הצרצר הלא נכון

*

מהרגע שתומר, אחי הצעיר, למד לנגן בגיטרה, הוא לא הפסיק אפילו לרגע. הוא ניגן מבוקר עד ערב, אצבעותיו דיממו לעתים, אבל הוא לא הפסיק. מדי בוקר התעוררנו לצלילי הגיטרה שלו, מדי לילה נרדמנו איתם.

אבא שלי, שהיה איש פרקטי, שמע איך הילד הולך ומשתפר בנגינה, צפה בציוניו ההולכים ומידרדרים בקצב זהה, התחמם, התחמם, התחמם – ובסוף התפוצץ. אחרי שניסה לשדל, לשכנע, להתווכח, הכתיר אותו יום אחד בכינוי – צרצר. כמו הצרצר שניגן כל הקיץ, ככה אתה. הטיח בו. יושב ומצרצר לך בחדר. לך לעבוד.

ואתמול שוב גילינו שאבא טעה לגבינו, כמו תמיד. איש חמוד, הוא היה, אבל לא הכיר אותנו כל כך טוב כנראה. כי אתמול צפריר, אחי השני, האמצעי, המרכזי, הוכרז כצרצר הראשי במשפחה, זוכה הפרס הראשון בתחרות "צרצר פיס" לשנת 2010.

צרצר א'

צופי

צרצר ב' (זה שעשה מזה כסף, כן?)

צופי התקשר אלי אתמול ובישר לי על הזכייה, המום, קצת מזועזע, בעיקר משועשע. אחרי שגמרתי להתפוצץ מצחוק אמרתי לו שלא הופתעתי, כל מי שמכיר את צופי, אפילו אם רק מפייסבוק (אולי בעיקר אלה שמכירים אותו רק בפייסבוק) לא יופתע, כי מדובר באחד האנשים הכי חריפים ומצחיקים בשטח. כיף לראות שגם אנשים כמו יורם קניוק, חנן חבר ואלי הירש מעריכים את התכונות האלה (הצרצר שלי היה נוגה ואדיוטי במידה שלא תתואר).

יש לי מחשבות משלי על מה שניסה חבר השופטים המכובד לומר למפעל הפיס בבחירה הזו, אבל אני אהיה מנומסת ואתאפק. תחשבו בעצמכם.

ומזל שאני כל כך אוהבת את האחים שלי, ויכולה לפרגן להם ממש כל דבר בעולם. כי לא חמקה ממני כלל האירוניה הגלומה בכך שאחי כתב משפט אחד וזכה ב-15 אלף שקלים, ואני ופראיירים שכמותי טורחים שנים על כתיבת רומנים, והסיכוי שנרוויח עליהם סכום כזה הוא קרוב לאפסי. אבל אנחנו כאן בשביל האמנות, וצופי – הוא פשוט יודע ליהנות מהחיים

מזל טוב, אחי הקטן, החכם והמוכשר.

והרי הצרצר הזוכה:

בצומת גלילות, ליד השווארמה של עידן עופר עומד שי אגסי ומוכר סוללות אצבע. "חכה חכה", הוא אומר לי. "בטריות עם טחינה הן הדבר הגדול הבא."

*

ובכל זאת, שלא תחשבו לרגע שהאח הזה שלי הוא רק צחוקים ושיגועים, הנה טקסט יפהפה שכתב לאחרונה:

בבית אחד, בלב יישובי גדרות שבשפלת יהודה, גרה משפחה גדולה שלא עזבה את אירופה מעולם. הוא עוד בלונדון והיא בפולניה, וחמשת ילדיהם כאן, אבל לא כאן כלל.

השנייה מבין החמישה, למשל, כבר בת עשרים אך עוד לא שמעה על כוורת או על שלום חנוך. השיר החדש של שלום, ככה וככה, מתנגן לנו נון סטופ בסמבציה, והיא אומרת שהוא זמר נהדר, ושואלת אם אני מכיר שירים אחרים שלו. אני משמיע לה את אדם בתוך עצמו, ומספר לה שזו ההופעה הראשונה שראיתי בחיי, בשבעים ושמונה בחדר האוכל של המשק ביום שישי בערב, ושאני זוכר רק את עצמי נישא על כתפי אבי אחרי שנרדמתי.

היא בישנית, ובבישנות שלה היא מספרת עכשיו שרק לקונצרטים ולבלט לקחו אותה. תריסר שנות פסנתר ובלט, והיא כל כולה עדינות ואצילות ובישנות ויופי עד בלי די, ואני מודה לאלוהים על הפצעון שבמצחה, שמתיר עוד פעימה בטרם שלמות.

יש לה חבר מהגרעין, או שהם נפרדו, ויש לה גם מישהו חדש, קיבוצניק סטודנט לרפואה, או שעוד אין לה אותו. אינה בטוחה. ויש לה אותי, שמעיר אותה למשמרת שלה במבצעים כל יום. 12 שעות היא ו-12 שעות אני. ולפעמים היא נשארת אתי עוד מעט, ותמיד אני נשאר איתה עוד הרבה. שמש וירח.

ערב הרגילות, המחליפים כבר כאן, ואנחנו מטיילים כתף אל כתף, הכי קרוב שאפשר בלי לגעת. ועובר לידינו אחד ומפטיר, כמה יפים אתם ביחד, כמו אח ואחות גבוהים ורזים ובהירים ומאוהבים, ואנחנו מחייכים ומסמיקים ועיני לעולם לא יהיו כחולות כל כך כמו בערב הזה.

קודם היא ואחר כך אני. ארבעה עשר ימים בלי להיות ביחד, אני לוחש לה. והיא עונה לי נצח שנמשך שבועיים. ועדיין איני מהין לכרוך ידי על כתפה. בבוקר אני מרגיש את שפתיה מרפרפות על שפתי ואת דמעתה על לחיי, והנה איננה.

ברגילה שלה היא מתקשרת פעמיים או שלוש. הסטודנט לקח אותה לטיול במדבר וטוב לה. וכן, אולי, היא לא יודעת אבל היא חושבת שאולי היא אוהבת אותו. וברגילה שלי אני לא מתקשר וכולי פצע וחבורה טרייה. ברבור שזה עתה לבלב ועדיין אינו יודע. יושב על באר עם שניים או שלושה לונג איילנדים ולא יודע את נפשי מרוב געגוע. נערות מכרכרות סביבי בדיסקוטקים, מבקשות את עיני, מלטפות את שערי ואת גבי המתרחב, ואיני יודע שהן שם.

כשאני שב אנחנו רחוקים, אבל אחרי שעות אחדות שוב אני מעיר אותה בליטוף, ולא עוברים יומיים ושוב אנחנו שמש וירח שחגים זה סביב זו, רק שלשמש יש עכשיו סטודנט בטלפון החופשי של הסמבציה ולירח יש מחברת שירים.

אנחנו נוסעים להשתלמות בהיאחזות בצפון. היא ואני ושלושה חברים ושני בקבוקי וודקה ואף טלפון אחד, ושוב אני בעיניה והיא בעיני. בערב אנחנו פוגשים במקרה את תומר, הטוב ברעי. תומר טוב מכדי להיות אמיתי. הוא גבוה ממני וחסון ממני ויפה ממני וחכם ממני וחבר טוב ממני, ובקרוב הוא יאבד לי לעד בקצה מרוחק של העולם. אבל הערב הוא שואל אותי בצד מתי כבר תהיו יחד ואני איני יודע. איני יודע דבר מלבדה וגם אותה איני יודע.

בדרך חזרה אני חולה. כל כך חולה ששולחים אותי הביתה. אמי ואחי דואגים. הרופא המומחה אומר שהחידק, מקורו בנפש חבולה ושואל אם נפרדתי מחברה. שבועיים אני קודח בבית ומחליט שלא עוד. כשאני חוזר אני מבקש לעזוב את הגדוד.

שולחים אותי קדרונה, לחוף ים המלח. אלוהים יושב שם כל ערב ולא מבקש ממני דבר. ואני רץ ורץ מדי יום ביומו אבל לא מצליח להימלט מעיניה בעיני. ברכב של ההיאחזות אני שומע את רדיוהד בפעם הראשונה וחושב לעצמי שבאמת היא אדם יפה כל כך ומה היא יכולה למצוא באחד כמוני.

ערב אחד עולה המשקית קליעה של הגדוד בציר אל ההיאחזות. ונוס עולה מים המוות עם אם16 מקוצר בהצלב שמצמיד את שדיה לחולצתה ואת לבי אל תוך הסרעפת. מפקד ההיאחזות איננו וגם מפקדת הבנות, ואין לי מקום להתחבא בו. רק היא ואני והים עם הזריחות והשקיעות ההפוכות שלו ועשרים המגחכים שמביטים בנו ויודעים הכל.

אנחנו שותקים ביחד בזולה של הסגל, הצופה אל הים. אני רועד כעלה נידף. היא הולכת לחדר ואני נרגע, ולפתע ידיה בחזי ובאחורי ובחלצי ולשונה בחיכי והיא כולה חום ומתיקות ורכות ומוצקות והיא גוררת אותי למיטתה של המפקדת הנעדרת ואנחנו חבוקים סוף סוף ולפותים זה בזה.

אבל עוד בטרם, אני קם וניתק והולך. והיא באה אחרי ושואלת, ואני, עדיין רועד כעלה, מסביר שהכל אני רוצה, לא רק את הערב, אלא גם מחר ובשבת. לא הרפתקאה אני רוצה, אלא אותה. והיא שותקת ומחבקת והולכת.

אחרי ארבע שנים, אנחנו בדירת הסטודנטים שלה ושלו. אני כבר נפרדתי מאחרת והיא עדיין עם הסטודנט. אנחנו מתראים אחת לכמה חודשים, למורת רוחם של הסטודנט והאקסית, אבל לא מסתכלים בעיניים. היא מספרת לי שהיא נשארת כאן ותואר שני והסטודנט כבר כמעט רופא ומביטה פתע בעיני. אני שותק ומחבק והולך, ואיני שב עוד לעולם.


(תומר עדיין מנגן הרבה. ונפלא. איך הם מוכשרים ויפים, האחים שלי.)

**

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנוך גיסר  On 12 במאי 2010 at 09:02

    ברכות לכל הצרצרים והכשרונות שבמשפחה!
    הטקסט הזוכה פשוט גאוני.
    יחד עם זאת – בל תיפול רוחך את בכתיבה שאליה את "ממוסמרת"!

  • אילן  On 12 במאי 2010 at 09:31

    אין ספק רוני, מבריק. גם מרחף ומרמז, גם נוגע ונוגס, מעהיר אווירה בצורה מושלמת.
    ברכותי לאח.

  • michaly  On 12 במאי 2010 at 09:46

    מעולה 🙂

  • memurmarot  On 12 במאי 2010 at 10:01

    ממש יפה!

    הוא פנוי האח הזה שלך? 😛

    • רוני  On 12 במאי 2010 at 12:38

      תפוס חזק וטוב.
      דווקא הגיטריסט שם למעלה פנוי, אבל צריך נכונות לשוטט בעולם השלישי בשביל להיות איתו.
      (שלא לדבר על זה שהוא מצרצר ללא תשלום)

      • memurmarot  On 12 במאי 2010 at 13:59

        מאז התיכון ועד היום ללא תשלום?
        אנחנו נתמרמר בשקט עד שייפול עלינו המיליונר הבא 😛

        (צוחקות, כן?)

  • רועי רוטמן  On 12 במאי 2010 at 10:09

    אין ספק, אתם אחים. ברכות.

  • טלי  On 12 במאי 2010 at 10:20

    איזה יופי!

    צחקתי כמעט בקול מהצרצר הזוכה והתרגשתי מהסיפור הנוגה שלא עשה כסף (בינתיים) ואיזה כיף לך ולאחים שלך שיש לכם אחד את השני ויש לכם כזאת אחאות מצטיינת! לא מובן מאליו (-:

  • עופר  On 12 במאי 2010 at 10:29

    מזל טוב לאחיך על הזכייה. הסיפורים מצוינים – גם הקצר וגם הארוך.
    כיף לכם שאתם מוכשרים כל כך ועוד יותר כיף לכם שאתם חברים כל כך. זה בהחלט לא מובן מאליו.

  • trischi  On 12 במאי 2010 at 10:31

    הצירצור מצוין. הסיפור פשוט מועך את הלב. ברכות לאח המוצלח 🙂

  • עטרה  On 12 במאי 2010 at 11:06

    יפהפה. גם הצרצר. כבוד!

  • שרון  On 12 במאי 2010 at 11:48

    ואתמול שוב גילינו שאבא טעה לגבינו, כמו תמיד. איש חמוד, הוא היה, אבל לא הכיר אותנו כל כך טוב כנראה.

    זה משפט המפתח. שלך.

    כבוד למשפחה. לצרצר א' ולצרצר ב', שיש לו גם הברקות וגם מזל כנראה. אהבתי מאוד את הטקסט הארוך שלו כאן. כבוד גדול לצרצרית ג', את, על הכתיבה שלך כאן ובכלל. סיזיפיות וכישרון. המזל יגיע בהמשך.

    • רוני  On 12 במאי 2010 at 12:39

      אתה סגור על העניין של המזל, שרון? 🙂
      מזל שאני לא בעסק הזה בשביל הכסף.

  • צפריר  On 12 במאי 2010 at 14:07

    ואיזה אחות, הא? שוב תודה לכולם 🙂

  • נועה רז  On 12 במאי 2010 at 18:28

    אם מישהו עדיין תהה אם כישרון נשפך זה מולד או נרכש…

  • שוֹעִי  On 12 במאי 2010 at 20:11

    הי רוני,
    ד"ש לאח המצרצר עלי גיטרה (האמת, פגשתי אותו לפני כשבועיים בכפר סבא)ואף נתקלתי בך כמה ימים אחר-כך בכנס בירושלים ולא הספקתי לספר.ובטריות נטענות עם טחינה אורגנית הן בלי ספק הדבר הגדול אחרי הדבר הגדול הבא. יש לזה השפעות טובות יותר על הסביבה(-:

  • שרון בריין  On 12 במאי 2010 at 20:19

    ברכות על הקצרצר הריווחי. לא הצלחתי להחליט ממה נהניתי יותר. מהסיפור של צפריר או מהצרצר הלא נכון (?) של רוני. בכל מקרה, כאן זו לא תחרות ואפשר לאהוב את כולם.
    תודה על ההנאה, שרון

  • רונית  On 12 במאי 2010 at 21:59

    ברכות על האחים ולאחים. פשששש אתם ממש

  • נינה  On 13 במאי 2010 at 12:51

    מה אומר ומה אגיד – הקצרצר הוא הומור משגע, והסיפור – הסיפור… אין לי מילים. פשוט נפלא. תודה.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 15 במאי 2010 at 12:06

    אוהבת….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: