שיעור בריגוש

*

תחילת ספר חדש מזמנת מחשבות חדשות. התלבטויות ישנות צפות ועולות: לדעת הכל או כלום? יותר הכרות עם הפרוטגוניסט או עם העלילה? לכתוב ביד או בעט? איך בונים את זה? השאלות הן טכניות בחלקן הגדול.

(לעומת שלבי העריכה האחרונים, שגם בהם אני עסוקה בימים האלה. שם יש השלמה וסליחה ושמחה, תהליכי נפש ותודעה ופחות טכניקה.)

הבוקר ראיתי את האודישן של רוני גינוסר (אללי, עוד רוני ג') שכולם כולם סיפרו לי עליו מאז שידור  התכנית הראשונה של כוכב נולד, ופתאום, מהעמדה של מי שמנסה לטוות עלילות, התמלאתי הערכה מחודשת למיומנות של יוצריה.

בעיני הכח הגדול של התכנית הזו הוא לא המוזיקה, אלא הסיפור. זה מנגנון הסיפורים הכי אפקטיבי שמתקיים כרגע בטלוויזיה. הוא יותר מדויק מרוב סדרות הדרמה, והוא מצליח לייצר סיפורים מיתיים בז'אנרים שונים, שכולם קצרים מאוד ואפקטיביים מאוד. וזה עובד גם כשאתה חשדן מלכתחילה.

הקליפ שראיתי הבוקר, לדוגמה, הוא באורך של כחמש דקות. בראיון מדברות גינוסר ואמה על האבחון שלה כאוטיסטית סוואנט. לאורך כל הקטע הזה היתה לי תחושה מציצנית, חשדנית, לא נינוחה. לא התמסרתי – ה-Suspension of disbelief לא נכנס לפעולה בכלל. זה נמשך גם בעת השיחה שלה עם השופטים. אבל בחירת השיר, הביצוע הנקי והצילום המניפולטיבי עשו את העבודה. כשהסתיים הקליפ, היו לי דמעות בעיניים. השופטים הוסיפו את הקצפת, אוחובסקי הציני הציב את הדובדבן, בינגו.

הסיפור המרגש, דרמה, הוא הז'אנר הכי חזק של יוצרי כוכב נולד. הם עובדים טוב גם עם קומדיה וגרוטסקה, אבל הדרמה היא המוקד. הם מבינים את המנגנון הסיפורי, ובעזרתו מצליחים להטעין כמעט כל קטע בעוצמה שהופכת אותנו, באמת, לאנשים הישובים סביב המדורה ומקשיבים בעיניים נוצצות לסיפור. זה סוד ההצלחה של התכנית, זה הקסם. וכשאנשים נקשרים לגיבור והוא ממשיך לקריירת המוזיקה שלו, לפעמים הם ממשיכים איתו, והחיבור אליו חזק מאוד, והוא קודם כל רגשי. הם מכירים את הסיפור שלו, נדמה להם שהם מכירים אותו. (הדוגמאות של נינט, הראל סקעת ומרינה מקסימיליאן בלומין הן החזקות ביותר עד כה.)

כקוראת ספרים, אני בת 12. אני קוראת מתוך רפלקס, ולא עושה רפלקסיה. העמדה הרגשית היא של מי שעיניה פעורות ואוזניה כרויות והיא רוצה שיספרו לה סיפור. אני לא ביקורתית, לא מנתחת. לא אכפת לי איך עושים עלי את המניפולציה.

ככותבת אני נדרשת לנתח, לפענח, לייצר בעצמי את המהלך שיערב מישהו. אני לא רואה כוכב נולד, וזו טעות, כי זו סדנת סיפור סיפורים מאוד אפקטיבית. אפילו הקראש הוותיק שלי על גל אוחובסקי לא גרם לי להיכנע, אבל הנה, אני שם. מתכוונת לנסות לצפות, ובכל זאת להתרומם מעל עמדת הילדה בת ה-12 ולהבין, כי יש שם שיעור טוב.

מצד שני, לא לשכוח: זו לא אמנות, כמובן. זה בידור שעושה שימוש מושכל במיתוסים. או, כמו שמיז בק החכמה אומרת: מנגנון קפיטליסטי ציני שמנצל גם את המתמודדים וגם את הקהל – וספרות טובה לא עושה את זה.

ואחרי שנסיים להתכווץ ממבוכה על הניצול, ולפשפש בקפסולות הסיפוריות המורכבות בקפדנות, תגיע העבודה האמיתית, ההפוכה מזו של כוכב נולד: לא להשתמש במנגנון המוכר כפי שהוא, אלא לשכלל אותו, לפרק אותו, למשוך את השטיח שמתחת לרגליו.

יש לי הרבה עבודה, מסתבר.

ומיז בק החכמה אומרת: יש לך הרבה פחות עבודה מכפי שנדמה לך.

המלחמה האיומה של הסרטנים, סיפור מצויר של ינאי, מגיל שש בערך.


*

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צפריר  On 7 במאי 2010 at 12:29

    חכמה את ומלאה אבחנות כרימון. והזה של ינאי מקסים.

  • חנוך גיסר  On 7 במאי 2010 at 13:39

    הגדרתך את עצמך כקוראת, רוני, מכמירת לב היא.
    אל תאבדי אותה אף פעם!

  • noam  On 7 במאי 2010 at 14:03

    אני לא קונה את זה. לא שהם לא מצליחים ליצור ריגוש. הם מצליחים. אבל זה קל מדי וחבל על הזמן שלך. באמת. אלא אם עולם הזיוף שמקיף את כל זה מעניין אותך באמת. אם לא, מוטב לדובב – הרחק מעין המצלמה של הערוצים המסחריים – פועל במוסך או עוזרת בית (כן, כן, גם שפחת הייטק ובן של טייקון). תמצאי שם סיפורים טובים יותר.

  • yuvalsaar  On 7 במאי 2010 at 14:35

    זה לא סותר את מה שאת אומרת, אולי אפילו מוכיח, אבל כדאי לך לקרוא את זה
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3403656,00.html

  • no name  On 7 במאי 2010 at 16:48

    תקראי את יואש פלדש מהצד השני
    http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3403656,00.html

  • מוטי סגרון  On 7 במאי 2010 at 21:36

    אין ספק, אנחנו עמוק בעידן הסוציומטים. הם מנצחים בתוכניות הריאלטי, הם מנצחים בעסקים, הם כובשים את הפוליטיקה. הרגל הגסה שלהם עלתה לספה, עברה לשולחן והיא בדרך לפרצוף של כולנו. ויום אחד, כאשר יבינו כאן לאיזה דקדנס נפלנו, כשנשאל מי אשם, אולי ניזכר ברגלי הסטייליסט באולפן הטלוויזיה, שעיצב לנו בגדים ותכשיטים וגם את קוד ההתנהגות הסוציומטי.

  • יעלילה  On 7 במאי 2010 at 23:56

    מי זו מיז בק? אם אפשר 🙂 אני נזכרתי במיז קיי, וכמה שאני מתגעגעת לבלוג שלה.
    היה מעניין לקרוא. כשאני נסחפת אחרי סיפור לרוב אני מתקשה להיות מרוחקת מספיק כדי לשים לב לטכניקות.

    • רוני  On 8 במאי 2010 at 09:42

      מיז בק היא חברה טובה מאוד ובחורה שמנסה להסתגל לזה שמדברים עליה באינטרנט בלי להתעלף מבהלה.
      כשהיא תפסיק לפחד, היא תהיה כוכבת.

  • ora21  On 8 במאי 2010 at 11:57

    רוני, פוסט מצוין שנראה לי שנגמר באמצע- אין המשך?..ואגב, הזמרת רוני היא נפלאה. אחותי אמרה ששירתה הזכירה לה את אסתר רייכשטאט ואני פשוט התרגשתי מהשירה שלה- ואין מה לעשות, עם קשר לסיפור האישי שלה.

    • רוני  On 10 במאי 2010 at 08:16

      להזכיר את אסתר עופרים באותו משפט עם כוכב נולד קשה אפילו לי, אורה 🙂
      אולי יש המשך. נראה.

  • המחסנאית  On 8 במאי 2010 at 17:48

    זה שמעלה רגש, במיוחד אם הוא עצוב ומטלטל, משאיר אותנו אוהבי הדמעות(אותי) שם. לי לזמן קצר אם זה כל מה שיש בו.
    כמה אהבתי לקרוא בילדותי סיפורים על יתומות.

    פעם, מזמן חברי, שהיה אז מבקר קולנוע וראינו ביחד סרט שזכה אמנם באוסקר אבל לא היה כל כך מוצלח, ציטט את תגובתי וכתב שזה סרט לאלה שאוהבים לבכות בסרטים.
    אומנות גדולה היא לא כך.
    אני יכולה לצפות בהתרגשות בתחרות ( וגם זה יש בכוכב נולד שמוסיף לדרמה). אפילו בתחרות דוקים. אפילו ב"דוגמניות" צפיתי פעם וזכיתי לבוז מהסובבים אותי. אבל רק קצת . כוכב נולד זה ממש לא משהו שאפשר יותר מטיפ טיפה.

  • galithatan  On 9 במאי 2010 at 22:02

    אהבתי מאוד את המשפט: העמדה הרגשית היא של מי שעיניה פעורות ואוזניה כרויות והיא רוצה שיספרו לה סיפור. אני לא ביקורתית, לא מנתחת. לא אכפת לי איך עושים עלי את המניפולציה.

    סופסוף אני מוצאת מישהי עם גישה דומה 🙂

    נכון שהרבה יותר כיף ככה, מאשר לנסות לזהות כל הזמן איפה הפאקים ואיפה עובדים עלייך?

    • רוני  On 10 במאי 2010 at 08:15

      לגמרי. אבל המחיר הוא שלפעמים חברי האקדמאים קוצפים עלי.
      מדי פעם אני מקשיבה לניתוח של טקסט וזה מרתק, זה לגמרי שווה. אבל אני פשוט לא יודעת לקרוא ככה.
      תובנות – רק בדיעבד. ורק אם מכריחים אותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: