להיות סופר זה אף פעם לא לדעת

*

אני לא סופרת.

(אני אומרת את זה מראש, שלא יהיו אי הבנות. אני לא יודעת מתי אני אוכל לקרוא לעצמי סופרת, אבל עדיין לא.)

ומכאן הסיפור הבא, שקרה אתמול בערב בפסטיבל הסופרים ורק הבוקר נחתה עלי משמעותו הכובשת והמצערת גם יחד.

נסעתי אתמול עם חברה לפסטיבל הסופרים בירושלים. התחלנו בתמול שלשום, הקפה המקסים שהקים דוד ארליך (הלא פחות מקסים) במרכז ירושלים. שלושה סופרים נפגשו שם עם הקהל: ג'מייקה קינקייד, אהובת לבי, ג'ונתן ספרן פויר וראסל בנקס. את ספרן פויר קראתי קצת, לא מספיק. את בנקס לא הכרתי בכלל.

זה היה מפגש מחויך, רגוע. השלושה מכירים זה את זה היטב, נפגשים בכנסי סופרים ברחבי העולם. ספרן-פויר, סיפר בנקס בגאווה, היה תלמיד שלו.

ג'מייקה (שם פרטי, כי אני אוהבת אותו באופן פרטי מאוד) הקריאה טקסט מרומן בכתובים, שהיה כל כך יפה עד שנשמתי פרחה. בנקס הקריא סיפור נפלא שיצא לפני כמה שנים באוסף סיפורים קצרים, וספרן-פויר הקריא משהו שהוא לא לגמרי סיפור ושהוא הגדיר בכנות כטיוטא, ונראה כמו נסיון מעניין להתחיל משהו.

אחרי המפגש הזה נסענו למשכנות שאננים, למפגש עם פול אוסטר ודויד גרוסמן. היו לנו שעתיים להעביר, וישבנו על המרפסת עם כמה עיתונאים. הסופרים הסתובבו שם, ואני, קצת כמו גרופי, הבטתי בהם. סופרים הם הכהנים של המקדש היחיד שמעולם לא פקפקפתי בו, ואני נכונה תמיד להקשיב להם. חלקם סוררים, מורדים, חוטאים. חלקם שרלטנים גמורים. אני יודעת, זה בסדר.

כשהלכתי לקחת כוס קפה מהברמן על המרפסת הגיע ראסל בנקס עם דף נייר ביד ומבט אבוד בעיניים. המשרד שאליו פנה היה ריק.

"אתה זקוק לעזרה?" העזתי.

"כן," הוא אמר, "אני צריך להתקשר לאשכול נבו, יש לנו אירוע משותף מחר."

במקרה ראיינתי את נבו לא מזמן. הבאתי את הטלפון הנייד שלי, "אני אתקשר בשבילך," אמרתי. השארנו לו הודעה, עם מספר הטלפון של בנקס.

"אתה יודע," אמרתי לו, "לא הכרתי אותך עד היום, אבל הסיפור שהקראת עשה לי חשק לעוד. אני רוצה לקרוא את 'המתיקות שאחרי'."

ובנקס אמר לי, "אז בבקשה, יש לך את הטלפון שלי עכשיו, תתקשרי אלי אחר כך ותספרי לי מה חשבת."

"באמת?" שאלתי.

"באמת," הוא אמר. "זה מאוד חשוב לי."

רק הבוקר, אחרי שהתעוררתי, הבנתי. ראסל בנקס, מורה לכתיבה בסטנפורד, סופר מצליח ומפורסם, האיש שאטום אגויאן הפך את ספרו להצלחה בינלאומית גם בתחום הקולנוע (וזה עוד לא הכל), עדיין צריך לשמוע מה אנשים חושבים על הספרים שלו. הוא עדיין בדיוק באותו מקום בודד וחסר ביטחון במידת מה שבו מצויים הסופרים הצעירים שאני פוגשת – המקום שבו אני נמצאת – הוא פשוט רוצה לדעת שאוהבים את העבודה שלו.

זה מקסים, עצוב, נוגע ללב ואנושי כל כך. זה פשוט נהדר.

(ואני אתקשר אליו, ברגע שאסיים)

*


Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביגיל  On 5 במאי 2010 at 08:52

    ואף מילה על אוסטר וגרוסמן???
    התעלפתי מקינאה כמעט מכל משפט בפוסט היפה הזה.

    • רוני  On 5 במאי 2010 at 09:49

      בטח יבואו עוד כמה מילים על אוסטר וגרוסמן. בקרוב.

  • דרורית  On 5 במאי 2010 at 08:56

    מאוד ריגשת אותי עם הפוסט הזה. אבל איכשהו אני חושבת שהמסקנה שהגעת אליה לגבי סופרים טיפונת גורפת מידי. בנקס נשמע כמו איש נחמד ונגיש ואני חושבת שיש ספורים כאלה בין אמנים בכלל, אבל יש רבים, גם סופרים וגם מתחומי אמנות אחרים, שתמיד היו שמחים לפידבק ורוצים לדעת מה חושבים על היצירה שלהם, אבל שלא היו ממהרים לתת את הטלפון שלהם לאדם שפגשו זה עתה, ככה, בפשטות כזו.

    • רוני  On 5 במאי 2010 at 09:48

      הוא לא נתן לי את המספר שלו בשביל זה, יקירתי. הוא נתן אותו לאשכול נבו. אני הייתי רק הבחורה הנחמדה בבר שעזרה לו וזכתה במספר 🙂

  • עדנה  On 5 במאי 2010 at 08:57

    נשמע כמו ערב קסום. אני עם אביגיל – ספרי עוד, מה היה בהמשך הערב?
    הזדהיתי מאוד עם "סופרים הם הכהנים…" – חרדת הקודש הזאת מול מי שמצליח ליצור כך קרובה ללבי.

  • יואב  On 5 במאי 2010 at 09:04

    למה "מקום בודד וחסר ביטחון"?
    זה נראה לי מקסים, ובצד החיובי של הסקאלה. יש סופרים שכותבים בשביל לברוא עולם, יש בשביל לתת איזושהי אמירה אידיאולוגית ויש בשביל ליצור עוד ערוץ לקשר עם אנשים. (רודם גם וגם וגם, ועוד הרבה דברים אחרים, כמובן)
    זו יכולה להיות סקרנות אנושית בריאה וצורך רגיל לגמרי בקשר ואינטראקציה.

    אבל מגניב לך. לגמרי.

  • אהרן פ  On 5 במאי 2010 at 09:04

    הבור הזה שאנחנו יוצרים מתוכו, כנראה לעולם לא יתמלא… עצוב מחד ומאידף- זה אומר שאפשר להרגע קצת. לא ?

    • רוני  On 5 במאי 2010 at 09:22

      כן. בדיוק. סימני קריאה מרובים.
      איך אני אוהבת את זה שהבנת.

  • chellig  On 5 במאי 2010 at 09:20

    כולם כולם כולם רוצים לדעת מה חושבים על העבודה שלהם, ושהם מובנים. איזה ערב. איזה כיף לך שליבך התרחב.

  • רועי רוטמן  On 5 במאי 2010 at 09:33

    עכשיו, אולי, אני אתחיל להרגיש קצת יותר שלם עם ההמתנה מורטת העצבים לפידבקים חיוביים על הפוסטים שלי (להבדיל).

    • רוני  On 5 במאי 2010 at 09:49

      אני משתדלת, רועי, באמת 🙂

      • רועי רוטמן  On 5 במאי 2010 at 10:00

        את משתדלת, אבל אין עם מה לעבוד?

        • רוני  On 5 במאי 2010 at 10:01

          לא תמיד היצירתיות שלי מתעלה לרמת הפוסט, ואז אני דוממת.
          אין דבר כזה "אין עם מה לעבוד". אתה שני מטר ועושה פילאטיס. *תמיד* יש עם מה לעבוד.

          • רועי רוטמן  On 5 במאי 2010 at 10:13

            טוב, עכשיו אני מסמיק (גם כי זה החמיא, וגם כי זה מה שגברים שעושים פילאטיס עושים).

  • שלומית  On 5 במאי 2010 at 09:33

    The Sweet Hereafter. As it is.

  • שרון הר פז  On 5 במאי 2010 at 09:41

    כמובן שאי אפשר להכליל. חוסר הבטחון העצמי נובע מתוך ההרגשה האישית ואין זה אומר כלום על אחרים. יש גם כאלה הכותבים מתוך בטחון במה שהם רוצים לומר ולבטא ולא מתוך רצון לקבל אישור מהזולת. אם בא מישהו וגם מחמיא – הרי זה משובח ותוספת נחמדה; אבל בראש ובראשונה, מה שחשוב – זה מה אני חשה לגבי הכתיבה שלי. מה שמתאים לי לא תמיד מתאים לזולתי.
    אם לא תאהבי את מה שכתב, מה זה אומר? לדעתי, זה אומר שפשוט לא אהבת ואין זה משליך הלאה, שמה שכתב לא טוב.

    • רוני  On 5 במאי 2010 at 09:44

      אין ויכוח, שרון. זה רק עניין של טעם, ובכל זאת חשוב לנו לדעת.

  • צפריר  On 5 במאי 2010 at 09:45

    אין כמוך בעולם. תודה.

  • deaklak  On 5 במאי 2010 at 10:08

    קודם כל, פוסט מעורר קנאה ותשוקה בערבוביה!
    גם אני מעריצה סופרים שאני מעריכה באותה דרך שבה הערצתי את מייקל ג'קסון ואדם. היום קצת פחות נוטה להשליך חזיות בעצם.
    ומעבר לזה,
    זה ממש נכון. ואפילו כתבתי על זה סיפור קצר וביוגרפי לחלוטין, שכתבתי לפני עשר שנים. קראתי ספר של קניוק על מלכת אנגליה, ספר מתוק ומצחיק להפליא, ונורא רציתי להגיד לו את זה. ועוד היתה לנו הכרות מוקדמת. הסיפור מתאר את התלאות בדרך ללתת מחמאה למישהו, ועל הצורך של כותבים להכרה בכל פעם מחדש. אולי אני אקרא את זה עוד מעט, נראה אם זה שווה משהו 🙂

  • חנן כהן  On 5 במאי 2010 at 10:11

    בגלל זה יש לנו בלוגים, כדי שנוכל לשוחח עם הקוראים. אפשר גם לשים כתובת אימייל בספר.

  • michaly  On 5 במאי 2010 at 10:47

    אבל כל יוצר, גדול כקטן, צריך לדעת שאוהבים אותו.

    • כנרת  On 5 במאי 2010 at 14:28

      לא כל יוצר, אגב. רק הנחמדים. אני חושבת שקיימים כאלה שזה לא מעניין אותם, ולעתים קרובות אני מקנאה בהם, אם כי מדובר במנגנון נפשי ויצירתי שונה כל כך ממה שאני מכירה, שאני לא יודעת מה עוד הוא כולל בתוכו.

  • kuksta  On 5 במאי 2010 at 11:58

    הספר שלו תורגם רק לאחרונה לעברית אבל הסרט זוכה הפרסים שעשו מהספר גרם לי להצטער שיש לי עיניים ולבקש את מותי בכל צורה אפשרית.

  • ליזארד  On 5 במאי 2010 at 12:39

    שבי בבית יקירתי,וכתבי.צמצמי בחיי חברה ספרותיים סוערים.זה אולי טוב למוניטין,זה לא יתן לך דבר וחצי דבר כסופרת לעתיד לבוא.
    הקורפוס הזה של סופרים המדלג ממקום למקום במטוסי סילון ידוע
    ומוכר.הם מוכרים את עצמם כגיבורי תרבות.הם חיים חצי מחייהם בבתי מלון.המופע שלהם (כולל חוסר הביטחון) הוא דימוי מובנה.
    רובם ככולם סופרים אופנתיים.לא כולם סופרים טובים.
    הם לא יוסיפו לנו דבר,הם לא יודעים עלינו דבר יתר ממה שכתוב בעיתונים.

    כתב המבקר הדגול קארל קראוס: 'הקורא המתורבת יתייחס בחשד עמוק לסופרים הנוסעים לקצווי עולם ומללים אודותיהם דברים לא ישוערו.במקרה הטוב הם לא היו במקומות האלה הכלל! המצער הוא,שרק
    נסיעות מן הסוג הזה יובילו אותם לקשקש משהו ולהוציאו בספר'.

    ההתחכחות הזאת וחוויותיה נלעגות,גברתי.למה מה קרה? מה החוויה הגדולה שחווית? מאום.סופר העמיד פנים שהוא מעוניין לשמוע חוות דעת ממישהי שלא הכיר ולא יראה יותר.מלכודת שפנים ותו לא.

  • כנרת  On 5 במאי 2010 at 14:35

    כיף לקרוא את הדיווחים שלך, וכרגיל, בכל מקום שבו את עוברת את מחוללת גם סערה קטנה או גל גבוה שלא היו מתקיימים אחרת.

    ולמרות שיש משהו בדבריו של ליזארד, שהרי אלה מקצועות שונים לכתוב ולהופיע בכנסים ככה, וכמעט כל התשובות היו יכולות להיכתב מראש, שלא לדבר על השאלות. בכל זאת, יש ענן של השראה שנח מעל המפגשים האלה, והעננים האלה, גם אם הם עשויים מהרבה אוויר בין טיפות המים המיקרוסקופיות שמרכיבות אותם, אינם דבר של מה בכך.

  • אסתי  On 5 במאי 2010 at 20:09

    אבחנה כל כך מדוייקת ומרגשת.
    וכל כך אהבתי את המשפט:
    "סופרים הם הכהנים של המקדש היחיד שמעולם לא פקפקפתי בו, ואני נכונה תמיד להקשיב להם. חלקם סוררים, מורדים, חוטאים. חלקם שרלטנים גמורים. אני יודעת, זה בסדר"

    וחוץ מזה אני רוצה לצרף לך לינק לפוסט המצולם שלי, משהו בין סינרומן לקומיקס על איך שהמצלמה שלי ראתה את האירועים והטייפ שלי קלט את המילים

    http://2nd-ops.com/esty/?p=66759

  • Ron  On 6 במאי 2010 at 23:27

    קראתי רק עכשיו. איזה יופי. גם אני אהבתי את המפשט של המקדש היחיד שלעולם לא פקפקת בו. ואני אוהב את זה שאת כותבת את זה ועדיין אומרת שיודעת שחלקם חוטאים ושרלטנים. מחליטה שלא לפקפק. וה"זה בסדר" שלך הופך אותך בעיני לאחת מהם.

    עדיין לא קראתי את בנקס. סבסטיאן צילם אותו לפני שנה או שנתיים ובתמונות הוא נראה בדיוק אחד כזה שיבקש ממך להתקשר אליו ולספר לו מה חשבת על ספר שכולם גמרו עליו את ההלל (אני לא יכול לשים קישור ישיר לתמונה אלא רק לאתר עם הדיוקנאות האחרים… http://www.sebastiendolidon.fr/projects/portraits-presse-2/)

    • רוני  On 6 במאי 2010 at 23:44

      תודה, רון. אני אשמח להיות אחת מהם, בבוא העת. כרגע זה מפחיד מדי.
      ואיזה מזל שלא יכולת לשים קישור ישיר לבנקס! הצילום שלו באמת רגיש ומקסים, אבל מעבר לזה, סבסטיאן צלם נפלא!
      אני לא מכירה את האנשים בצילומים שלו, וניחשתי שכמעט כולם מפורסמים (בגלל בנקס ובירקין וקנטונה) אבל יש משהו מיוחד בלראות את הצילומים בלי לדעת מי הם, ולהתרגש ממעשה הצילום עצמו.
      יש שם איש אחד עם מצלמה, ליד בנקס – אבא של סבסטיאן? – וזה צילום כל כך חזק שהוא נראה כמו משהו שאני כבר מכירה ויודעת מבפנים.

      • Ron  On 7 במאי 2010 at 00:24

        זה לא אביו. זה צלם מעולה שעושה גם סרטי תעודה מעניינים.
        שמח שאהבת.

  • אסתי  On 10 במאי 2010 at 21:28

    רוני,

    בהמשך לשיחתנו על הפאנל של פול אוסטר ודויד גרוסמן, כמו שהבטחתי לך ראיינתי את קובי מידן לגבי השאלה הפוליטית של הערב.
    את יכולה להקשיב לראיון כאן:
    http://2nd-ops.com/fm/?p=32

    ואפילו תמללתי למענך
    http://2nd-ops.com/esty/?p=66822

  • אסתי  On 10 במאי 2010 at 21:30

    היי רוני,
    תמללתי למענך את הראיון שעשיתי עם קובי מידן בשאלת הפוליטיזציה של הדיון בערב של גרוסמן – אוסטר
    http://2nd-ops.com/esty/?p=66822

    • רוני  On 11 במאי 2010 at 06:13

      תודה רבה!
      קראתי בתשומת לב (טוב שתמללת, לא נותנים לי הרבה גישה למחשב שיש בו גם חיבור לרשת וגם סאונד), ואולי אכתוב איזו תשובה בעניין הזה. או יותר נכון, את סדרת התהיות שלי בנושא.

  • עידית פארן  On 11 במאי 2010 at 15:04

    בשבילי את סופרת (סורי, לא קראתי את התגובות שמעלי)
    מעולם לא חשבתי אחרת על אף אחד שכותב
    (הכי אני מתפללת ש, נניח מורקמי הרוקי או יואב אבני ישאלו אותי מה אני חושבת על מה שהם כתבו אבל לא אכפת לי גם שאת תשאלי…)

    ו…טוב את ההמשך אני אוסיף אחר כך

  • עירא  On 30 במאי 2010 at 11:30

    מעניין ולא מפתיע. אנשים רגישים וחסרי ביטחון לא משתנים מאוד רק בגלל הצלחה או אירועים חיצוניים שטחיים אחרים.

    בקשה – תוכלי לאפשר טקסט מלא ברסס? התכנים עדיין קצוצים כמו בימי "רשימות" וזה חבל, כי אני מפספס ככה פוסטים.

    • רוני  On 30 במאי 2010 at 18:47

      אבל עירא, הקאונטר!
      ברצינות, הרשימות מופיעות משונה ברסס, אני דווקא אוהבת שרואים אם מעניין, ואם כן ממשיכים פה. זו טעות לדעתך?

  • ruthlaufer  On 6 ביולי 2010 at 11:42

    הבקר סיימתי לקרוא את "המתיקות שאחרי" של בנקס, וככה הגעתי אל הבלוג שלך.
    הספר טוב, עצוב, מעט שטחי, אך בהחלט מעורר מחשבות.
    מתאים לבנקס שאת מתארת.
    גם אני לא סופרת (בינתיים), אבל יש לי "בלוג" חשוב בעיני:
    http://breast-guide.co.il/
    עולם אחר, אך הייתי שמחה לכלול בו גם מחשבות ודיעות על ספרות וסופרים. כי בלעדיהם..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: