זה לא בגוף

 

מחקתי את הקטע הזה מתוך "סיפור קטן ומלוכלך", הספר הזה שלי שאמור לצאת ממש עוד מעט. ולמרות שהוא נשאר בחוץ, אני מחבבת אותו. המספר הוא איתן, גיבור הסיפור, והוא מביט באמו ובאשתו —

זכרון. לפני כשש שנים: אמי ונעמי עומדות מול המראה ומביטות בעצמן. מצחה של נעמי מכווץ, קמטי מחשבה עמוקים נודדים לרוחבו. אני מביט ורואה רמז לנעמי הזקנה שלצדה ארצה לדעוך.
"לי זה מאוד ברור." אומרת אמי.
מבטיהן נעוצים במראה, נעמי נראית מוטרדת. אני סקרן, אבל אין לי אומץ לומר דבר. אני מפחד משתיהן כשהן יחד.
"האיזור שמסביב למרפקים ולברכיים…" מהססת נעמי, עיניה בוחנות את רגלי אמי.
"לא." פוסקת אמא. "זה תמיד היה שם. מאז שהייתי קטנה. העור והשיער, זה העיקר."
"כן… והעיניים." נעמי מהורהרת.
"העיניים זה החלק הטוב, אני חושבת." אמא מחייכת.

אני מביט בהן ומנסה לפענח את המתרחש. אשתי מרהיבה. אמי זקופה, יפהפייה. מול המראה היא מניחה יד על בטנה. עדיין מלאה מדי לטעמה, זאת לפחות אני יודע.
לאמי ולאשתי עולם משלהן, שאין לי חלק בו. מדי פעם הן חומקות אליו יחד, לפעמים אפילו בעת שאני מסב איתן אל השולחן. מבט חטוף, קשר עין מהיר, ואני רואה את ההבנה מתנוצצת ביניהן, את החיוך המתרמז בפינה הימנית של שפתיה הבלתי סימטריות של נעמי.

זכרון מיום אחר: נעמי מרצה לי על יופי. "הסימטריה של אמא שלך מושלמת." מכל הדברים שנאמרו על אמי, זה נראה לי המוזר ביותר. "בגלל זה היא כל כך יפה בעיני כולם. ממש כולם. המין האנושי מכור לסימטריה." היא מסבירה.
היא לוקחת אותי לראות את "מפצח האגוזים", ומראה לי את הסימטריה המושלמת על הבמה, בלבוש הרקדנים, בכניסות. רק הפרימה בלרינה מפרה בעדינות את הסימטריה המושלמת של הכל, חוצה את הבמה באלכסון שביר, מכמיר לב.
"היופי של הבלט המודרני צומח מתוך ניתוץ הסימטריה הזו," היא מסבירה לי. "אבל אמא שלך לא מודרנית. היא קלאסית. מושלמת."
אני מסכים איתה. אבל כשהן עומדות מול המראה ובוחנות זו את זו, ברור לגמרי שדעתה של אמי אינה כדעתנו.

"ויש את אלה," היא אוחזת לפתע בכח בצדי ירכיה, "אבל גם זה לא קשור לגיל."
נעמי שותקת לרגע. אני מתאמץ שלא לזנק את השיחה ולמלא את חלקו החסר של אבי המת.
"הכל בסדר עם הגוף שלך, רחל, את לא שמנה. את יפהפייה בדיוק כפי שאת."
"תפסיקי," אומרת נעמי בשקט, ואמא שומטת את מפרשי ירכיה ומחייכת בביישנות.
"זה לא בגוף," היא אומרת לפתע. "זה בנפש. השינוי שאת מבקשת קורה בנפש. לגוף לא אכפת מהזִקנה. הוא פשוט הולך בדרכו בהשלמה, בלא דעת."
"אז גם הנפש מזדקנת?" נעמי מביטה באמא דרך המראה.
"רק אם נותנים לה," אומרת אמא. "וצריך לתת לה. אסור להאחז בנעורים, הם רעילים. טובים לזמנם, ואחר כך פג תוקפם לעד."
הן מביטות זו בזו במראה, ואני, נרתע מהאינטימיות הזו שמתרווחת ביניהן לפתע, חומק מן החדר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני השנייה  On 15 באפריל 2010 at 01:17

    וואו!

  • גלית  On 15 באפריל 2010 at 01:20

    רוני זה כל כך יפה. אז מה צריך לתת לנפש להזדקן? יש לי יום הולדת עוד מעט ובפעם הראשונה (ואני לא בת עשרים) אני נלחמת…. 

  • אהרן פ  On 15 באפריל 2010 at 08:44

    יפהפה ממש.
    שתפי עוד

  • bddaba  On 15 באפריל 2010 at 08:51

    כל מילה בונבון, וביחד- קסם.

  • chellig  On 15 באפריל 2010 at 09:26

    מרהיבה זו אחת המילים היפות שאני מכירה.

    אשתו מרהיבה. גם המילים שלך לעיתים. עכשיו העיתים 🙂

  • אלירז  On 15 באפריל 2010 at 15:51

    באמת יפהפה.
    אהבתי במיוחד את "הולך בדרכו בהשלמה" – הלוואי שיכולתי.
    נו כבר, שיצא הספר…

  • רוני  On 15 באפריל 2010 at 15:53

    מאוד מחמם לב, תודה לכולם.
    ואלירז, יפה שלי, את קוראת מסוכנת. אני מצפה ומפחדת לזמן שבו תקראי אותי.

  • טלי  On 15 באפריל 2010 at 18:48

    אני מנחשת שאת דוקא לא רוצה תגובות מסוג "אויש אז למה מחקת?!? זה יפה כל כך!" אז אני מתאפקת ולא כותבת את זה, אפילו שאני רוצה.

    אני לגמרי לא בטוחה שאני מסכימה עם המסקנה של האמא, שהנפש מזדקנת, מכירה כמה וכמה אנשים שאצלם זה ממש לא ככה וטוב שכך, אבל זה יפה, זה העיקר. ומסקרן אותי איך והאם אחשוב על הקטע הגנוז הזה כשאקרא את הספר ואכיר את הדמויות שלך.

    מתי הזמן לבקש מכרמלה?…(-:

    • רוני  On 15 באפריל 2010 at 20:08

      קודם כל: מה זה האייקון המשונה הזה? את עט? 🙂
      לגבי המחיקה, זה פשוט לא עושה עבודה משמעותית בספר, והתחושה שלי היתה שזה היה חלק מתהליך הבירור שלי על הדמויות, ולגמרי לא נחוץ. לא מצאתי לו מקום.
      לגבי הנפש, אני עוד לא יודעת לגבי הזדקנות, אבל היא יכולה בהחלט להתבגר ולשמור על שמחה ויצירתיות ושאר דברים שמקושרים לנו בראש עם להיות צעירים.
      וכרמלה לא סוקרת ספרים של הסוקרים, אז אני לא סוקרת כבר זמן מה, כדאי שלא תתעלם ממני 🙂 ביולי הוא אמור לצאת. ואם לא אעמוד במטלות העריכה בזמן, זה יהיה באוקטובר במקום. נקווה לטוב.

  • טלי  On 16 באפריל 2010 at 19:30

    אני לא עט, אבל נראה לי טו מאץ' לפזר תמונות שלי בכל מקום, ואת הנוצה הזאת אני אוהבת. לא טוב?…

    ברור שזכותך המלאה למחוק ואני לגמרי מסכימה שלפעמים קטע יכול לעמוד יופי בפני עצמו אבל במכלול של הטקסט עדיף בלעדיו.
    כשכתבתי תיזה היה לי קובץ של "למצוא איפה לשבץ" – לא תמיד מצאתי…

    ובאמת שהכרתי אפילו ילדים עם נפש זקנה וזקנים עם נפש של ילדים, והרבה גוונים באמצע גם.

    לגבי ספרים של הסוקרים נדמה לי שאני יודעת על תקדימים אבל אולי נמשיך לדון בזה לא פה…(-:

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: