חץ לתוך לב מתעורר

לב מתעורר, גייל הראבן. כריכת הספר

כריכת הספר

(קריאה מאוד אישית בספר חדש ויפה)

בחודשים אחרי שאבי התאבד היתה פנטזיה אחת שחזרה שוב ושוב אצל כולנו. אמרנו את זה בלחש, ואז בקול, וחזרנו על זה כמו מנטרה של שפיות קולקטיבית, למול המעשה הבלתי נסבל שלו.

אולי הוא לא התאבד באמת, אמרנו. אולי הוא פשוט ברח.

חבר המשפחה זיהה את הגופה, ואיפשר לכולנו להישאר רק עם זכרונות של אבא החי, ועם הפנטזיה. אמא אמרה שהיה עדיף אילו היה בורח. שהיה יושב לו על איזה חוף אקזוטי עם קוקטייל זרחני ובחורה צעירה. חבל שלא היה לו השכל אמרה, ואנחנו הסכמנו. חבל.

(אני  זוכרת שחשבתי כבר אז – ומה? כמה אפשר לשבת על החוף ולשתות קוקטיילים? צריך שיהיה בחיים יותר מזה, לא?)

גיבור הספר החדש של גייל הראבן הוא אורי מאור, המכונה בעיקר אורים. אורי מטפל באחותו ובאחיו אחרי שהוריהם נהרגים, ואז הוא ממשיך ומטפל באשתו ובילדיו ובחבריו ובעוד הרבה מאוד אנשים, עד שרצף של התקפי לב קשים מטלטל את העולם כולו וגם את אורים. הבחירה שלו שונה מזו שחלמנו בשביל אבא, ובכל זאת, יש דמיון גדול ביניהן.

כשאורים מתחיל מחדש, כולם מתחילים מחדש. אבל כמו בהתאבדות, רק בנאדם אחד בוחר להשתנות, וכל האחרים נגררים אחריו, משתנים בלית ברירה, מתוך כאב וצער ואי רצון מוחלט. הראבן מדקדקת בתיאור של הדמויות עד למשבר, וכשהוא מתחולל, הקורא כבר מכיר אותן היטב, והוא מבין מה משמעות התגובות, מה כל אחד מהם איבד, ועד כמה פשוט אי אפשר להאמין למה שמתחולל בחיים האלה פתאום.

בהתחשב בהיסטוריה הפרטית שלי, לא מפליא ששתי הדמויות שהעסיקו אותי יותר מכל הם ילדיו של אורים, אלה וגיא. חיפשתי בתגובות שלהם איזו תשובה לשאלה הזו, שכבר עשר שנים נשאלת בי – האם היה טוב יותר אילו היה נעלם?
(תשובה אין, אבל היה טוב לשאול, ולחשוב. אני עוד משוחחת עם גיא ואלה במחשבתי היום).

לפני כמה חודשים התפרסמה כתבה במוסף הארץ על אנשים שנעלמו. כבר כשיצאה הרגשתי שהיא לא ממש שלי, למרות שהייתי שותפה להכנתה. היא היתה מעניינת, ועסקה בהרבה פנים משונים של חווית האדם הנעלם. אבל לא היו שם השורשים העמוקים שבנפש. לאורך התחקיר כולו לא הצלחתי להבין למה, ואיך, ומה קורה אחרי. השאלות הגדולות שלי נותרו ללא מענה.

אבל גייל הראבן, בכתיבה רגישה ועדינה ומפורטת מאוד, הצליחה לקחת אותי למסע אל הנעלם הזה. היא מפענחת, פצלים פצלים, בסבלנות שאין לה קץ, את תחושות הנותרים מאחור. האחות התלותית, האשה שאף פעם לא היתה מספיק טובה, שני בני נוער שמתמודדים בכליהם הלא-מפותחים עם האמירה הזו של איש שנעלם.

זו לא בחירה כל כך שונה מאיש שמתאבד, דרך אגב, ואי שם בשליש האחרון של הספר התחלתי לתהות האם באמת מוטב היה לנו אם היה בוחר להיעלם, או שזה היה פשוט מקל עלינו באגף רגשי האשם, וממיט עלינו שטף של רגשות אכזריים וקשים לא פחות במקומם.

הראבן היא סופרת מיומנת ורבת עוצמה. עלילת ספרה הקודם היתה קשה, מטלטלת. מסוג הספרים שקשה לשכוח. זה אחר לגמרי ממנו, ובכל זאת אינו נופל ממנו בעוצמתו. הכתיבה שלה פשוטה וישירה, אבל השפה גמישה ונפלאה.

ובסוף הקריאה בהיתי בציור המוכר על הכריכה היפהפייה, ונוסף לספר עוד רובד נוסף של מחשבה על סייגים וגבולות, מידת האמת שיש בהם, ומידת היכולת שלנו להבין איך אנשים אחרים מתמודדים איתם.

לב מתעורר, גיל הראבן, אחוזת בית 2010

*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרי גוטמן  On 20 במאי 2010 at 16:47

    תודה! איזו ביקורת נפלאה.
    מרגש אותי להיתקל בקוראים שמבינים טוב כל כך ספר, ומרגש אותי לא פחות כאשר מבינים את מהות העטיפה. עשית לי את היום, שרי גוטמן

  • galithatan  On 20 במאי 2010 at 23:06

    כמה חזק כתבת על הספר. התרגשתי.

    ולחשוב שרציתי לדלג עליו, עד לנקודת זמן בלתי מוגבלת…

  • גידון לוין  On 21 במאי 2010 at 10:19

    לא נעים
    היומרה שלך לכתוב ביקורת ללא ידע ,ללא הבנה וללא הכשרה וכיוונון.
    נקווה שהספר שאת עומדת להוציא לאור לא נכתב כך.
    המדובר בסופרת בעייתית מאוד מבחינת כשרון ויכולת לספר סיפור
    שמקפידה לכתוב על הנושאים ה'נכונים' מבחינה ציבורית.
    עצוב.למילים יש או אין משקל אפילו באינטרנט

    • רוני  On 21 במאי 2010 at 11:12

      תודה על התזכורת שלא לכל דבר כדאי להקשיב.
      זו לא ביקורת, אלא קריאה אישית. זה כתוב שם למעלה, בבירור.
      אני מאוד שמחה שגיל הראבן לא קשובה לקולות כמו זה שלך וממשיכה לכתוב, כי היא גורמת לי ולרבים כמותי הנאה גדולה.

    • אקס  On 21 במאי 2010 at 21:58

      שלום גידון.

      נו, סוף סוף נמצא לנו האיש שיודע בדיוק מה צריך כדי לכתוב ביקורת.
      התגובה שלך מותירה שובל של שוביניזם מאחוריה. שוביניזים במובן הרחב של המילה, ולבטח תסכים איתי שכן בנושא של שוביניזם אני יודעת, מבינה, יש לי הכשרה ואף כיוונון.
      הניפנוף בגישה מסוימת כאילו היא היחידה תוך ביטול האדם הנקרה בדרכך… מאיפה זה מוכר לי, לעזאזל?
      ומה בכלל אמרת? איזה תוכן היה לדברים שלך פרט לקטילה של מה שנכתב בפוסט? לא באת להמחיש, לא באת להאיר נקודה, לא באת להוסיף… לא. אתה באת לנעוץ. כשהאינטרנט ואני היינו צעירים קראנו לאנשים כאלה "טרולים".

      תשאיר מייל, בפעם הבאה.

      ואגב, גידון, ממש חסרה לך עין. אפילו שתיים. אני, במקומך, הייתי שואפת לקרוא לעצמי גדעעון. אולי משם יבוא עזרך.

      באהבה ובמאור פנים,
      אקס

  • tsoof  On 21 במאי 2010 at 10:27

    נשמע מרתק. תשימי לי בערימה של הספרים שאני צריך לקרוא בעוד 8000 מילה? שבת שלום מותק 🙂

    גידון, הנה מחשבה: אנשים שנעלמים זה לא תמיד רע.

  • תמר פלג  On 21 במאי 2010 at 22:02

    רוני, הרשימה היפה שלך החזירה אותי אל המחשבות שעורר בי ספרה של גַיִל הראבן. ספר שמומלץ לא לקרוא באוטובוס אם לא רוצים לפספס את התחנה 🙂

  • גידון  On 23 במאי 2010 at 16:40

    גידון ולא גדעון או גדעעעון – גידו במקור (בוקרשט)
    חיפשתי שוביניזם אצלי בתגובה ולא מצאתי.
    אולי תאירי את עיני?

    בשביל לכתוב ביקורת צריך לדעת ספרות,צריך לדעת ביקורת ספרות,
    צריך לקרוא את כ ל ספריה של המבוקרת,צריך לדעת היסטוריה של הספרות העברית,צריך גם מזג פולמי.

    כל זה למדתי,ועודני לומד.
    כמובן,יכול להיות שאני עוד לא יודע מספיק על ספרות מיגדר
    ודברים נוספים.

    • אקס  On 23 במאי 2010 at 22:49

      אשמח לנסות ולענות מדוע אני מוצאת את תגובתך כשוביניסטית; אתה אוחז בקנאות בהתבוננות מסויימת על הדברים, מנסה להציג את זה כאילו ישנה דרך אחת נכונה לראות, לדעת, לחוש תוך כדי ביטול וזלזול בדרך אחרת. זה פן אחד. בנוסף, דרך ההתבטאות שלך, הפוסלת ומקטינה את בת שיחתך והמאדירה את הידע האקדמי, נתפסת בעיני כסוג שיח האופייני לסטריאוטיפ הגברי.

      האם חסרים סופרים, מוסיקאים, משוררים שלא זכו להכרה בימי חייהם או בזמן שיצירותיהם הופיעו? כאלה שרק לאחר עשרות שנים זכו להקרא "מוכשרים"? האם יתכן שבראי הזמן יתברר שאתה טועה כשאתה אומר על מישהו שהוא לא מוכשר, שכתיבתו בעייתית?

      האם לא עדיף לדון בדברים מזווית אישית ולא לנסות להקנות להם איזו נימה אובייקטיבית יודעת כל?

      יגאל בורשטיין פעם אמר לתלמידיו: "אל תעלו בורותכם לנס". ובגדול, אני מסכימה איתו. אבל הידענות מסוכנת לא פחות.

    • tsoof  On 24 במאי 2010 at 01:46

      בשביל להגיב בבלוג לא צריך לקרוא את כל ספרי או ללמוד את כל כרכי או להצטייד בכל תארי. צריך להיות בן אדם. נסה להתמקד בזה בשלב הנוכחי.

  • נועה רום  On 23 במאי 2010 at 23:00

    כמה שאני שמחה שמצאתי את המקום להוסיף את התרגשותי מהספר. אני לא נשמתי כשקראתי אותו. אני משתדלת לנשום ברוב חיי. פה זה היה קשה. כל כך נכון מתואר הכאב, כל כך מדויק. לא מליצי. ויש עוד הרבה ואני נורא רוצה לכתוב לגייל הראבן אישית. האם יש למישהו פה את המייל שלה?

    נועה

    • רוני  On 23 במאי 2010 at 23:13

      העברתי את הבקשה שלך הלאה, נועה.

  • טלי  On 19 ביוני 2010 at 16:13

    ואחרי שגמרתי לקרוא את הספר הנפלא והחכם הזה, אני חייבת להגיד גם פה כמה את צודקת וכמה הוא יופי של ספר.

    ועכשיו אני הולכת גם לכתוב עליו ביקורת, ולהקפיד לא לעמוד ב"קריטריונים" של גידון…

  • יעל שכנאי  On 23 ביוני 2010 at 10:37

    יופי של קריאה. יופי של ביקורת ורשומה. כמוך וכמו רבים אחרים, קראתי בלי לנשום עד הסוף. בכיתי ללא הרף ולבי יצא אל המשפחה המופלאה הזו. כל אחת מהדמויות שם כיווצה אותי. השפה של גיל נהדרת, הבהירות, האינטיליגנציה וההברקות הלשוניות.

    אחחח, אורים אורים.
    אחינו שלבו הומר.
    זהו סיפורו של אחינו אורים.
    של מאור.

  • שרה  On 26 ביולי 2010 at 09:06

    ראשית אהבתי את הביקורת האישית המדרבנת להמשיך ולקרוא (קיבלתי את הספר אמש ולא יכולתי להפסיק לקרוא…) אינני יכולה להגיב כללית על הספר , אך עניין אותי העימות האינטלקטואלי בין גידון , המתנשא לבין המגיבים. מבטיחה להצטרף לדיון כשאסיים את הספר.

  • עינת  On 3 באוגוסט 2010 at 22:11

    רוני,
    גם אני נשאבתי לספר.
    החיבור האישי שלך נגע לליבי, וה"דילמה" מה עדיף – מותירה אותנו ללא תשובה.
    מציעה לך לקרוא את "וודקה ולחם" של מירה מגן. משהו אחר אבל מתקשר לאותו עניין ומגלה עוד פן של מי שהחליט להתנתק ממשפחה.

  • עמיר  On 11 בספטמבר 2010 at 19:33

    גמרתי לקרוא אתמול בסביבות חצות, התהפכתי על יצועי עד שתיים לפנות בוקר.
    ספר חזק ומעורר מחשבה.
    הרהור חולף: הדמות המספרת (אפרת) נותרת שטוחה למדי, בלתי-מורגשת במובנים רבים, זבוב על הקיר, עד לרגע שאחיה נעלם.
    באותו רגע הדמות הופכת להיות אקטיבית ומעניינת שבעתיים.

  • ימימה  On 28 בספטמבר 2010 at 00:14

    איזה יופי למצוא את הביקורת שלך רגע אחרי שאני גומרת את הספר. נכון, בעיות אולי יש, אבל אהבתי כל רגע, וכמו שאמרתי במקום אחר, בכיתי את כל עשרים העמודים האחרונים (הייתי לבד בבית, אז זה לא היה נורא כל כך. הייתי בוכה גם קודם אלמלא כן).

Trackbacks

  • By לב מתעורר « עכשיו תורי on 7 בספטמבר 2010 at 13:29

    […] קריאה אישית ומרגשת של רוני גלבפיש ב"לב מתעורר"  (ועוד יקח זמן עד שאוכל לפרסם כאן את הביקורת אבל אתמול גמרתי בהנאה רבה את הספר החדש של רוני) […]

  • By לב מתעורר on 22 בנובמבר 2010 at 11:40

    […] הספר מאת רבקה קרן, מוסף 'ספרים' של עיתון 'הארץ', יוני 2010. המלצה על הספר מאת רוני גלבפיש, מתוך הבלוג שלה, יוני 2010. גיל הראבן מדברת על ספרה בכתבה מצולמת, Ynet, יולי […]

  • By לב מתעורר / ביקורות on 22 בנובמבר 2010 at 11:56

    […] הספר מאת רבקה קרן, מוסף 'ספרים' של עיתון 'הארץ', יוני 2010. המלצה על הספר מאת רוני גלבפיש, מתוך הבלוג שלה, יוני 2010. גיל הראבן מדברת על ספרה בכתבה מצולמת, Ynet, יולי […]

  • By לב מתעורר / גיל הראבן / ביקורות on 20 בפברואר 2011 at 01:51

    […] הספר מאת רבקה קרן, מוסף 'ספרים' של עיתון 'הארץ', יוני 2010. המלצה על הספר מאת רוני גלבפיש מתוך הבלוג שלה, יוני 2010. גיל הראבן מדברת על ספרה בכתבה מצולמת, Ynet, יולי […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: