איכרה בעיר גדולה

*

חודש אחד בעיר. כל כך הרבה רגעים, כל כך מעט אוויר. כי האוויר פה אחר, בתל אביב. הפרודות צפופות ולחות וקשה לי לנשום לפעמים, אבל האבנים רכות ומתמסרות, והעולם אלתרמני מאוד, ויהיה אפילו יותר בקרוב. עוד מעט סתיו.

זו הפעם השניה שלי בעיר הזאת. הראשונה היתה לפני עשרים שנה בדיוק. אני זוכרת את החודש הראשון ההוא, אני רואה את החודש הראשון הזה. משהו השתנה, בי ובעיר, ובריקוד הקטן שלנו.

כי אז

בגיל עשרים ואחת ברחתי מבאר שבע ונסעתי לכבוש את העיר הגדולה. לא הכרתי כאן אף אדם. באוטובוס פגשתי מישהי שהציעה לי לבוא לגור איתה בצריף קטן בבוגרשוב. אז באתי. בערב ביקרתי בדירות עלובות של חברות (אבל לא עלובות כמו הצריף שלנו, שלא היה בו מטבח אלא רק חלל קטן ומקלחת של חוף ים), הלכנו למועדונים שהפחידו את נשמתי הפרובינציאלית (ב"שחיתות" רקדה מישהי בכלוב מעל הראש שלי, ואחר כך ראיתי שהיא לא עובדת שם, ונשים עולות לשם מרצונן, בשביל הכיף. ברוקסן המוזיקה היתה נהדרת, אבל האנשים נראו כועסים כל כך) ולפעמים פשוט נשארתי בבית, התהפכתי מצד לצד על המזרן הגדול, בין גלילים אפורים של אפר סיגריות וכתמי בירה יבשה, ובכיתי.

אחרי זמן לא ארוך מדי ברחתי מהעיר הזאת. לא די בכך שלא כבשתי אותה, היא הביסה אותי ללא תנאי ואז התיזה אותי כחרצן זית יבש.

ובאמצע

הרבה שנים לא אהבתי את העיר בכלל. בשנים האחרונות התחלתי שוב לבקר בה, לאט. מעט.
קודם את הים, אהובי הנצחי, ואחר כך רק פגישה עם חברה, או עמיתה בעבודה. ופתאום השטף: תערוכות, וארועים ספרותיים, ובית קפה קטן שאהבתי, והחורף – בים.
אז באתי. יותר ויותר. ואז בא חבר שהכיר לי עוד המון אפשרויות בעיר הזאת, פינות ופראות ורגש, והתאהבתי.

ועכשיו

לפני חודש עברנו לכאן. בשנה שחלפה בין ההחלטה למעבר אספתי פתיתים תל אביביים בלי דעת. קראתי את פויר ואת חלי, את דרורית ורועי שגרים פה בשכונה. כשהגעתי לכאן הבטתי סביב ואספתי לי עוד ועוד. רגעים.

בימים הראשונים הרגשתי כמו איכרה, לא יודעת איך להתנהג, למרות השנים שבהן הייתי כאן וביליתי וקניתי והכרתי היטב, למרות השפה והחברים והבית הפשוט, על תריסי העץ החומים והחצר האחורית השקטה והמוזנחת. למרות הכל חשתי כאיכרה מבולבלת.

אבל אחרי כמה ימים רכבתי על האופניים שלי בדרך חזרה מחנות התיקונים ביהודה המכבי, המומה ומאושרת ומבוהלת. רכיבה מגומגמת, עברו כבר המון שנים מהפעם האחרונה. הבטתי סביב בגאווה. אני נראית כמו כולם (ואכן נראיתי – בדיוק כמו כל הילדים בני הארבע ורבע שלמדו הרגע לרכוב בלי גלגלי עזר) –

אחר הצהריים הלכנו עם הילדים לפארק הירקון וישבנו על גדת הנחל וראינו שקיעה, והיתה שיחה מתוקה עם ינאי –

ובבוקר למחרת הסעתי את הללי על האופניים לגן, ושרתי לה בדרך, והיא שרה לי בחזרה –

ובערב, בכפכפים, לפגוש חברה בכיכר מילאנו, בלי לדעת מראש איפה יושבים. אני מחבבת את שווייצר דווקא, למרות שכולם אומרים שהאווירה בזוריק יותר שווה –

ובלילה, ברחוב, הארגזים של השכנה, רופאה בת מאה שעוברת לגור ליד הילדים, ובתוכם ספרים. המון ספרים שחיפשתי שנים –

ותיקים של גיברת אמיתית, מקסימים, אני אוספת עוד ועוד והיא משליכה עוד ועוד –

והיא זרקה גם תכשיטים זולים, חלקם של ילדות, ממתכת ופלסטיק, והם כל כך יפים שאוריה והללי ואני רבנו עליהם מעל הקופסה היפהפיה –

ורכיבות אינספור בפארק, שם עקפו אותי רצים ורוכבים ואפילו, פעם אחת, איש הולך! –

ובבוקר לפעמים לים, עם מחברת, לכתוב מול השמיים המתעוררים –

ואחר כך לגלריה, להציץ בתערוכה החדשה כשהמקום עדיין ריק, ורגע לפני שאשב לעבוד בבית קפה  קטן –

ובכל זאת, בצהריים, ארוחה עם הילדים. בדיוק כמו שעשינו שם, במקום שבו האוויר צלול (ודווקא אלה, השלושה, מחזיקים אותי צמודה לאדמה) –

בשבוע הבא נקנה להם אופניים, כדי לתת להם את העיר שוב, במתנה –

כי יש עוד ועוד תל אביב. כי מגובה האופניים יש לה צבע וריח וקצב אחר, וברגל היא עצלולית ואחרת, ובאוטו אני חוזרת להיות תיירת. כי בערב הריח ברחוב משתנה, ובחצר האחורית החתולים עושים קקי כל היום, אבל מריחים אותו רק פעמיים ביום. כי משהו פתאום עובד, והוא פשוט ויפה.

והכי אהבתי ש –

#1

דיווש בוקר של כמעט שעתיים עם גיסתי-אהובתי אלה בפארק הירקון. פגשנו שני ברווזים שטים, שני אווזים מהדסים על השביל, אחד שליו ושלושה שועלים (אחד שמר, שניים אחרים חירבנו בנחת). אושר? כן, כן. אושר.

#2

חמש בבוקר. זריחה בחוף. איש קשיש מתעמל ואז מבחין בי. הוא מביט לרגע, מחייך, מנופף לשלום, וממשיך בענייניו. החיוך שלו נשאר אצלי בלב עד הצהריים.

#3

חוזרים מהגן דרך הרחבה של ספריית יד לבנים. הללי על המושב מאחור, אני מדוושת בעייפות.
לפני הולכים שלושה נערים, שניים רחבי עורף, אחד דקיק.
הם צוחקים. אני עוקפת אותם, זהירה. אחד הגדולים שר ראפ מאחורי.
"עוברת הגברת, מדוושת במרץ. באופניים מאחור, על כסא אפור, ילדה קטנה מחייכת לעצמה".
אני מחייכת, מניעה את הראש עם הקצב.
הוא ממשיך: "מתרחקת מדוושת מנענעת עם הקצב, אשה מאושרת בשצף קצף."
וואלה, אני חושבת. אשה מאושרת בשצף קצף.

וגם הפעם הזאת לא כבשתי את תל אביב. אבל הפעם הזאת תל אביב לא הביסה אותי, רק כבשה אותי ברכות, ממשה לי פנטזיות קטנות, עטופות כסוכריות.

והנה בא הסתיו, וריח של אלתרמן ברחובות, ואני ממשיכה ללכת, ומתבוננת סביב סביב, ואחותי האבן איתי, ואחיותיה איתה. מספיקה נגיעה קלה בקרירותן של גדרות הבתים ההולכות לצדי, ואני כבר לא לבד.

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרורית  On 9 באוקטובר 2010 at 11:23

    סמיילי ענק ומלא שמחה. ואני רוצה לפגוש אותך, באמת! לא רק בשביל לכתוב סטטוס בפייסבוק. ומאז שאת שכנה שלי יותר נחמד לי פה. באמת! לא סתם בשביל התגובית לפוסט.
    שבת נפלאה לנו, בעיר שלנו.

  • chellig  On 9 באוקטובר 2010 at 11:24

    נפלא. ברוכה החוזרת. לתל אביב, ולבלוג 🙂

  • דרורית  On 9 באוקטובר 2010 at 11:25

    אוף. כתבתי תגובה ארוכה והיא לא נקלטה.
    אני שמחה שאת פה, רחוב ליד, ואני שמחה על ההרגשות שלך, שהן גם ההרגשות שלי הרבה פעמים, למרות שאני פה כבר עשרים ומשהו שנה.
    פגישה ממש בקרוב. אבל ממש.

  • דרורית  On 9 באוקטובר 2010 at 11:25

    היא כן נקלטה! פדיחות.
    🙂

  • שלומית לוי  On 9 באוקטובר 2010 at 11:30

    את פשוט מקסימה.
    שמחה שחזרת לכתוב (למרות שלי ממש, אבל ממש אסור להתלונן…)
    הספר שלך מחכה לי, ליד המיטה. הבא בתור.

  • כרמלה  On 9 באוקטובר 2010 at 11:31

    כמה יפה תל אביב שנולדתי בה והיא גרה בי ואני קנאית לה כמו ילד לאמא ואוהבת גם את מה שמכוער בה (חוץ מהמגדלים.בכל זאת יש גבול).בטח חלפתי על פניך לא אחת בים שלי או בפארק הירקון,שם אני יושבת עם המשפחה שלי.(השאלה הראשונה שלימדתי את נכדי לענות עליה היא: איזה נחל זה? והוא היה יורה אוטומאטית:ירקון)
    וכמה יפה תל אביב עוד יותר בעיניים שלך,רוני.תענוג לקרוא.פשוט כיף.

  • מיקי  On 9 באוקטובר 2010 at 11:56

    רוניל'ה
    את כותבת אותי למרות שאני לא מדוושת על אופנים…נולדתי כאן על הים, לשם הייתי שייכת אך עכשיו אני קצת גמלונית בקשר אליו.Zה סיפור ארוך וצריך לעשות מעשה.
    החופש בנשמתך בגילוי המחודש שלך מקסים אותי.
    גדלתי בירושלים עד 18 וחזרתי הבייתה.כסית.בוהמה עלק.
    זו עירי.אך לפעמים אני אורחת בה כמשתאה מול השפע שכמעט אינני טועמת ממנו.
    נעורים.צעירים.ואני צופה בה.
    אולי גם דרך עינייך…

  • avivamishmari  On 9 באוקטובר 2010 at 11:58

    הרגת אותי עם "התיזה אותי כחרצן זית יבש". לרגע חשבתי שמתישהו אכתוב על הסיפור הארוך והפתלתול שלי עם תל אביב – ואני נולדתי כאן, למען השם (רק שמגיל 5 גדלתי במקום אחר, אז עברתי פרובינציאליזציה). אבל עכשיו אני חושבת שזה יהיה לי קשה מדי ומביך מדי.

    בכל אופן יפה לך, וברוכה הבאה.

  • לי עברון-ועקנין  On 9 באוקטובר 2010 at 12:05

    הזכרת לי קצת איך פריז דחתה אותי מעליה…
    ואת, רוני, זה לא משנה תל אביב או מה, זו את שיש לך היכולת להתחדש ולהתאהב ולהיות מאושרת בשצף-קצף.

  • טלי  On 9 באוקטובר 2010 at 12:54

    איזה יופי ואיזה רוני שזה! (-:

    אני הכי לא תל אביבית, תל אביב שמפחידה אותי לפעמים זו זו שהתיזה אותך פעם. אני גם לא מדוושת, כלומר כן אבל על אופניים שלא נוסעים באמת, לא הצלחתי ללמוד אף פעם, ובכל זאת, כמה שכל כך שונה, ובלי שום סיבה או הגיון, הזדהיתי…

  • כנרת  On 9 באוקטובר 2010 at 14:25

    יצאה סתווית ומקבלת ובעיקר קצת לונדונית, תל אביב שלך. אולי זה מה שקורה שם בצפון הישן, שם יש פארק וברווזים ובני נוער בני טובים.

    ברוכה הבאה.

  • רועי רוטמן  On 9 באוקטובר 2010 at 16:12

    איזה יופי. ברוכה הבאה/השבה (לעיר ולבלוג). ומכיוון שזכיתי לקרדיטון, את זוכה בסיפור.
    סבתא שלי נולדה בביאליסטוק ובילתה שם את שנות ילדותה, עד המלחמה ההיא. את שנות המלחמה היא העבירה באיזה בית יתומים ברוסיה, ואחרי המלחמה התגלגלה לוורשה, לפריז ומשם לתל אביב. בתל אביב היא פגשה את סבא שלי, שנולד וחי עד המלחמה בוורשה. עד ימיו האחרונים נהג סבא שלי לצחוק על סבתא שלי, הפרובינציאלית מביאליסטוק, על מבטי הפליאה שהיא נעצה בבתיה רבי הקומות (היינו, בני 4 הקומות) של תל אביב, ועל העובדה שהיא טעתה לחשוב את תל אביב לעיר גדולה. "אני", נהג לומר, "אני מוורשה. זו עיר".

    • רוני  On 10 באוקטובר 2010 at 14:50

      זו עיר 🙂
      אז שוויצר או זוריק, רועי?

      • רועי רוטמן  On 11 באוקטובר 2010 at 09:22

        זוריק. שמעתי שצריך לנסות אותו. תגידי מתי (רק לא היום. היום כדורסל).

        • רוני  On 11 באוקטובר 2010 at 09:29

          היום אני בשוויצר עם עו"ד אחר. דווקא נחמד.
          נראה מתי הבעל לוקח אותי לסרט ונקבע.

  • ענת  On 9 באוקטובר 2010 at 16:27

    ברוכה הבאה!

    אנחנו לא מכירות אישית (קוראת אותך פה, בשקט, כבר הרבה זמן), אבל גיליתי בפוסט הזה שאת שכנה שלי ואני שמחה.

    בדיוק השבוע קניתי את הספר שלך 🙂

    • רוני  On 11 באוקטובר 2010 at 09:29

      דרך מאוד יפה לקבל אותי לשכונה 🙂 נעים להכיר, ענת.

  • tsoof  On 9 באוקטובר 2010 at 17:52

    כותבת יפה, הפרובינציאלית.

  • רונית  On 9 באוקטובר 2010 at 18:01

    ברוכה הבאה, תל אביבית.

  • Chedva @ belly's button  On 9 באוקטובר 2010 at 18:43

    אוי, נפלא. כל כך שמחה בשבילך. (ההמשך צונזר מחשש רגשנות-יתר)

  • אביגיל  On 9 באוקטובר 2010 at 20:23

    ברוכה הבאה שכנה 🙂

    • רוני  On 11 באוקטובר 2010 at 09:28

      🙂 ברוכה הנמצאת. ניפגש בבהוואנה?

  • galithatan  On 9 באוקטובר 2010 at 21:09

    מה זה זה, אני עזבתי ואת באת? בדיוק לאותם מקומות?

    עזבי אותך מכל אלה שמדברים על האוויר בזוריק, שוויצר הרבה יותר טוב. ומשם, כמו שציינת, קפיצה קטנה לפארק הירקון.

    אני מדברת כמו אחת שיודעת, אבל האמת, בכלל לא מתגעגעת.

    11 שנה הספיקו לי.

    • רוני  On 10 באוקטובר 2010 at 14:51

      אולי בעוד 11 שנה גם אני ארגיש כך.
      דווקא ירושלים שלך היתה אהובה עלי מאוד כשגרתי בה. היא יפה ומיוחדת במינה.

  • עדה  On 9 באוקטובר 2010 at 23:58

    מחמם לב – גם לשבת עם מחברת על חוף הים בבוקר, גם לדוג תכשיטים מהקופסה, וגם לשַמש נושא לשירת הראפ, מאושרת ובשצף קצף 🙂

  • אילן  On 10 באוקטובר 2010 at 06:50

    פשוט מקסים

  • mibo  On 10 באוקטובר 2010 at 10:11

    זה לא הוגן לכתוב ככה, כל כך מעורר קנאה.
    תהנו מהעיר.

    • רוני  On 10 באוקטובר 2010 at 13:40

      אני כך כך לא מסוגלת להכיל בשלווה מחמאה ממך. מקנאה בך כבר שנים על הכתיבה.
      תודה.

  • אורית עריף  On 10 באוקטובר 2010 at 10:39

    כמה יפה את כותבת
    כמה התגעגעתי
    כמה טוב שטוב לך

  • גלית, פלורידה  On 13 באוקטובר 2010 at 04:36

    איזה בלוג אהבה נפלא לתל אביב העיר שאני כל כך אוהבת והיא "שלי" רק חודשיים בשנה… תהני! את מעשירה את המקום הנפלא הזה ואני כל כך מקנאה…

  • עפרה רוטמן  On 18 באוקטובר 2010 at 23:07

    כל כך נכון, כל כך יפה ומרגש.
    ברוכה השבה 🙂

  • avivamishmari  On 23 בינואר 2011 at 22:50

    לקח זמן אבל כתבתי בסוף:
    http://avivamishmari.wordpress.com/2011/01/23/telaviv/

    נשיקות. ואת יודעת מה, גם תודה.

    • רוני  On 4 בפברואר 2011 at 08:25

      היה שווה לחכות, אביבתי.
      נשיקות גם. מאוד.

Trackbacks

  • By קשר העיר « כותבת מוחקת on 23 בינואר 2011 at 22:49

    […] גם פוסט של רוני שהיה קצת טריגר לזה. מאת avivamishmari, בתאריך 23 בינואר 2011 […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: