*
לא, הספר עוד לא יצא. אולי ביולי, אם ירצו השם ונועה, לא בהכרח בסדר הזה.
ובכל זאת, יש (קצת) חדש.
*
תראו את זאתי, גיברת מגונדרת, רק חסרים לה עגילים ושרשרת.
(שכחתי אותם בבית).
מי זו? (צילום: אלון סיגאוי)
*
אחר צהריים חם, אזור התעשייה באור יהודה. בחדר של נועה, המוכרת לקוראים המתמידים בכינוי המוצדק "העורכת היפה", מונחים בתצוגה ספרים חדשים שיצאו לפני רגע, ארגז שלם של חיי מדף המסקרן, ואחת מאפרת. הבחורה הכי סבלנית בעולם. כשאני מגיעה היא עושה טאצ'-אפס לקרחת של קובי אריאלי. הוא ממושמע, וגם הוא סבלני. וצריך סבלנות. יש לקובי הרבה קרחת.
מדי פעם נועה מנהיים המהממת ותמר ביאליק צהובת השמלה, עורכות, מפיקות-לרגע ונשים רבות תושייה באופן כללי, אומרות "הסופרים". קובי, רוני אשכול ואני מחפשים איפה הסופרים האלה. אולי הן מתכוונות אלינו, אולי לאחרים שיגיעו מחר, אין לדעת.
משנעים אותנו אחד אחד לאלון, הצלם. על השולחן יש בייגלה ועוגיות, אבל כולנו בחולצות שחורות, אז אף אחד לא מעז לגעת. רק אלון לוקח ביס ומחייך. ראשונה רוני אשכול, שהאיפור מפריד בינה לבין העולם ומפריע לה לנשום, אחר כך הטאלנט מהטלוויזיה, שמצטלם במקצוענות מבהילה, ואז אני, פקעת עצבים מבוהלת. מדי פעם אני צוחקת, אבל רוב הזמן אני עושה פרצוף רציני ומדמיינת שאני באמת סופרת.
כשראיתי את הצילומים המחויכים ידעתי מיד שאני לא מגלה. אף אחד לא צריך לדעת שאני כזו – פרועה, משולחת רסן במידה מביכה בגילי המתקדם, שאני צוחקת לפעמים. ברור שאחרי שיצא הספר אני אהיה אדם אחר לגמרי: מכובדת, רצינית. אז עשיתי פרצוף כזה, ואלון צילם. אין לי מושג מי זו האשה בתמונה.
(אחרי התלבטות קלה הבנתי שזו בדיוק התמונה הנכונה, כי גם את הספר הזה אני קוראת במין פליאה ותהייה, מי כתב את זה?)
אחר כך קובי הצחיק אותנו וגרם לי לחשוב שיהיו רגעים נחמדים בלהיות סופרת, ונועה שילחה אותנו לדרכנו. רוני ואני צחקנו כל הדרך לתל אביב.
ומאז אני מכווצת מבהלה. כי רק ביום הזה, כשהוצאת כנרת הפיקה קטלוג ספרי הביכורים לשנת 2010, הבנתי שהם באמת מתכוונים להוציא את הספר שלי. הם לא היו מבזבזים עלי את הנועה והבייגלה והאיפור אם לא היו מתכוונים, נכון?
אז הנה אני. מתערסלת בתוך הטנא ברבע חיוך מנומס וייצוגי. אולי אני אננס. אולי מנגו. אולי סתם תפוח בסיסי-אבל-בריא. אני מנמנמת עוד כמה רגעים.
ששש. כשאתעורר, אהיה האשה ההיא, מהתמונה.
(ביולי, כנראה. הלוואי.)
*
וזו כריכת הקטלוג, שיחולק בשבוע הספר בתל אביב וירושלים.
*
קטלוג בכורה 2010, הוצאת כנרת זמורה ביתן
*
אם תרצי 
תגובות
מזל טוב 🙂
ברכות לבכורים …מחכה שיופיע על המדפים…
מזל טוב
איזו אשה מכובדת בתמונה…
חגשמייח
זה לא חוכמה לקחת איזה תמונה מהאינטרנט ולשים בבלוג שלך ולהגיד שזו את. (-;
יולי זה ממש תכף, אז תתחילי להתאמן במכובדות גיברת…..
כאמור- שיהיה במזל, בהצלחה, בהנאה, שיילך הכל טוב עם זה, וכל הכבוד
איזה כיף לך, מזל טוב!
ולגבי התמונה, אז תשמחי שככה משקיעים בך…אני , בשביל הספר השני , כבר החליטו בהוצאה שמספיק מה שיש…נגמר הסכף לכריכה. אז הבאתי חבר שמצלם בהתנדבות ונסענו לחוות תוכים ואילתרנו קצת…ובסוף הוא אמר על התמונה שאהבתי שאני נראית כמו דחליל עם תוכים עליו.
מחכה לספר שלך, המון בהצלחה.
חג שמח, נכבדתי. המון ברכות.
לא, רוני, את הבייגלה הם לא היו משקיעים בך אם לא היו רציניים.
חוזה, עורכת, עיצוב עטיפה, צילומים – הכול בסדר, אבל בייגלה?! עד כאן.
🙂
התמונה מקסימה, ואני מאוד מאוד מחכה לראות את הספר.
מזל טוב, גיברת עם ספרים
בהצלחה וחג שמח!
איזה יופי!
בשעה טובה רוני, אני סקרנית ומצפה.
תתחדשי!
יופי של תמונה, יופי של גיברת, יופי של ציפיה לספר, יופי של תיאור. אני מחכה (-:
את נראית מצויין בתמונה!
ואני הכי הזדהיתי עם המשפט הנפלא
"הם לא היו מבזבזים עלי את הנועה
והבייגלה והאיפור אם לא היו מתכוונים, נכון?"
בהצלחה!!!
מיכל
(השכנה מהקטלוג המרגש)
פרי גני הנה הבאתי מלוא הטנא רב פאר
רב פאר לגמריי הצילום הזה ויחד עם זה יש בו את ההתחלה של חיוך קטן וממזרי שתיכף יהפוך לצחוק מתגלגל וסוחף.
איזה יופי רוני, חג שמח!
ביכורים משובחים
תמונה נהדרת של סופרת מבטיחה
חג שמח עד מאד
כולכם עשיתם לי שמח.
חג שמח 🙂
עזבי הכל עכשיו ושימי את שאר התמונות!
ואני מציע שתמעטי באאוטינג של כל שטות ותתני לספר לדבר.
היתר חשוד כמסך עשן.
ולוואי שלא תשארי עם התמונות וספר שאוכל לך את הלב שהוא "בחוץ"
ואני מכיר כ מ ה שהלכו מחנות לחנות וקנו את כל המלאי והחביאו.
במקום ההוא,הצלם,הצילום,הבייגל ונועה המהממת וביאליק השולטטטטטטת
יהפכו ליבבות דקות בתוך הכרית.
את מכרסמת כל בדל של קליפה,כשעוד לא ברור שיש בכלל אגוז,
ומה טעמו!
זהירות!
באלוהים, איזה עוכר שמחות. נגטיבה זה בטוקבקים בוויינט.
רוני יקירתי, אל תקשיבי לטיפות של ארס. (בתגובה שמעלי) אני משוכנעת שהספר כתוב לפחות טוב כמו הפוסטים שלך. אני בטח ובטח אלך לחפש אותו בחנויות!
תודה יקירתי 🙂 אבל הדעה לגיטימית והובעה בנימוס. זה בסדר גמור.
ואני אשמח לשמוע מה דעתך אחרי.
לא ארס – אזהרה ושיקול דעת.
ידבר הספר ולא יחסי הציבור
גבי, זה בלוג, לא מערך יחסי ציבור משומן. כשאני עובדת על כתבה זה כאן, וכשאני עורכת ספר מתורגם זה כאן, כשהילדה שלי אומרת משהו מקסים זה כאן, וכשאני בתהליך מעורר חששות עם הספר – גם אז זה כאן.
יש פה מעגל קטן ונחמד של אנשים שמקיים איתי דיאלוג, ולרבים מהם יש בלוגים שאני קוראת. זה כל מה שקורה כאן.
ודרך אגב, יש לי חברים סופרים שמאוד מעניינים אותי הם ומחשבותיהם, בלי קשר לספרים שלהם או לכמה אני אוהבת או לא אוהבת אותם.
הספר עומד לבדו בעולם ממילא, וזה בסדר. יצליח, יופי. ייכשל, נתגבר על הצער. אני כותבת כי ככה אני רוצה, ואנשים יקראו אם זה מה שהם רוצים. אף אחד לא יקנה את הספר בגלל הפוסט הזה ממילא.
ואם אתה הרשב, לכבוד הוא לי.
בדיוק!
🙂
🙂
🙂
}{
לא הרשב,לא,תודה לאל
(למרות שכבודו במקומו מונח)
המעבר מכתיבה בלוגריסטית לכתיבה שנגדיר כאן כ'גוטנברגית'
אינו פשוט ואפילו מסוכן.
עד עכשיו המעבר הזה (בלי שמות) נכשל.
זו כבר לא התמודדות עם איזה קצר לוקח=לב בעשר וחצי שורות.התהליכים אחרים.הנייר מתפקד אחרת,וככה.
כשאקרא את הספר,זה יהיה כבר שדה קצור.אי אפשר לשנות,
לשגר דליט,להעלים,למחוק,להכחיש,לטשטש.ספר הוא עניין סופי
ועלול להיות בלתי מתכלה בזכרון כותבו.
זהירות,צניעות,ונא לא לסנוור ,בעיקר את עצמך,בתשמישי תהילה
ופרסום מכל סוג.
ועל השולטטטטת והנההההדרת מהתכתובת למעלה לא הייתי מאוד
סומך.למען האמת – לא הייתי סומך כלל.נניח,אילו סופר הייתי
והנהדרת היתה מאשרת לי אותו לדפוס,הייתי גונז אותו מייד
או מבקש חוות דעת נוספת.
יהיה טוב,אם כי סביר שיהיה רע,למרות האופטימיות
גבי, ואם ייכשל? האם זה אומר שלא היה ראוי לעשותו?
דבר אינו מסוכן, שכן כולנו נמות בסוף ממילא. ראוי לחיות. ראוי לעשות את מה שאתה רוצה לעשות. אני רוצה לכתוב.
אני לא עומדת ומצפה לתהילה. לסופרים יש תהילה במנות קצובות וקמוצות להחריד במקומותנו.
ובעניין העורכת שלי, אני מאוד סומכת עליה. עניין של טעם.
ברור שיהיה טוב. יהיה גם רע. רק לא לקחת את עצמנו כל כך ברצינות.
אנחנו מאמינים, רוני,
פשוט, אנחנו רוצים (אנחנו זה אני והעגילים…)
להיות כבר בתוך, בפנים, להחזיק כמה דפים מלפני וכמה מאחרי
לברוח איתו לסופר, למיטה.
(האמת? להסתכל מהחלון כשהוא חוזר עם האופניים בבוקר אחרי שהוא יצא מהמיטה לפני שהשמש זרחה כדי לרכב וללחוש לו שיש פסקה, שרוני כתבה בספר החדש שלה שאני מתה להקריא לו…)
ולהקריא…אני כמעט הכי אוהבת את זה!!
הזכות לכתוב היא פררוגטיבה של כל אדם.
הנה את כותבת ומפרסמת כאן בבלוג ואפילו זוכה להצלחה רבה
אם אני מעריך נכון.
כתיבה בתוך הספרות היא עניין אחר.היא צריכה לעמוד במבחן
של ערכים ספרותיים אמנותיים,והמבחן הזה לא פשוט,אפילו במצב
היום,שאחרון המבקרים הספרותיים על סף התאבדות מחמת יאוש.
אני מניח שסיפוק אישי גדול מהמעבר לפורמולה הגוטנברגית יהיה לך,
השאלה היא הפער בינו לבין תביעותיה של הספרות.
אלה קיימים ועומדים גם אם איש לא יטרח לבדוק את ספרך ברצינות
(למה לו?מה יצא לו?!).
זאת אומרת,שאין באמת מערכת ספרותית שתסייע לו או לך בהכרת ערכו
הספרותי הממשי (בנפרד מערכו האישי והסיפוק מעצם המעבר אל עולמו
של גוטנברג,כמובן)
פחות מכל יעזרו לך כאן השולטטת והנהההדרת – הם חלק ממערכת
מסחרית שאמורה לספק ספרים לשוק כמעט בכל מחיר (או אי מחיר למען הדיוק).
כאן לא יהיו לעזר גם החברים מהבלוגייה – הם יעניקו לך נשיקות
וירטואליות ציוצי התפעלות וסמלילי חיוך.
תאלצי להתמודד ל ב ד,וזה לא יהיה קל.גם אם תחפזי לככתוב ספר
נוסף,הוא יחזור אליך ואת תחזרי אליו.וזה ייהיה ע ו ד יותר
לא קל.
סופרים,יקירתי,אינם גודלים כמו יבלית בעולמנו.הם לא ביי פרודקט של תרבות הבלוג.
צר לי.
מאחל לך כמובן כל טוב.
אין בינינו שום ויכוח, גבי. היכולת הספרותית שלי – אם יש ואם אין – תישפט בנפרד משעשועי הבלוג.
הספר הוא לא ביי פרודקט של הבלוג. שניהם תוצרים של הכתיבה. אחד מהם חשוב לי יותר מהשני, אבל בהחלט יכול להיות ששניהם לא ירשמו בנצח. זה לגמרי לא בידי.
ותודה על האיחולים.
מזל טוב, איזה כיף!
והשער של הקטלוג מהמם, וגם המיקון שלך שם באמצע, עשית להם את ה"אקשן" עם המשקפיים 🙂
שלום רוני, משכנתך לקטלוג.
יש לך אחלה שם לספר,כשייצא אשמח לפרגן לו
גלית
תודה גלית. נראה מסקרן, הספר שלך. מאוד נהניתי מפרק הדוגמה.
נתראה על המדפים 🙂