היעלמות 2

כזו היתה ההתחלה

אין שכחה אמיתית. הכל נמצא שם, בקפלים המגונים של המוח. ברגע אחד, במבט אחד, נפרם אדם מתוך האפלולית ונקרש לכדי כמעט-זכרון. השריטה הדקה בלב יכולה להחלים, אבל אני בוקעת אותה בציפורני, קולפת את הגלדים בעדינות שוב ושוב, מעמיקה אותה. איני רוצה להיפרד מהגעגוע.

אחרי זמן מה אני מתחילה לראות את פניו בכל מקום. איש גבוה מהלך ברחוב לפני. לפתע הוא מרים את שתי ידיו לעיניו. למרות שידיו נסתרות ממני, אני יודעת שהן מאוגרפות, ושהאצבעותיו המגולגלות משפשפות את העיניים העצומות. שקעי עיני משתוקקים אף הם לשפשוף הזה, אבל ידי עמוסות שקיות ורדרדות של קניות מהסופר. אין לי באגט טרי וגם לא פירות וירקות. רק ערימה של שקיות מרשרשות, מלאות שמן וסוכר. אני מפסיקה לאכול, ואני זוכרת אותו. 

הוא מסתורי. מסתורי בשתיקותיו ובדבריו, ואני מפרקת את המסתורין הזה, מנסה לפענח את המסתורין של המסתורין. את היכולת שלא להגיב, את הבחירה לחכות לי תמיד, שאבוא, את המשפטים הקצרים, את מדיניות העמימות המסחררת. יש לזה כללים. רמיזות מעודנות על ידיעה אחת, היתממות מוחלטת באשר לידיעה אחרת. המסתורין הוא קסמו היחיד, כי בהיות המסתורין אין שום ידיעה על טיבו האמיתי.

וכשלפתע הוא מפר את המסתורין ושורף אותי באינטימיות אני מתקשחת, מתקשה שלא לברוח. כן, יהיה רומן חשאי, אני מהנהנת להצעתו המתוקה. הוא מחייך, ואני יודעת שאין שום כוונת ממש מאחורי הדברים, אין רומן חשאי, רק מרד קטן, בעיטה באיסור.
ושוב מסתחררות סביבו דמויות שחלפו ברקע כשהיינו ביחד, מסתירות אותו מעיני, וגופו הדק והעירום מוחלק על ידיהם, וידיו בעיניו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: