מחשבות על סף מוות

*

דובדבנים וענבים

מוות הוא עניין שגור כל כך, ובכל זאת יש תחושה מפתיעה של חד פעמיות מוחלטת. זו אינה גסיסה. זו הגסיסה הזו, של האשה הזו, שחיה את החיים המסוימים האלה בדרכה. זה קורה עכשיו.

מערכות גופה קורסות והיא מאושרת שהבאתי קומפוט דובדבנים ורוד דליל. אחר כך אצבעה קוטפת מתוך השקית שעל מיטתה ענבי מוסקט סגולים, שהם גדולים ומבהיקים וחיים כל כך. העייפות מתפשטת על פניה בעת שהיא לועסת בקפדנות את הענבים, בזה אחר זה.

היא שותה קפה בקש, ומחייכת.

היופי בהתענגות על טעמים גם בעת הזאת.


אמת

היא התקשרה וסיפרה שבלילה היה לה התקף לב. שטף טלפונים חולף: האם ישחררו אותה להוספיס בית למרות הכל? מה עושים אם זה קורה בבית?

ואז מגלה טלפון למחלקה שלא היה התקף לב. היא הרגישה רע, טופלה, חזרה לישון.

אולי היא סתם מבולבלת. ואולי זו שוב המניפולציה הישנה שלה, שוב היא מתארת את המצב קשה מכפי שהוא כדי שנדאג לה, שנעניק תשומת לב.

כל המנגנונים הנפשיים וההתנהגותיים פועלים עדיין כסדרם.


חשבונות

למה את צריכה לעשות את זה? יש עוד אנשים במשפחה! תבקשי מזה להתקשר. תבקשי מההוא לנסוע. אל תקחי הכל על עצמך.

כל אחד יעשה את שברצונו לעשות. כל אחד יעשה את שביכולתו לעשות. גם אני אעשה רק את מה שאני רוצה ויכולה.

בינתיים אני מתבוננת סביב ומוצאת אהבה ואכפתיות.  הרוך בקולות בני משפחתי. כשהיא תלך מעימנו, כל זה יישאר. זה שלנו.


צללים

הצל שמטיל הגוף שלנו הוא נוכחות בעולם. זו לכאורה נוכחות ריקה ממשמעות, אבל את הריק הזה ממלאת המחשבה וממלא הדמיון וממלאות האסוציאציות והפחדים.

בימים שבהם מותו של אחר נוכח כל כך, הצללים נדמים כתזכורת קבועה למותנו העתידי. אני מביטה בצללי האנשים ורואה את היותנו בני מוות. לעיתים הזכרון קטן ומוטל לרגלינו כשלולית קטנה, לעיתים הוא מתארך עד האופק. בדרך כלל איננו מבחינים בו כלל. אבל הוא שם. מצפה.

(אדם השוכב במיטתו אינו מטיל צל).

הצל ימות איתנו, אין כבר צורך בתזכורת הזו.

ואחרי המוות אין זיכרון של ממש, אבל גם אין שכחה. אני זוכרת את אלה שזכרו את אלה שזכרו.

והצל שלי מזכיר לי.
*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ג'וליאנה  On 31 במאי 2010 at 11:42

    התזכורת הזאת שיקירנו לא תמיד יהיו היא בלתי נסבלת. מקווה שזה סיפור ולא חוויה אישית אבל התחברתי מאד.

  • tsoof  On 31 במאי 2010 at 12:00

    וגם שני דברים שציטטת אתמול ממנה והדהדו לי הכי חזק:

    "החיים זה דבש וחרא, וקשה לי להיפרד משניהם", "אני מחזיקה את החיים בזנב". פתאום חשבתי שאולי באמת היא ידעה לכתוב פעם.

    • רוני  On 31 במאי 2010 at 12:40

      בזנב של הזנב, היא אמרה.
      כן, אולי פעם. אולי מיהרנו מדי להטיל ספק.

  • שרון  On 31 במאי 2010 at 12:06

    מדובדבנים וענבים לצללים ונוכחות, דוקר, ולא קל

  • כ.  On 31 במאי 2010 at 12:22

    מוזר. אני לא רגילה לחשוב על אנשים גוססים בהכרתם. רק מחוברים למכונות. הופתעתי לשמוע שהיא בהכרה. אני רגילה להיות מופתעת כשאנשים מתים; לפעמים להיות מופתעת לטובה.

    הרבה חמלה יש בהבנה, שאני מנסה להפנים ולהדחיק בו זמנית, שהמוות זה חלק מהחיים. וחמלה ואהבה ומתן תורה בדובדבנים והענבים והצל.

  • עדו  On 31 במאי 2010 at 12:39

    דודה של אימא גססה במשך 10 שנים למעשה, בהתחלה היה קוצב הלב , אחר כך הלכה השמיעה, אחר כך הראייה, אחר כך השכל. ואז היא מתה כשכבר חיכינו שהמוות יקח אותה.
    ושנה אחרי זה מתה אימא, בפתאומיות, כמעט בלי הכנה ובלי שהיה לי זמן להיפרד כמו שצריך, מה יותר גרוע? שאלה טובה, כנראה שאין מוות שבא 'בזמן' פשוט אין דבר כזה

  • anatlevin12  On 31 במאי 2010 at 12:47

    את עומדת בשער בו נפרדים, אלו נכנסים פנימה, אלו עדיין בחוץ, אבל כותבת את החיים, שאפשר, דרך המילים שלך, להחזיק בהם, אפילו לרגע הקריאה, כאילו יש בהם ממש. זה מאוד קשה. מאוד יפה.

  • chellig  On 31 במאי 2010 at 12:59

    זו פרידה קשה פרידה מסבתא, זה ויתור סופי על משהו ילדי, אפילו כשזה עטוף ברומנטיקת דובדבנים. הטכסט הזה שלך מאד מאד יפה בעיני וללבי 🙂

  • מיכל  On 31 במאי 2010 at 13:15

    רוני –

    האמת שאני לא יכולה לכתוב את מה שאני רוצה באמת

    לצערי

    ——-
    }{
    מיכל

  • nina ramon  On 31 במאי 2010 at 14:58

    כן, לא פשוט לגסוס, אבל לעיתים גם בגסיסה יש רגעים של הנאה, של אמת, ושל אהבה.
    כתבת נפלא. תודה.

  • galithatan  On 31 במאי 2010 at 15:07

    זה לא קל להיות שם, אבל כל כך "נכון" להיות, ולשמח.

    אחר כך לא יהיה לך על מה להצטער, לא יהיה צורך להכות על חטא, ולא תצטרכי לעשות חשבונות עם עצמך. כל המקום שבלב יתפנה לטובת הקשר עצמו.

  • טלי  On 1 ביוני 2010 at 19:52

    אוי, קרעת לי את הלב.

    המילים, והדובדבנים, והענבים והאהבה.

    שכל דקה שיש לה לחיות תהיה הכי טובה ורכה שאפשר.

  • גיא  On 2 ביוני 2010 at 09:03

    פעם אחת ראיתי אדם גוסס ונעלם לי מול העיניים.
    זה היה חבר טוב, שמלאנומה אכלה אותו במשך 3 שבועות. איש שרירי, ששירת בקומנדו, שהיה בנוי לתלפיות – ואני ראיתי אותו הופך לשלד של אדם.

    זה אחד הדברים הכי קשים שראיתי מימיים.
    מאז כבר 'הספקתי' גם לאבד בת זוג, שנפטרה מדום לב בגיל 24, וראיתי מקרי מוות "מיותרים" של אנשים צעירים, שהלכו מן העולם הזה לבלי שוב. וזה תמיד קשה.

    את כותבת נהדר, רוני. ואני באמת מקווה ומאחל שיהיה יותר קל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: