קסמי קווים

אני מכורה לאיור. האופן שבו אנשים מסוימים יכולים בקו אחד ליצור עולם שלם, שנראה כל כך פשוט – אני מתבוננת ומעתיקה, ו… – ובכל זאת בשלי אין את האוויר הזה שבין הקווים, את הרגש שעולה מציור פשוט של גרניום בעציץ. אני רוצה לנגן, לשיר, לרקוד, לפסל, לכתוב שירה. את כולם אני לא יודעת לעשות ורוצה. אבל האיור…

לפעמים אני חולמת. אני לא מאיירת, אני מאוירת. דמות דקיקת קווים מהלכת בעולם דו מימדי שיש בו כל מה שאני מדמיינת ורוצה, שמציב מכשולים על דרכי, שבו הקו של גופי גמיש ומשתנה כדי להתאים לתנועה שלי, שבו יש צליל מצחיק לנפילה וצליל דרמטי לבריחה. אני המצוירת מתעוררת בתוך הבשר הזה ומקללת. תנו לי להיות קו על נייר, או לפחות להיות מסוגלת לצייר אותו.

מכל האמנים, אני מקנאה באלה שיכולים גם לצייר וגם לכתוב. מכל הדברים בעולם, כשאני מציירת אני הכי מאושרת. (אבל אתם לא רוצים לראות את התוצאות. באמת שלא.)

יש ברשת המון מאיירים שמעלים עבודות טובות, חכמות. לפעמים מאיירים אפילו מפנקים גם בהצגת תהליכי העבודה שלהם.
אם יש משהו בעולם שגורם לי להיות מאושרת לגמרי, זה צפייה ברצף של סקיצות ותוצאה, כמו שגלעד סופר עשה בכתב העת "הפנקס". במוסף הארץ התפרסם לאחרונה גם רצף מקסים שבו תיאר אהוב לבי דוד פולונסקי את העבודה על הכבש השישה עשר, אבל מובן שאי אפשר למצוא את זה באתר בלי להחזיק בדוקטורט בחיפושולוגיה.

בחו"ל יש כמה וכמה אתרים כמו illustrationfriday.com שמציעים למאיירים נושא שבועי. בכל יום שישי, כמו היום, אני משוטטת שם ורואה מה העלו בשבוע שחלף, מה הנושא החדש, מי הגיב אליו מהר ואיזו פרשנות הם הציעו. (השבוע מציירים linked. בשבוע שעבר היה dip.)

אבל גם בארץ יש מה לראות. למשל –

mibo

היא מאיירת, אבל בעצם גם משוררת, או אולי הכינוי פרוזאיקונית מיניאטורות יתאים לה יותר? בכל מקרה, כל פוסט שלה הוא קסם חד פעמי. יש לה ציורים שפשוט מעיפים אותי, כמו זה:

ומשפטים קצרים ונהדרים  כמו:

האנשים האלה, בפיצוציה או בסופר, שקוראים לי 'גיברת', לא יודעים, שלפעמים אני עוד הולכת על גדרות.

היא קוראת מופלאה, עם עין רגישה לפרטים ותיאורים. הציטוטים שלה מציעים קריאה קשובה יותר. אני קוראת אותה כבר שנתיים ואולי שלוש, והקסם אינו מתפוגג כלל.

(מצד שני, היא צנועה ושקטה. אתם לא צריכים להפיץ את זה לכל העולם. הבלוג הקטן הזה, שיישאר הסוד שלנו, טוב?)

קרן תגר

מאיירת חדשה בקורא הרסס שלי. היא צעירה כנראה, ומגוונת, אבל כבר אפשר לראות אצלה קו ברור, בוטח. סגנון אישי מובהק. לא הופתעתי כש"הארץ" התחילו להעסיק אותה, היא שווה את זה.
אחד הדברים הכי מיוחדים שהיא עושה הוא שילובים מפתיעים בין הקו הבסיסי, השחור, לבין כתמי הצבע. והטקסטים שלה מקסימים, פשוטים ונוגעים.

כל ציור שלה הוא סיפור. לפעמים אני מבלה כמה דקות עם הציור, ורק אחר כך קוראת את הטקסט (יותר קל לי לעשות את זה כשהטקסט באנגלית). לפעמים היא כותבת דברים דומים לאלה שחשבתי, ולפעמים זה שונה מאוד, אפילו הפוך לגמרי. אבל כך או כך, מתאספים לי סיפורים בראש.

הכי אני אוהבת אצל שתי המאיירות האלה את העובדה שסיור קטן בבלוגים שלהן מיד עושה לי חשק לכתוב. לפעמים לכתוב סיפור לציור שלהן, לפעמים לכתוב סתם. העיקר לכתוב.

(פעם אחת אפילו קרה קסם. יום אחרי שכתבתי איש, הגיע הציור שלו. כתבתי למיבו בהיסוס, והיא ענתה, "איזה יופי. חיפשתי לו סיפור, והסיפור מצא אותו.")

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chellig  On 9 באפריל 2010 at 23:39

    מיבו היא קוסמת ואני מודה לך על שגילית לי אותה. כבר חודשים ארוכים ארוכים שאני נושמת שניה לפני שאני פותחת את ההודעת מייל על פוסט חדש שלה.

    ענייני בלוג חדש: ראית את הפתרון שמצאתי לאיך להתחיל את השורות לא כלכך צפוף למעלה? יכולה לאמץ.

    • רוני  On 10 באפריל 2010 at 11:08

      ראיתי. בטלפון, הערב.
      ותני לקרן צ'אנס. היא מעולה.

  • רון ניולד Ron Naiweld  On 10 באפריל 2010 at 00:11

    איזה יופי! תודה. לא הכרתי.
    ותתחדשי 🙂

  • נעמה  On 10 באפריל 2010 at 07:00

    מרגישה לגבי איור את אותו הדבר. ממליצה לך גם לבדוק את הבלוג הזה http://tropicaltoxic.blogspot.com/…. שייך לאסף ותומר חנוכה, שני ישראלים, אחים תאומים, תומר עובד מניו יורק ואסף בארץ, הם מתארים שם את כל תהליך העבודה מתחילתו, זוג מוכשר מאין כמוהו, מדהים ומרתק.

    • רוני  On 10 באפריל 2010 at 10:58

      תודה, נעמה. אני מאוד אוהבת את האחים חנוכה. התמכרתי לאחרונה לקומיקס של אסף – אני מניחה שהוא יופיע פה בקרוב. יש איזו כוונה מעורפלת להמשיך לכתוב על מאיירים.

  • מעין  On 10 באפריל 2010 at 10:46

    בספר הילדים החדש של גרוסמן כל הדמויות מצויירות והדס, החברה שרק רחלי רואה, היא דמות דקיקת קווים ודו מימדית.

    • רוני  On 10 באפריל 2010 at 11:00

      הלינק פה בפוסט, ל"הפנקס", מתאר את ההתלבטויות ביצירת החברה הדמיונית של רחלי. תציצי, זה מקסים.

  • רוני (השנייה) אשכול  On 11 באפריל 2010 at 02:12

    יצא לך להכיר את האיור האיראני? זאת תופעת טבע!!!
    http://remochka.livejournal.com/137722.html
    אלה, שווה לעשות איתם שלום…

  • נעמה  On 11 באפריל 2010 at 09:02

    אסף חנוכה היה מרצה שלי שליש אחד… הוא היה מדהים ואני תמיד אוהבת להשוויץ בזה (:

  • שרון רז  On 11 באפריל 2010 at 11:58

    לגמרי עולם שלם ומופלא, איור, כתבת יפה וקולע על זה, רוני, ותודה על הלינקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: