בטחון עצמי? אין דבר כזה

*

לפני כמה שבועות הייתי בסדנת הכתיבה של גבי ניצן בשיטים. נסעתי לשם במסגרת עבודה על כתבה למוסף הארץ על סדנאות כתיבה, אבל השתתפתי בסדנה כמו כולם.

זו היתה סדנה מצוינת. היא עשתה את הדבר הכי חשוב שסדנאות כתיבה יכולות לעשות: שחררה אנשים, עזרה להם להעז לכתוב בכנות ובאומץ. (נוותר פה על דיון נרחב בסוגיית האפקטיביות של סדנאות הכתיבה. פעם אחרת.)

בכתבה הזכרתי את השחרור הזה מעט, אבל מאז הסדנה אני חושבת על זה הרבה. כי ככל שאנשים העזו ונפתחו, מה שעלה יותר מכל – אולי מלבד סקס – היה תחושת הנידחות. כמה וכמה ממשתתפי הסדנה כתבו:

כולם ביחד ואני –

יסמין כותבת במדבר

כולם כל כך בטוחים בעצמם ואני –

הם בטח חושבים שאני –

הם בטח לא חושבים עלי בכלל, ואני –

הם צעירים ויפים ואני –

הם חכמים ומוכשרים ואני –

אני רואה אותם שם, צוחקים, ואני –

בסדנה של גבי ניצן אין משוב בכלל. זה היה כנראה הגורם המכריע בפתיחות העצומה שהיתה שם. לא יכולנו להגיב למשפטים האלה במהלך המפגשים שבהם הוקראו. אבל מיד כשיצאנו ממפגש כזה, ניגשו אנשים אל הכותבים ואמרו מילה טובה, נתנו חיבוק, הזמינו אותם לבוא לשבת איתם.

בסדנה הזו היו הרבה אנשים צעירים, חלקם מוכשרים מאוד, חלקם יפים מאוד. ובכל זאת הם הרגישו ככה. חלקם הגדול אמרו שזו הפעם הראשונה שבה הם מעזים לבטא את הפחד הזה, את תחושת הנידחות.

זה כל כך הזכיר לי את סוגיית המקובלים מתקופת בית הספר. את התחושה שממש כאן, כמה צעדים ממני, יש אנשים שבטוחים בעצמם, מרגישים אהובים, מעזים. הם יחד. הם חזקים. אבל ככל שאני מתבגרת – בגילי זה כבר מזדקנת – אני מגלה שאפשר למצוא את תחושת הנידחות הזו גם באמצע החבורה הכי נחשבת, הכי שווה. לפעמים אפילו אצל האדם הכי חזק בחבורה.

פינת הקלישאה

יוליה היתה הילדה הכי מקובלת בכיתה בבית הספר אבישור בערד. כיתה ג', אלף-תשע-מאות-שבעים-ומשהו. היא היתה כל כך יפה, וכל כך מקסימה. היא היתה אפילו טובה. הסגנית שלה, גליה, היתה רעה בשבילה. הערצתי את יוליה, חיקיתי אותה. לא העליתי על דעתי אפילו לנסות להתקרב אל מקור האור הנסי הזה שהילך בינינו.

וההמשך קלאסי, סרט אמריקאי: אחרי הרבה מאוד שנים הגעתי לפסטיבל ערד. ביום הראשון נכנסתי למאפייה מוזנחת ומלוכלכת במרכז המסחרי ומצאתי שם את יוליה. היא היתה מלאה קצת, פרועת שיער, פירורי בצק עלים ניקדו את שפתיה. היא נראתה מוזנחת כמו המקום ששהתה בו. לקח לי רגע לזהות.

"אני זוכרת שהיית מלכת הכיתה," אמרתי.

היא לא זכרה אותי. היא אמרה: "כולם זוכרים אותי," ולרגע נראתה גאה. אחר כך החוותה בידה על פני גופה, לאט, מהחזה ועד הירכיים. "ואיך אתם נהנים לראות אותי ככה," הוסיפה.

קניתי קרואסון שוקולד והלכתי. לא היה לי מה להגיד. היא אמרה אמת.

***

(ברור שהכל קשקוש. יש הרבה אנשים עם בטחון עצמי. אני פגשתי בארבעים השנים האחרונות לפחות שניים כאלה.)

הכתבה על סדנאות הכתיבה (כולל הסברים למדיניות של גבי ניצן לגבי המשובים.)

****

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • bddaba  On 15 ביוני 2010 at 17:25

    "להעז לכתוב בכנות ובאומץ"

    והעובדה שיוליה עובדת במאפייה לא בהכרח מלמדת על כך שהיא אינה מאושרת בחייה או שהיא אינה מלכה של מישהו אחד, במקום של כל הכיתה

    • רוני  On 15 ביוני 2010 at 17:45

      1. נכון.
      2. אולי טעיתי כשלא תיארתי עד כמה מובסת היא נראתה. ובכל זאת, זה נכון לגמרי, מה שאמרת.

  • chellig  On 15 ביוני 2010 at 17:59

    יוליה לא מאושרת שרון, זה ברור מתגובתה, או בעצם מהפרוש של רוני את תגובתה…מה שאומר שאולי יוליה כן מאושרת?

    גלבפיש – לעולם, לעולם אני לא אתרגל להגיד בפשטות את השם המוזר והמופלא הזה שהוריש לכם אביכם – זה פוסט מרוכז וטעים במיוחד.

  • galithatan  On 15 ביוני 2010 at 19:17

    לכתוב בלי משוב, זה כמו פוסט בלי תגובות, נחמד לשחרר החוצה אבל מבאס שאף אחד לא אומר כלום 😦

  • tsoof  On 15 ביוני 2010 at 22:59

    אה, אני שואל את עצמי אם את מבינה לפעמים כמה אוהבים אותך. כמה את אשכרה זהב טהור ונפלא בחייהם של אנשים. אני מקווה שאת מבינה את זה לפחות בטווח הזה של האחים שלך, אבל זה הרבה הרבה מעבר למעגל המשפחתי שלנו. בכל עבר, את אור גדול את. למרות שאת מתעלמת מאח שלך באדיקות כבר שבועיים.

  • אומנית זעירה  On 15 ביוני 2010 at 23:54

    כתבת יפה, רוני.
    גם בטחון עצמי חלוש וגם שימחה לאיד הם אכן מוצרים שלא חסרים אף פעם, מציפים את המדפים.

  • עטרה  On 16 ביוני 2010 at 01:27

    מקסים.
    גם הכתבה נהדרת.

  • שלומית  On 16 ביוני 2010 at 08:49

    בשלב הנוכחי שלי ככותבת משתק אותי לחשוב על כתיבה ללא משוב, (סליחה על החרוז הלא מכוון).

    כמעט כו עץ שנופל ביער ואין איש ששומע את נפילתו.

    אני , היום, צריכה שהכתיבה שלי תהדהד ושעין אחרת תראה את אזורי החולשה, הנחות היסוד שברורות לי אבל לא לא לקורא.

    הכתבה שלך על סדנאות הכתיבה מרתקת, אולי תעלי לבלוג את כל הכתבות שלך לטובת אלו שפחות קוראים עיתונים?

  • lomili  On 16 ביוני 2010 at 14:10

    תודה.

  • המחסנאית  On 17 ביוני 2010 at 06:59

    נכון. נכון מה שאמרת וזה מפתיע תמיד וגם קצת מנחם.

    מה שאומר אולי שקנה המידה לביטחון אינו בהכרח המיקום של ילד כמלך או מלכת הכיתה או חבורת המקובלים.

    האם האושר תלוי בביטחון? במיקום בראש או במקובלות? בהיעדר הנידחות כלשונך?
    בראש יכולים להיות רק מעטים, האם השאר נידונים לחיי אומללות?

    אני אומרת כל זאת בהתייחסות לרשת. הגעתי אליך כאן בגלל מיקומך בראש, בטבלת 100 הפוסטים הנצפים ביותר. כשהגעתי לוורדפרס הסתכלתי מי עוד נמצא ומי אוכל להכיר ומי יעניין אותי. חשבתי אולי יהיה עוד מי שיתעניין גם בדברים שלי כאן. הדרך העיקרית, כמעט הבלעדית היא לבדוק את רשימת מאה הפוסטים הבולטים של היום. את בראש. אני כמעט אף פעם לא. את כאן מלכת הכתה. אני ממש לא. ואני גם חסרת ביטחון כאן בהיעדר מיומנויות וניסיון והיכרות ומגיעה מלכתחילה עם חולשות בולטות כמו דיסגרפיה ושם לא אטרקטיבי ( שהוא כמובן גם הגנה ). אני מקווה שמיקום בראש עוזר להקניית ביטחון ואושר. ספקנית מאד לגבי האושר המבוסס על מיקומים. בכל אופן הנידחות שלי כאן בלשונך (האחרות או זרות לפי הרגשתי) מעוררים בי ( להפתעתי מוכרחה לציין) רגשות שונים אבל לא אומללות.
    והכל כמו שאמרת קישקוש, כלומר לא ניקח את הדברים בכובד ראש.

    התמונה של יוליה מכמירת לב. נפילת מלכות כיתה, במיוחד אם היו מרושעות קצת ומטילות חרמות ונידויים בקניית מיקומן משמחת ובו בזמן גם צובטת בלב.

    מכל מקום מאחלת לך להישאר במקום הטוב שאת נמצאת בו כאן ומקוה שגם ירידה או מילה מבקרת או מרושעת לא תערער את ביטחונך.

  • אורי  On 17 ביוני 2010 at 10:08

    אמיתי ויפה

  • עידית פארן  On 18 ביוני 2010 at 10:32

    איזה בוקס על מלכת הכיתה

    ועוד בערד
    אגרוף עדין בבטן רכה

    (אני אמנה לך את השמות עכשיו של מלכות הכיתה , העיניים יזדגגו לי זה כמו שכתבת בטחון עצמי
    אין
    דבר
    כזה)

  • כדרלעומר  On 27 ביוני 2010 at 19:47

    הסדנא של גבי נהדרת, וכפי שציינת גם בכתבה (אם זכור לי נכון), הפער בין נקודת הפתיחה ונקודת הסיום הוא מדהים, במיוחד בהתחשב בחוסר המאמץ שגבי מפגין, על פניו. לגבי הבטחון העצמי, אין לי אלא לצטט את אוסקר ווילד, שמזכיר לנו ש-We are all in the gutters, but some of us are looking at the stars.

  • אורה  On 2 ביולי 2010 at 13:38

    לרוני,
    מצאתי אותך בבלוג של בועז כהן (אחייני המקסים והאהוב)
    והנה אני כאן אצלך בבלוגך.
    שוטטתי לי מעט בבלוג שלך וחייבת לומר-היה לי מעניין.
    ואפילו נרשמתי לעדכונים.
    ולתגובתי לפוסט, בהקשר לסדנאות הכתיבה:
    די חידשת לי, שבסדנאות כתיבה נמצאים הרבה צעירים (וגם יפים)
    אני השתתפתי בכמה סדנאות בבית אריאלה, שהן נחשבות לטובות ביותר,
    שם ראיתי בעיקר-נשים מבוגרות, וכמעט לא היו צעירות.
    אבל החוויה היתה אדירה, מעשירה ומענגת.
    (ומוזמנת לבקר בלוג שלי)

  • תמיר  On 5 בספטמבר 2010 at 12:38

    אני בטוח שביטחון עצמי ניתן לשפר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: