קוץ מדבר

.

דלאל היתה החברה הבדואית הראשונה והאחרונה שהיתה לי אי פעם.
(די, אני אומרת לעצמי, אל תייפי את המציאות. לא ממש חברה, ידידה. מכרה ידידותית מהשכבה.)
אבל לא בגללי לא היינו חברות. דלאל היתה איתנו, לידינו, אבל לא ממש. תמיד קצת מרוחקת. תמיד אחרת.

התפיסה שלי את הבדואים אז, קל להגיד היום, היתה אוריינטליסטית לגמרי. הוקסמתי מ"הפראים האצילים" של המדבר, שהיו כל כך קרובים ליישובים שחייתי בהם, ובכל זאת מעבר לקצה העולם. בביקורים שם תמיד ארחו אותנו הגברים. ישבתי באוהלים שלהם במכנסיים קצרים וחיוך ועיניים בולשות לכל עבר, ומארחי התייחסו אלי תמיד בכבוד. זה היה נעים. מרתק. הנשים היו רק צללים כהים, נושאות מזון ומשקה.

דלאל היתה הראשונה שחצתה את הקווים אלינו. היא היתה יפה, שחורת עין ושחורת תלתלים, חייכנית וקצת מבוישת. לבושה, להפתעתנו, בדיוק כמונו. למעשה, היא לבשה בגדים יקרים וטובים משל רובנו.
כשהגיעה היתה העברית שבפיה קצת מגומגמת, אבל בתוך זמן קצר דיברה כמו אחת מאיתנו. מי שלא ידע, לא היה מנחש שהיא אחרת.

עם הזמן נודע לנו סיפורה: אביה היה בן לאחת מהמשפחות הידועות של הבדואים בנגב. הוא עשה את הונו כקבלן – בין השאר בנה בתים רבים ביישוב שבו גרנו כולנו – ובחר להשקיע אותו בבית ביישוב יהודי, מתוך כוונה שילדיו יקבלו את החינוך הטוב ביותר האפשרי. הם לא יגדלו באוהל, וגם לא בגטו הבדואי המשפיל בתל שבע. הם יהיו אנשי המערב, משכילים ובעלי יכולת.

למדנו לקבל את דלאל כאחת מאיתנו. היא היתה כמעט כמעט כמונו. בערב יצאה איתנו לבלות, אבל רק ביישוב, ואף פעם לא אחרי עשר בערב. היא לא יצאה איתנו לטיולים שנתיים, לא עישנה איתנו, לא שתתה איתנו, ובעיקר: לא יצאה אף פעם עם הבנים. אף לא פעם אחת, למרות שפעם גילתה לי בסוד שהיא מאוהבת בשי, הבחור הכי יפה בשכבה.

.

.

בתיכון התפזרנו לכל עבר, והקשר שלי עם דלאל נותק. בפעם הבאה שפגשתי אותה הייתי אני חובשת במדים, והיא היתה עם גבר במדים.
"תכירי," אמרה לי, "בעלי."
הופתעתי. היינו רק בנות תשע-עשרה. אבל בעלה של דלאל היה קצין מבוגר וחסר סבלנות, ולי לא היה אומץ לשאול. החלפנו טלפונים.

אחרי כמה ימים התקשרתי. "בעלי מקסים!" אמרה לי. "הוא בן שלושים, בן דוד שלי. היינו מיועדים זה לזה מילדות."

אחרי שבועיים, כשהייתי בתורנות לילה בבית החולים סורוקה, היא הגיעה עם בחור צעיר שתמך בה. זה לא היה בעלה.
פנס בעין, צלע שבורה. "אשה מוכה," אמרה האחות הראשית במיון אחרי ששלחנו אותה לרופא.
"מה פתאום?" אמרתי. "היא נשואה טוב, מתה על בעלה. אין סיכוי."
"תשמעי, ילדונת," אמרה האחות, "אני לא יודעת מי מכה אותה. זה יכול להיות בעלה, אבא שלה, אחיה, אבל מישהו קורע לה את הצורה כבר חודשים. היא מגיעה לפה כל כמה ימים, תמיד עם סיפור מוזר. תאמיני לי, היא אשה מוכה."

התקשרתי שוב. דלאל התחמקה. אין לה זמן לדבר, יש לה אורחים, היא חייבת לצאת. אחרי כמה פעמים פשוט הפסקתי.

אחרי שנה פגשתי את מרב, חברה משותפת מהתיכון.
"שמעת על דלאל?" שאלה.
לא שמעתי.

דלאל התאהבה. גם הוא היה בן דוד שלה, אבל בן גילה. הוא אהב אותה מאז שהיו ילדים. כשלקחו אותה מהמאהל המשפחתי לגור בין היהודים, הוא מת מגעגועים. חיכה לה. אבל נתנו אותה לאחר. לאחיו הגדול.

אחרי שנישאה, הם גרו ביחד, באותו בית בתל שבע. דלאל ובעלה למעלה, ההורים והאח הקטן בקומה התחתונה. בכל פעם שהאח הגדול הכה את אשתו, בא הקטן לנחם אותה, לחבוש את פצעיה. נזכרתי בבחור ההוא שליווה אותה למיון, בידו המונחת על גווה בעדינות.

בסוף הם ברחו ביחד. שבוע שלם היו בטבריה, על החוף באוהל טיולים קטן, באמצע ינואר. בעלה מצא אותה בקלות. זה היה החוף היחיד שהם הכירו.
דלאל מתה. האח הקטן קיבל כרטיס לרומניה והודעה שאם יחזור לארץ, יהרגו גם אותו.

"הם הרגו אותה?" שאלתי בטפשות, מסרבת להאמין.
"מה את כל כך מופתעת?" אמרה מרב במרירות. "אי אפשר לקחת קוץ מדבר ולשתול אותו בערוגת פרחים. אבל לא נורא, העיקר שהיא קיבלה את החינוך הכי טוב. החינוך של היהודים."

.

.

(הצילומים שלי. מותר לגנוב, אם ממש רוצים.)

.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • vandersister  On 4 במאי 2010 at 01:22

    איזה סיפור קורע לב. לא ייאמן עד כמה הנשים כלואות בתוך החיים האלה.

  • רזי בן עזר  On 4 במאי 2010 at 03:35

    עצוב כל כך, וכתבת את סיפורה יפה ובכבוד ובעדינות

  • אילן  On 4 במאי 2010 at 07:56

    עצוב, תופעה מוכרת, כתוב מקסים כרגיל.
    קפיצה תרבותית גדולה מדי, אותנו "המערביים" זה מטריף ומרגיז (כמובן שגם אותי) אבל אם מסתכלים מהצד או מגבוה גבוה בכל תרבות יש דברים שנראים מוזרים\איומים בתרבות אחרת.

    עצוב על דלאל ואחיותיה לצרה.

  • עדנה  On 4 במאי 2010 at 08:10

    העצבת אותי מוקדם מדי בבוקר.
    תודה שנתת לדלאל את הקול. לה זה כבר לא יועיל, רק לזכרה, אבל זאת הצעקה של כל כך הרבה אחרות שעדיין נמצאות כאן בינינו וכבר מרחף מעליהן גזר דין דומה.

  • נטע ארז קרונפלד  On 4 במאי 2010 at 08:47

    כמה ריגשת.
    דלאל היא אחת מיני רבות. גם אצלנו, בחברה "המתירנית" שלנו, יש עדיין הרואים באישה חפץ. תודה שהשמעת את קולן.

  • bddaba  On 4 במאי 2010 at 09:43

    חייב לכתוב שזה הרבה יותר מעצוב ומדכא, זה מרגיז ומקומם כל פעם מחדש. לא צריכים להיות שום ויתורים והנחות והתחשבות בקטע הזה של מסורת וכבוד המשפחה וכל השיט הזה, הכבוד, ההשפלה של הנשים, האלימות התוך משפחתית, אסור לשתוק על זה וצריך להביע שאט נפש וגם לנסות להילחם בזה, לא יודע איך. זו חברה פרימיטיבית שעושה ברית מילה לילדות, שמשפילה נשים, שכולאת נשים, שמענה נשים, שרוצחת נשים על כבוד המשפחה. אווילות וכסילות. מסורת רעה. איך אפשר לעצור את זה? תופעות בלתי נסבלות ובלתי נסלחות. קשה מאוד.

  • הלה  On 4 במאי 2010 at 12:18

    הערבים מסתכלים על הבדואים מלמעלה, בגלל הפוליגמיה.
    נותנים לבדואים לנהל את עצמם. אנחנו לא ברמה של לשפוט אותם, לא בהכאת נשים ולא בגניבות או סחיטות…
    (היא לא היתה חייבת לקבל חינוך של יהודים בשביל להגיע לכדי כך, אבל מה לעשות ובגלל שהיא קיבלה חינוך של יהודים את יכולת לתת לה את קולה)

  • chellig  On 4 במאי 2010 at 16:07

    מילים עדינות ונוסטלגיות מכסות על מציאות, גם עכשווית אכזרית ופרמיטיבית. נורא. יפה אבל נורא. עצוב אבל בעיקר נורא

  • אהרן פ  On 5 במאי 2010 at 08:34

    כמה פשוט. כמה נורא.
    התכווצתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: