האשה שהוציאה לשון

*

זה היה לילה ארוך ומלא כאב ואהבה בחדר המיון בהדסה עין כרם.

בשלוש שכנענו את תומר הרופא הטוב להפסיק לנסות להציל אותה. היא אמרה לו בקול רועד, אני מבינה הכל. תפסיקו. בכל זאת נתנו לה לשתות את משקה האשלגן הסמיך והמגעיל. התלוצצתי איתה. סבתא, תדמייני שזה מיץ תפוזים. היא שתתה מהקש, השתעלה הסתכלה בי במבט שלא הצלחתי לפענח, ואז הוציאה לי לשון.

וצחקנו. צחקנו הרבה בלילה. כשהיא ישנה בכיתי.

זה לקח עוד שבוע, היא חיכתה לסבא שיחזור, והלילה היא נפטרה.

והכל בסדר. אנשים נפטרים מן העולם כל הזמן. אבל אני אתגעגע אליה. לסבתא שלי שהוציאה לי לשון בכל פעם שהתחצפתי קצת, ולימדה אותי כל כך הרבה. השיעור שהכי אהבתי מכולם היה שזה בסדר גמור להיות חצופה, שאפשר להוציא לשון לעולם – העולם שדרס אותה בשואה וגלגל אותה בין מחנות פליטים וספינות מעפילים ועבודות קשות בשכר נמוך ושכול נורא.

מותר להוציא לשון להכל. אפילו לסבתא. ורק לאהוב אותה, על פי דרכה, על פי דרכי.

לילה טוב סבתא. אני אוהבת אותך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדנה  On 21 ביולי 2010 at 09:53

    אוי רוני, אני מצטערת.
    לצערי לעולם לא אדע מהו קשר עם סבתא, אבל אני רואה את מה שיש לאחיינים שלי עם אמא שלי (רק בבריאות!) ומקנאה בהם לפעמים.
    סבתא שלך נשמעת מיוחדת ואהובה.

  • tsoof  On 21 ביולי 2010 at 09:53

    וגם אני.

  • ג'וליאנה  On 21 ביולי 2010 at 09:55

    נשמע שהייתה לך סבתא מיוחדת ושיש בך משהו ממנה.
    כמה שזה דרכו של עולם וזה טבעי ובכל זאת כל כך עצוב וקשה לאבד סבתא שקשורים אליה. שולחת לך חיבוק.

  • חנוך גיסר  On 21 ביולי 2010 at 09:55

    אי אפשר לבקש סבתא טובה וחכמה מזו.
    תנחומי, רוני.

  • אורלי מזור-יובל  On 21 ביולי 2010 at 09:58

    הלשון – זה מזכיר לי את אימא שלי, תיבדל. גם כן חרצנית ידועה. ומיד מצטרפת לזה תמונה מצמיתה, עם הידיעה שבסוף ניאלץ להיפרד גם ממנה. העולם אחר כך – בלתי נתפס.

    מהפוסטים שלך עוברת אליי היכולת שלך לקשור קשרים עמוקים וקרובים ובה בעת להתבונן מהצד. מרתק. שולחת לך תנחומים.

  • chellig  On 21 ביולי 2010 at 10:00

    לשניכם, השתתפות בעצב גדול ושקט.

    אבל עדיף, תמיד עדיף מוות בסדר הנכון.

  • yaelshach  On 21 ביולי 2010 at 10:05

    רוני,
    רשומה נוגעת ללב. איזה קשר מקסים ואיזו סבתא מיוחדת. בכמה מילים מועטות שרטטת דמות שאפשר מייד להתאהב בה.

    תנחומיי.

  • אהרן פ  On 21 ביולי 2010 at 10:14

    עצוב כל כך.
    חיברת אותי ליום פטירתה של אמי- לפני שש שנים בדיוק.
    מן השמים תנוחמו.

  • ר"ב  On 21 ביולי 2010 at 10:17

    חיבוקים לך ולצפריר ולתומר.
    אני אתכם בלבי.

  • אילן  On 21 ביולי 2010 at 10:34

    חיבוק אמיץ לך רוני
    לצערי לא זכיתי לסבים, העולם שדרס את סבתך וגילגל אותה בין מחנות החמיר אף יותר עם אלו שהיו מיועדים להיות שלי.

    תנחומי
    אילן

  • ורד דור  On 21 ביולי 2010 at 10:40

    משתתפת בצערך.

  • שלומית  On 21 ביולי 2010 at 10:50

    סבתות לא באמת מתות.

    בניגוד להורים שפוסקים מלהתקיים ומופיעים רק בחלומות או בסיוטים סבתות ממשיכות להתקיים.

    וקיומן המושאל אינו כואב כזכרון אבא מחייך או מלמד לשחק שחמט.

    מחבקת ומאחלת לך חיים טובים וארוכים.

  • רות אבנת  On 21 ביולי 2010 at 11:27

    רוני יקרה,
    משתתפת בצערך
    רותי

  • עירא  On 21 ביולי 2010 at 11:54

    הרבה חיבוק.

    *ה*סבתא שלי נפטרה ב-1993, ואני עדיין מוצא את עצמי כל פעם רוצה להרים טלפון ואז עוצר את עצמי.

    הסבא מהצד השני "חגג" השנה 104 (הוא שונא לחגוג) ולאחרונה עוברת עליו נפילת המוגלובין מדאיגה, נראה לי שאת 105 כבר לא נחגוג לו, במיוחד עקב העובדה שהוא אומר שמזמן נמאס לו. לא כיף להיות זקן, לפעמים זו מנוחה נכונה, אבל תמיד טוב שיש מישהוא שמתגעגע ואז אנשים לא באמת מתים, כמו שאמרה שלומית.

  • יותם שווימר  On 21 ביולי 2010 at 12:13

    תנחומיי רוני וחיבוק גדול. באמצעות כתיבתך המרגשת הצלחת להעביר את הכאב והעצב גם אלי ויש בכך נחמה מסוימת עבורי: כאילו כך אני יכול לעזור במעט.

    שוב, חיבוק גדול.
    יותם

  • זו ש  On 21 ביולי 2010 at 12:16

    אוי רוני, תנחומיי.
    וזכית שהיתה לך סבתא כזו כל כך הרבה שנים לתוך בגרותך, והיא זכתה לראות נינים.
    חוצמזה, באופן כללי אנשים לא מוציאים לשון לעתים קרובות מספיק, אז אפשר לשמור על מורשתה ולחרוץ לשון בכל הזדמנות אפשרית.
    וחיבוק גדול.

  • ריקי כהן  On 21 ביולי 2010 at 13:40

    משתתפת בצערך יקירתי.

  • חדוה  On 21 ביולי 2010 at 14:40

    אוי רוני.
    חיבוק גדול. סבתות תמיד ממשיכות להתקיים, בצורה כזו או אחרת.

  • כ.  On 21 ביולי 2010 at 16:23

    כמות האהבה שרצה שם אצלכם לכל הכיוונים חשובה בכל עת, בטח בימים שלפני, ובמיוחד עכשיו.

  • מירי פליישר  On 21 ביולי 2010 at 20:05

    מנסה להשתתף בצערך , מה שאי אפשר, אבל קצת אפשר. הרשומה שכתבת היא משהו שמצטרף למאזניים בצד של היחסים שהיו וישנם וזה המון בעולם מנוכר.

  • תמי ברקאי  On 21 ביולי 2010 at 20:40

    מה ששלומית אמרה – סבתות לא מתות…
    נשים חזקות, צלולות וכל כך כל כך יפות…
    עצוב, הזכיר לי את מותה של סבתא שלי.
    מוסרת את תנחומיי, אם אפשר בכלל…

  • שרון בריין  On 21 ביולי 2010 at 22:02

    רוני יקרה, משתתפת בכאבך. סבתי נפטרה בפברואר השנה וכתיבתך עומדת לי בגרון עכשיו. הדמעות מתדפקות על דלתות העיניים.
    מקווה שהזכרונות הטובים והאהבה הזו לסבתא תחזק אותך.

  • galithatan  On 22 ביולי 2010 at 12:29

    אוווף עצוב. חיבוק חם.

    את יכולה לשמוח רק על כל הזכרונות הטובים שהיא השאירה לך. ועל סימני הדרך שבוודאי עוד ילוו אותך.

  • מרית בן ישראל  On 22 ביולי 2010 at 21:05

    אח רוני, איזו סבתא נהדרת ואיזו מתנה נפלאה.
    וסבתות לא מתות, זה נכון. הן ממשיכות לחיות, רק בצורה אחרת.

  • נועה רז  On 23 ביולי 2010 at 17:55

    שולחת לך חיבוק ענק ענק

  • מורן בר  On 23 ביולי 2010 at 20:54

    רוני רוני, כמה השראה את מעוררת, כמה מחשבה. תודה על השיתוף, ואני משתתפת בצערך, נשמע שהיא היתה אישה מיוחדת במינה.

  • תמי  On 25 ביולי 2010 at 00:58

    חיבוק גדול יקרה שלי, גם לאיתמר צפריר ותומר.

  • רזי בן-עזר  On 27 ביולי 2010 at 14:56

    תנחומים וחיבוק

  • אסתי  On 27 ביולי 2010 at 15:03

    צר לי להתפרץ כך פשוט אני לא יודעת איך להעביר לך את ההודעה
    שאת מומלצת אצלי בבלוג.

    http://www.tapuz.co.il/blog/userblog.asp?foldername=estan

    יום טוב מאסתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: