יצירה כמעט מושלמת

ערב אחד, לא מזמן, ישבתי עם חבר בבית קפה בתל אביב, כשאיציק רנרט נכנס. "אתה יודע, אני עדיין קוראת את הסיפור ההוא שלו." אמרתי לחבר, שמכיר את רנרט. "קוראת אותו שוב ושוב, כל הזמן."

"אז תגידי לו!" הוא אמר. ולמרות שסירבתי בתחילה, הוא התעקש שזה רעיון ממש טוב. ואז הוא הציג אותי בפני רנרט.

נורא התביישתי, אבל אמרתי לו, בדיוק כפי שזה: הסיפור שכתב הוא אחד הטקסטים הטובים ביותר שנכתבו בעברית לטעמי. חד וחריף וחד פעמי. טקסט שמעלה דמעות בעיני שוב ושוב. רנרט, מצדו, אמר שזה הטקסט הכי חשוב לו מכל מה שכתב אי פעם.

כשחזרתי הביתה קראתי את הסיפור שוב, ושמחתי שאמרתי לו. מגיע לו.

ראיון?

לקח עוד זמן מה עד שאזרתי עוז וביקשתי את האימייל של רנרט. שאלתי אותו אם יסכים להתראיין לבלוג הזה, ראיון לא עיתונאי במוצהר. לא רציתי לשאול אותו בן כמה הוא, ובראש איזו מחלקה הוא עומד, ומה הוא עושה שם ועם מי הוא חי ואיפה. רציתי לדעת רק על הסיפור הזה. הוא הסכים.
לא מדובר בכתבה או מאמר, אלא בשיחה לא רשמית מדי של קוראת מאוד מסופקת עם הכותב שגרם לה עונג.

הסיפור הזה הוא לא

"אהבה אהבה אהבה" הוא סיפור שאינו קומיקס ואינו רומן גרפי ואינו ניתן להגדרה בשום צורה אחרת. זוהי סדרה של פרגמנטים שעוסקים בדמותו של אדם אחד, נטול שם, ובמפגשים שונים שלו עם אנשים החולפים בחייו. בת השכן הקטנה, הוריו, נשים וגברים שהוא פוגש, שוכב איתם או מתאהב בהם או גם וגם, וגם עץ אחד אהוב. ליד כל פרגמנט יש דימוי, או סדרה של דימויים, שהקשר שלהם אליו הוא לא בהכרח מיידי או מובן מאליו.
הפרגמנטים קצרים מאוד, אין שם מילה מיותרת, ואף מילה לא חסרה. חסכני ומדויק להפליא. אין עלילה לינארית, ובכל זאת יש סיפור, ויש גיבור ודמויות משנה והגיון פנימי. הסיפור מופיע בספר "איך לאהוב" של קבוצת הקומיקס "אקטוס".

אהבה?

רנרט מספר שכשהוחלט שהספר הבא של אקטוס יעסוק באהבה, הוא קצת נלחץ. "חשבתי שאין לי הרבה מה להגיד על אהבה," הוא אומר. "הסתובבתי קצת מסביב לעצמי, ולאט לאט החלו לעלות שברים וחלקים של כל מיני דברים שעשיתי ולא הפכו לסיפור שלם. אני לא בנאדם נורא מסודר, אז החומרים הצטברו במקביל, טקסטים וציורים, במין שתי וערב."
הציורים בסיפור לא נוצרו במיוחד לכבודו. "חלקם מתוך ציורים ישנים שלי. ציטטתי את עצמי, שזה בסדר לדעתי," הוא צוחק. "חלק היו סקיצות, אספתי מכל מיני מקומות. לכל טקסט בניתי איור שידבר איתו, אבל לא היה אכפת לי אם מישהו יבין את הקשר ביניהם."
ובכלל, לא היה אכפת לו מכלום. "גם בסיפור וגם בציורים לא עניין את התחת שלי מה יקרה לאנשים מול זה. לא היה אכפת לי גם שזה בתוך ספר קומיקס, כשברור לחלוטין שהעבודה שלי היא לא קומיקס. עשיתי את זה בשבילי, מתוך תקווה שיהיו כמה אנשים בעולם שיאהבו את זה. זה סיפור לאיציק, עם ציורים לאיציק. ז'אנר לאיציק."

 

 

אהבה אהבה אהבה, איציק רנרט

כללי ז'אנר איציק

"היו כמה החלטות עקרוניות שדבקתי בהן," הוא אומר. "הטקסטים חייבים להיות קצרים, אין כמעט תיאורים, לדמות הראשית אין שם, והשמות האחרים יהיו כאלה שלא מגלים כלום על המקום שבו הסיפור קורה.
"החלטתי מראש שזה יהיה לקוני. כמעט כמו פקיד שמדווח על משהו, ושבסוף יהיה איזה קרשצ'נדו – הריחוק, הציניות והאיפוק יתפוגגו והנפש תצא. וכל זה על אף שבשלב ההוא לא ידעתי מה יהיה הסוף.
"ידעתי גם שהדמות הראשית תהיה אדם לא נחמד. אני לא אוהב שמדברים על השראה, אבל יש נקודות התייחסות. חשבתי על הדמות בסיפור Confessions of a mask של הסופר היפני מישימה. זה סיפור שקראתי בשנות השמונים, ומה שהדהים אותי בו היה שלא הצלחתי להבין את הראש של הגיבור, כאילו הוא כמעט איננו. זה מאוד הקסים אותי. גם 'הזר' של קאמי עושה פעולה דומה.
ואז, מרוב שהדמות הראשית הוא אדם לא נחמד, כמעט התביישתי לכתוב את זה. הוא מתבונן, מרוחק, לא מובן. עד הסוף. רק בסוף זה משתנה."


דברים שקורים בסיפורים

העסק מתחיל להתחמם

מתיאס היה ילד טיפש ורשע.
הוא היה מכה ילדים קטנים ממנו
ומתחצף למורים. יום אחד בחדר
ההלבשה, לפני שיעור ההתעמלות,
כשראה את מתיאס בתחתונים,
הסתבר לו להפתעתו שהוא חייב,
אבל חייב, שמתיאס יתפשט.
עכשיו, מייד, כרגע, בשנייה
הזאת.
אחרת הוא ימות.

ההתייחסות של הגיבור שלך למין לגמרי לא מתחסדת
"כן, הוא נועז וחסר בושה. להבדיל ממני, שאני לא זה ולא זה. אני ביישן ומסויג. אבל ככה בדיוק רציתי אותו."
והוא אוהב גברים ונשים כמעט בלי הבחנה
"נכון. גם את זה החלטתי מראש. הוא פן-סקסואלי, דו-מיני או איך שלא יקראו לזה. רציתי שיגלוש מגברים לנשים בלי לעשות עניין. אכלתי בננה, אכלתי מלפפון, אכלתי פלפל. הוא עושה את זה בלי התכוונות בכלל."
אבל היחס שלו לגברים ולנשים שונה. עם הגברים יש תשוקה הרבה יותר גדולה, עם הנשים הוא ביקורתי
"זה לא מכוון, ואני לא הרגשתי את זה. אבל הקריאה שלך טובה כמו הקריאה שלי."

אם אין אני לי מי לי

כשראה אותה בפעם הראשונה
נחרד. היא היתה דומה לו באופן
מגוחך ממש. קריקטורה שלו, רק
ממין נקבה. מרוב רחמים הוא
התחיל איתה. היא אהבה מישהו
אחר, אבל התפשרה. אחרי שנתיים
של חיים בארץ-המראה, היא זרקה
אותו, לשמחתו. שנה אחר כך
חלתה בסרטן ומתה. הוא חש הקלה
גדולה שהפנים שלו היו שוב רק
שלו.

מה הוא רוצה?
"יש בו משהו כמעט אוטיסטי. הקו המחבר בין כל הסיפורים הוא שהעסק לא עובד. הוא לא מוצא אהבה. יש הבדל בין הכמיהה לחיבור לעוד נפש, שהיא ענקית, לבין הדבר הזה של יציאה לדייט. זה לא אותו הדבר. הוא מסתובב ומכיר בחורות ובחורים, ובמקביל יש לו כמיהה לאהוב, אבל גם להיות בנאדם, לחיות, להיות יותר מחפץ וממחפצן."

ואז

בקטע האחרון משתנה הדובר מגוף שלישי לראשון, ומשהו גדול קורה לו. אהבה. "פחדתי שאני עובר מהלקוניות של הסיפור ישר לקיטש," אומר רנרט.

יש שם גם פאתוס גדול, חסר בושה.
"עם הפאתוס אין לי בעיה, אבל פחדתי שאני מתקרב לסנטימנטליות מוגזמת. אבל כשסיימתי את הסיפור נתתי לו לשכב כמה ימים, ואז קראתי אותו שוב. כשהגעתי לקטע האחרון בכיתי. אמרתי לעצמי, וואלה איציק, אם הצלחת לגרום לעצמך לבכות, שיחקת אותה."

למה אמרת לי בערב ההוא שזה הטקסט שהכי חשוב לך?
"כי כתבתי אותו כמו שכותבים למגירה. מנהמת לבי. אין שם שום דבר שמתחשב במה יגידו, מה יחשבו, האם כך כותבים. ככה הייתי כותב אם לא היה אכפת לי מכלום.
"אני נורמלי, כמו כל האנשים, אז בדרך כלל אני רוצה למצוא חן, וכן מתאמץ. הפעם כתבתי את הטקסט הכי לא מתחנף שאני יכול לכתוב, כולל זה שאפשר לא להבין אותו בכלל. תוך כדי הכתיבה הבנתי שאני עושה לקורא עבודה קשה, שאני הופך את עצמי למעצבן ולא מובן, אבל לא היה אכפת לי."

ואיך הוא התקבל?
"בסופו של דבר הרבה אנשים שאני אוהב ומעריך אמרו לי שהם אוהבים את הטקסט. זה היה נעים מאוד."

אוף

אני לא יכולה לצטט כאן את סוף הסיפור, פשוט כדי לא לקלקל. אבל הקרשצ'נדו שבנה רנרט הוא אכן כמעט מוזיקלי, ומרגישים את העוצמה שלו בגוף בכל קריאה: הריאות מתמלאות והגרון נסכר, והנשימה שוב נעתקת למול היופי.

זה סיפור אחד, קטן, וכמעט לגמרי מושלם.

(כמעט מפני שלא את כל הקישורים בין התמונה לטקסט אני מבינה, אבל גם זה חלק מהקסם. כל כך משעמם להבין הכל.)

הבלוג של איציק רנרט (לא מאוד פעיל, וחבל. יש שם עוד טקסטים שלא שמים זין)

תוספת מאוחרת, נזכרתי בזה. רנרט מדבר על הסיפור:

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית  On 18 במרץ 2010 at 08:55

    והמאבק בין פאתוס לסנטימנטליות וקיטש מוכר וכואב.

    תודה רבה רוני משובבת נפש שכמותך

  • אחת שאוהבת את איציק  On 18 במרץ 2010 at 11:23

    איזה מאמי

  • ח ל י  On 18 במרץ 2010 at 12:08

    עוד אחת שאוהבת גם את איציק וגם את הטכסט שלו.

    נ.ב. כנ'ל כלפיך כמובן 🙂

  • אסתי  On 18 במרץ 2010 at 17:05

    ויקירתי, יש לך טעות במילים "ראיון לא עיתונאי במוצהר" כי הוא יצא מקצועי לחלוטין ולגמרי
    ומשובב נפש עוד הרבה יותר מזה.

    שאפו לשניכם.

  • שרון רז  On 19 במרץ 2010 at 10:13

    אהבתי את הפוסט, הראיון, הרעיון, את, הוא, הטקסטים, האיור, השאלות והתשובות, מעניין ותודה

  • קרן  On 6 באפריל 2010 at 15:29

    אני מעריצה גדולה של איציק (אצלנו בחבורה קוראים לזה "מעריציקים") הוא אחד האנשים שהשפיעו עלי הכי הרבה בעולם. משמח אותי לקרוא עליו תמיד – איש מיוחד. ובקשר לעבודה הספציפית שכתבת עליה: אני מסכימה, זה מושלם. העבודה האהובה עלי שלו. אמן אמיתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: