ליצור איזו פינה נעימה משלי, מין מנגנון הגנה כזה. עכשיו אני מציירת קצת במקום לדבר, כלומר זה עניין של תקשורת. אבל יש עוד הרבה סיבות, זאת תהיה התגובה הכי ארוכה בעולם אם אמשיך…
תקשורת זו גם מילה שלי. וגם חלק מהדברים האחרים. הייתי רוצה לקרוא את כל התגובה ההיא.
אני דווקא שואלת את השאלה הזאת את כולם (במסגרת תפקידי כיועצת ארגונית). והתשובה תמיד מרתקת; ואגב, שווה לשאול למה התחלת (או איך), ולמה המשכת. כי זה לא אותו דבר. זה כמו לצאת עם מישהו לעומת להתחתן איתו.
בעניין יצירה, הכי אהבתי את תשובתו של רפי לביא לשאלה למה אתה מצייר. הוא אמר, בראיון רדיופוני שהושמע שוב אחרי מותו, שמבחינתו, לצייר זה כמו לעשות פיפי. למה אתה עושה פיפי? כי זה מה שהוא עושה.
הוא צדק, לביא. היה איש חכם.
כי כואב.
וזאת הדרך היחידה (שלי) לעשות איזשהו סדר בעולם השרירותי, הלא צודק, וחסר ההגיון שמסביבי ובתוכי.
לצערי – כי יש לי הרבה דברים להגיד כל הזמן, ואני לא רוצה לדבר כל כך הרבה. בכתב זה יותר בשקט.
כי כך אולי אפגוש אותך ותגידי לי מה דעתך על מה שכתבתי.
🙂
כי זה מסדר לי את העולם.לפחות את הפנימי
יש פה כל כך הרבה דברים לחשוב עליהם, מהתגובה של אסתי, שחורכת את קצות האצבעות של מי שינסה להגיב לה תגובה סתמית, לתגובה הכאילו-משמחת של מיכל ולכל האחרים – איכשהו אני מאמינה לכל מילה של כולם.
ולגבי המתכנתים – יש לי אחד בבית, והתשובה שלו היתה במהלך השנים, "בגלל היצירתיות" ו"בגלל הריגושים". ההנחות המוקדמות שלנו משעשעות.
לא כי אני רוצה אלא כי אני צריכה.ממש.
כי כשאני רואה את זה מולי זה כבר לא בחושך.
רק שירים קצרים כרגע,כי זה אני.
כי זה עושה לי סדר בבלגן ושומר עלי.
כי אני אוהבת.
[מצטער, תשובה קצת ארוכה]
קודם כל אני אתייחס לעצם השאלה. בגדול אני עם כנרת – אני גם שואל כל אחד, אבל זה אולי הגנים העיתונאים, ואולי גם כאן טמונה התשובה. כתבת בפוסט שלא שואלים את המתכנת, החייט השרברב והטבח למה הם עושים את מה שהם עושים. ובכן, זה אולי כי לא שואלים אותם גם שאלות אחרות. כלומר – צריך לקחת בחשבון מי ומתי שואלים? אם אתייחס רגע לעיתונות – אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיינו שרברב או חייט. רוצה לומר – שואלים כאלו שאלות את מי שמעניין גם לשאול דברים אחרים, שיש להם סיפור שיכול לעניין.
עניין אחר הוא הניסוח, וגם כאן (באופן לא מפתיע) אני עם כנרת. אני חושב שבדרך כלל שואלים למה התחלת, מתי או איך, ולא למה בכלל. זה תמיד מעניין לשמוע מאנשים איך הם התגלגלו לעשות את מה שהם עושים, ולא משנה מה הם עושים.
ספציפית לגבי הכתיבה – עדין, גם היום, יש לכתיבה ערך סימבולי גבוה יותר מהפעולה הפיזית שאותה לכאורה כולנו יודעים לעשות – לחבר אותית למילים ולמשפטים. המשמעות של כתיבה – ושוב, גם היום – היא עדין הנפקת תו איכות, במיוחד כשמדובר בהוצאה נחשבת או בכלי תקשורת שיש מי שנושא אליו עיניים (מבלי להזכיר שמות…). ולכן, הרבה אנשים הולכים לכתוב כי זה "נחשב", מסים להוכיח שגם הם יכולים, והרבה הולכים לכתוב כי יש להם סיפור שהם רוצים לספר, והרבה באמת מתייחסים לזה כמו לעשות פיפי. כי זה פשוט שם. ויש גם מי שכותב כי זה כואב.
ולבסוף, כמי שהתחיל לכתוב באופן רציני רק בשנים האחרונות, ואפשר להגיד שדי במקרה, חשבתי על זה לא פעם – למה אני כותב. יש מן הסתם המון תשובות. אקסהיביציוניזם היא אפשרות אחת, הכבוד שנלווה הוא חלק אחר, הרצון להשפיע, הריגוש, העניין בלפגוש כל שבוע אנשים חדשים, האתגר. בכל זאת יש הבדל בין כתיבה עיתונאית לכתיבת פרוזה, ובכל מקרה אני לא בטוח שיש תשובה אחת נכונה.
[זהו]
העניין עם הערך הסימבולי של הכתיבה נותר איתי, כי כשאתה מהלך בין כותבים זה כבר לא כל כך נחשב.
והפסקה האחרונה שלך, קניתי אותה כפי שהיא. יש הבדל בין כתיבה עיתונאית לפרוזה לעיון לטלוויזיה – אבל בבסיס יש את האקסהיביציוניזם, הריגוש והרצון ליצור קשר עם אחרים.
(עכשיו תעשה תרגיל – כמה מזה תקף גם לפייסבוק, בשינויים קלים?)
ברור שזה תקף גם לפייסבוק, זה לא אומר שאני צריך לקחת בזה חלק. או אם להיות יותר מדוייקים, העובדה שיש לי במות אחרות ונחשבות יותר או פחות לבטא את הצורך הזה, עושה את שלה.
אני גם מסכים עם ליטל – החדווה בגילוי שאתה לא לבד בעולם הזה, בחוויות ובמחשבות שלך – יש לכך ערך בלתי יסולא בפז.
אני מתחבר לתשובה של אסתי:
ככל שהמצב יותר בקאנטים – גדלה אצלי היצירתיות, כדרך התמודדות.
כדי שיעריצו אותי.
עובד.
מצחיק, המחשבה הראשונה שלי היתה:
למה את כותבת? למה לא: למה את נושמת? איזה מין שאלה?
ואז ראיתי בהמשך שרפי לביא היה הרבה הרבה יותר מחודד,
כן, זו כנראה התשובה.
זו אחת הצורות הטובות ביותר שאני מכיר להושיט יד וללחוץ את ידו של מישהו אחר. לספר לו סודות בלי שיבין שהם סודות ולגרום למחשבות שלנו ללכת באותו שביל, בלי לפגוש אותו בכלל.
אני לא חושב שאי פעם ממש כתבתי למגירה, זה תמיד בשביל שיהיה מישהו שיקרא. אולי זה פשוט צורך בתשומת לב, ורצון להרשים, אולי זה בגלל שיש דברים שלהגיד אותם בדרך הקצרה זה להיות פוץ ולהגיד אותם בדרך הארוכה זה לכתוב ולתת למישהו אחר להחליט אם הוא רוצה להכניס את זה פנימה, בעצמו. זה להציג את הרעיונות הכמוסים והפומביים שלך, אבל תמיד עם משהו קטן שיפתה. וזה כיף.
אני כותב בשביל להרגיש שיש מישהו שקורא, כנראה.
כי אי אפשר אחרת
אולי "למה אני קוראת?" – כי זה מעניין, כי למדתי משהו כי היה צירוף של כמה מילים שעשה גלגול על הדשא ורק אחר כך שמתי לב שאלו היו מילים ולא משהו שאפשר היה לגעת בו?…
אנשים (וילדים) כל הזמן נשאלים למה הם עושים את זה או את זה כי את מי שעומד לידם ומולם זה מעניין. כי ככה מתפתחת שיחה…
בין השאר, אני חושבת שזה קשור לכך שהרבה פעמים לא מבינים בכלל על מה אני מדברת. אם יש לי סיפור שלם להסביר בו, סיפור שהוא שלי, ואני יכולה לסדר בו את המערך, יש לי קצת יותר סיכוי.
אבל עדיין יש כמה דברים, אפילו דבר ספציפי אחד, גדול, שאני כבר שנים מנסה להמציא סיפור שיחבר בינו לבין אנשים שלא מבינים, ולא מצליחה.
אני גם מאד אוהבת לגלות דברים על העולם לפי תגובות אל יצירות שלי. לגלות פתאום שהמון אנשים חוו דברים דומים, או לגלות שדברים שהאמנתי שברורים לכולם קשים מדי לעיכול לרוב מי שקרא, כל מני הפתעות מעניינות שאנשים מביאים אחרי שקראו.
אבל לא בגלל זה אני כותבת. בגלל זה אני נהנית.
ליטל, זו תגובה כל כך מקסימה. וטוב שזו הסיבה שאת נהנית ולא הסיבה לכתיבה – כי אני מאמינה שאנשים אף פעם לא יבינו ממילא.
כל העניין של תקשורת הוא נסיון לנצח את מידת אי המובנוּת של כל אחד מאיתנו בעולם הזה.
🙂
אני פשוט נורא נורא נהנה מזה. ואני חושב שזה בגלל שהכתיבה היא הדרך שלי להיות יצירתי (בצורה מוצלחת).
בשבחי הפשטות, תומר.
אני לא כותבת כי אני בשביתה. עד שלא אקבל את התנאים המתאימים (רבע שעה שקט, סביבה דוברת עברית) לא אכתוב.
הלה, את נשמעת כאילו את כועסת ורוצה להעניש מישהו.
זה נכון? זה עובד?
לא, לא ממש…
(כלומר כן כועסת, אבל העונש לא עובד)
אחרי כל התגובות הנהדרות שקיבלת, נשארתי עם השאלה. באמת, למה? לי אין תשובה.
אה, אורה, התשובה הכי טובה 🙂
אני כותב מתוך צורך פנימי. בעיקר הרצון לתת לחיים שקיימים שם בפנים, בחלק הלא מודע – להתקיים.
אני אומנם ממש בתחילת דרכי, אבל אני כותב כבר די הרבה זמן והרהרתי בשאלה הזו יותר מפעם אחת.
מה שגם, אני כותב כדי לגעת באנשים.
לרגש אותם, להצחיק אותם, להרגיז אותם. לגרום להם לחשוב.
וכמובן, בשביל עצמי (ואולי, אולי עם הטענה הזו הייתי צריך להתחיל את התגובה).
פתחתי את הבלוג שלי בהשראתך, אשמח אם תביעי דעתך על סיפור קצר שפרסמתי.
יום טוב,
דניאל.
אני דווקא בעד לשאול את הטבח למה הוא מבשל, במיוחד אחרי כמה וידויים אתמול ב"מאסטר שף" (למרות העריכה הצהובה, היה נחמד).
(אני אתקשר בראשון. היה עמוס לאללה)
טרקבאקים
[…] הלמה כתבו פה רבים בפעם שעברה, והוא יפה, אבל איכשהו אוורירי ופחות מובן […]
[…] כמה שבועות שאלה כאן רוני "למה אתה כותב? למה את כותבת?" וזרקה אותי […]
[…] רוני פתחה בשאלה "למה לכתוב", אינדי תהתה על שינויים שהכתיבה שלה עוברת בגלל המעבר […]