קסמי קווים

אני מכורה לאיור. האופן שבו אנשים מסוימים יכולים בקו אחד ליצור עולם שלם, שנראה כל כך פשוט – אני מתבוננת ומעתיקה, ו… – ובכל זאת בשלי אין את האוויר הזה שבין הקווים, את הרגש שעולה מציור פשוט של גרניום בעציץ. אני רוצה לנגן, לשיר, לרקוד, לפסל, לכתוב שירה. את כולם אני לא יודעת לעשות ורוצה. אבל האיור…

לפעמים אני חולמת. אני לא מאיירת, אני מאוירת. דמות דקיקת קווים מהלכת בעולם דו מימדי שיש בו כל מה שאני מדמיינת ורוצה, שמציב מכשולים על דרכי, שבו הקו של גופי גמיש ומשתנה כדי להתאים לתנועה שלי, שבו יש צליל מצחיק לנפילה וצליל דרמטי לבריחה. אני המצוירת מתעוררת בתוך הבשר הזה ומקללת. תנו לי להיות קו על נייר, או לפחות להיות מסוגלת לצייר אותו.

מכל האמנים, אני מקנאה באלה שיכולים גם לצייר וגם לכתוב. מכל הדברים בעולם, כשאני מציירת אני הכי מאושרת. (אבל אתם לא רוצים לראות את התוצאות. באמת שלא.)

יש ברשת המון מאיירים שמעלים עבודות טובות, חכמות. לפעמים מאיירים אפילו מפנקים גם בהצגת תהליכי העבודה שלהם.
אם יש משהו בעולם שגורם לי להיות מאושרת לגמרי, זה צפייה ברצף של סקיצות ותוצאה, כמו שגלעד סופר עשה בכתב העת "הפנקס". במוסף הארץ התפרסם לאחרונה גם רצף מקסים שבו תיאר אהוב לבי דוד פולונסקי את העבודה על הכבש השישה עשר, אבל מובן שאי אפשר למצוא את זה באתר בלי להחזיק בדוקטורט בחיפושולוגיה.

בחו"ל יש כמה וכמה אתרים כמו illustrationfriday.com שמציעים למאיירים נושא שבועי. בכל יום שישי, כמו היום, אני משוטטת שם ורואה מה העלו בשבוע שחלף, מה הנושא החדש, מי הגיב אליו מהר ואיזו פרשנות הם הציעו. (השבוע מציירים linked. בשבוע שעבר היה dip.)

אבל גם בארץ יש מה לראות. למשל –

mibo

היא מאיירת, אבל בעצם גם משוררת, או אולי הכינוי פרוזאיקונית מיניאטורות יתאים לה יותר? בכל מקרה, כל פוסט שלה הוא קסם חד פעמי. יש לה ציורים שפשוט מעיפים אותי, כמו זה:

ומשפטים קצרים ונהדרים  כמו:

האנשים האלה, בפיצוציה או בסופר, שקוראים לי 'גיברת', לא יודעים, שלפעמים אני עוד הולכת על גדרות.

היא קוראת מופלאה, עם עין רגישה לפרטים ותיאורים. הציטוטים שלה מציעים קריאה קשובה יותר. אני קוראת אותה כבר שנתיים ואולי שלוש, והקסם אינו מתפוגג כלל.

(מצד שני, היא צנועה ושקטה. אתם לא צריכים להפיץ את זה לכל העולם. הבלוג הקטן הזה, שיישאר הסוד שלנו, טוב?)

קרן תגר

מאיירת חדשה בקורא הרסס שלי. היא צעירה כנראה, ומגוונת, אבל כבר אפשר לראות אצלה קו ברור, בוטח. סגנון אישי מובהק. לא הופתעתי כש"הארץ" התחילו להעסיק אותה, היא שווה את זה.
אחד הדברים הכי מיוחדים שהיא עושה הוא שילובים מפתיעים בין הקו הבסיסי, השחור, לבין כתמי הצבע. והטקסטים שלה מקסימים, פשוטים ונוגעים.

כל ציור שלה הוא סיפור. לפעמים אני מבלה כמה דקות עם הציור, ורק אחר כך קוראת את הטקסט (יותר קל לי לעשות את זה כשהטקסט באנגלית). לפעמים היא כותבת דברים דומים לאלה שחשבתי, ולפעמים זה שונה מאוד, אפילו הפוך לגמרי. אבל כך או כך, מתאספים לי סיפורים בראש.

הכי אני אוהבת אצל שתי המאיירות האלה את העובדה שסיור קטן בבלוגים שלהן מיד עושה לי חשק לכתוב. לפעמים לכתוב סיפור לציור שלהן, לפעמים לכתוב סתם. העיקר לכתוב.

(פעם אחת אפילו קרה קסם. יום אחרי שכתבתי איש, הגיע הציור שלו. כתבתי למיבו בהיסוס, והיא ענתה, "איזה יופי. חיפשתי לו סיפור, והסיפור מצא אותו.")

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: