הרוצח העצוב והעכבר הסגול

יום אחד, כשהייתי בת עשר, אמי חזרה מהעבודה והביאה לי מתנה: עכבר סגול מלֶבֶד, עם זנב ארוך וירוק. "קלייב עשה את זה," אמרה.
"בשבילי?" שאלתי.
"במיוחד בשבילך," היא חייכה. "בשבוע שעבר הוא עשה עכבר כזה לבת שלו, וביקשתי ממנו שיכין אחד בשבילך."

קלייב

התרגשתי. שמו של קלייב הוזכר אצלנו לעתים תכופות במהלך השנה האחרונה, וגם אני פגשתי אותו כמה פעמים, כשביקרתי בעבודה של אמא. הוא אושפז במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר שבע בהתקף פסיכוטי חריף. לפני כן לא היה מוכר כחולה נפש.
הוא היה גבר אנגלי בשלהי שנות השלושים שלו שנישא לאשה הודית וחי איתה באחד מהיישובים הקטנים בנגב. נולדו להם שני ילדים, והם אהבו זה את זו מאוד.
קלייב היה קצת רכושני כלפי אשתו, אבל ככל הנראה לא היה מדובר במקרה קיצוני, והוא בוודאי לא נחשב כזה ביישוב שכולו משפחות הודיות שמרניות. בתקופה שקדמה להתפרצות שלו הוא חלם כמה פעמים שאשתו מתפשטת ורצה לתוך היער עירומה.
באותו לילה, בחלומו, הוא קם ורץ בעקבותיה. בדרך הוא עבר במטבח ולקח איתו סכין. ביער הוא הרג אותה.

התעוררות

קלייב התעורר ומצא את עצמו עומד בפיג'מה בחדר השינה שלו, ואשתו האהובה מוטלת לפניו, מתה, לאחר שדקר אותה בשנתו.
הוא הזמין מונית, הכניס לתוכה את ילדיו הישנוניים, ושלח אותם לבית חמו וחמותו. אחר כך נסע למיון בבית החולים סורוקה בבאר שבע, לבוש עדיין בפיג'מה מגואלת בדם, ואמר להם, "קרה דבר נורא, ואשתי מתה." הוא לא זכר דבר.
כבר באותו לילה אובחן ואושפז במחלקה הסגורה. בימים הבאים קלייב הבין בהדרגה את שארע – את שהוא עצמו עשה. הוא לא הצליח להיזכר מעולם במאורעות הלילה, ורק זכר את עצמו רץ ביער בעקבותיה ומנופף בסכין. במשך חצי שנה שכב במיטה, מדוכא ואבוד, וסירב להינחם. הוא לא אכל, לא שיתף פעולה עם הטיפול, התאבל על מות אהובתו. הוא חזר ואמר שהם היו זוג טוב, אוהב וחם. שאין לו מושג איך זה קרה. כל מי שהכיר אותם, כולל בני משפחתה של אשתו המנוחה, העיד שכך אכן היו פני הדברים.

זמן

השיקום של קלייב היה איטי וזהיר. איש לא העלה בדעתו להניח לו להשתחרר, אולם הוא הוכר כחולה נפש ולא נשפט. הילדים אומצו על ידי הורי אשתו המתה.
אחרי כמה חודשים החל להתאושש. כשנשלח לריפוי בעיסוק התגלה כשרונו הגדול: יצירת חיות מלבד. הוא הכין עשרות כאלה, למחלקות הילדים בבית החולים סורוקה, לילדיו, לילדי העובדים בבית החולים. הוא היה מטופל אהוב: אינטיליגנטי, רהוט, מוכה יגון.
אחרי כמה חודשים נוספים אישרה לו ועדת החריגים של משרד הבריאות להיפגש עם בתו בת השבע, בליווי עובדת סוציאלית. בנו היה בן שנתיים בלבד באותה העת. קלייב היה אבא אוהב וחם, ובתו העריצה אותו. הצוות שטיפל בו זכר את מראהו מטייל איתה בגן, מספר לה סיפורים, מקשיב לה בתשומת לב.
אחרי שנה הוריו של קלייב ביקשו להעביר אותו להמשך טיפול באנגליה, והוא נסע.

שאריות

זה לא היה עכבר לבד סגול עם זנב ירוק. זה היה העכבר שקלייב הכין לי. בתפרים מדויקים, עדינים. עם אוזניים שהתעגלו בעדינות ועיניים תפורות בחוט שחור, קטנטנות ונוגעות ללב.
קלייב, איש רגיל, כמו אבא שלי, שקם באמצע הלילה ורצח את אשתו. הסיפור שלו עורר בי עניין, סקרנות, מציצנות, אימה. עשר שנים חלק איתי העכבר ההוא את מיטתי בלילות, תחושת הלבד על לחיי זכורה לי עדיין. הייתי מניחה עליו את ראשי, פוגשת את אפו המחודד באפי, ונרדמת בקלות.
בשנים הבאות התפרים לאורך בטנו פקעו מדי פעם ותפרתי אותם מחדש. התפרים שלי היו גסים, לא מיומנים, שונים מאוד מאלה של קלייב, אבל לא יכולתי לאבד אותו. אחר כך הלבד הלך ונשחק, והמילוי בצבץ מתחת לאוזניו, סביב הזנב.

אחרי עשר שנים נכנעתי והשלכתי אותו לפח. למרות כל הזמן שחלף, ואולי בגללו, בובת העכבר הזו עדיין היתה חשובה לי. זו מעולם לא היתה סתם בובה. זו היתה הבובה שלימדה אותי שהכל אפשרי, הטוב והרע, היפה והנורא. והכל מצוי בכל אדם, ודבר אינו מובטח לעולם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 9 במרץ 2010 at 21:27

    כתבת את זה כל כך כל כך נפלא, רוני, וזה כל כך כל כך עצוב ומרתק ומפחיד ואנושי ו….נגמרו לי המילים.

  • אהרן פ  On 9 במרץ 2010 at 22:15

    ואני מסכים בכל פה עם המסקנה שלך.
    במה שקשור לבני אדם- הכל אפשרי, פשוט הכל.

  • הצועד ׁׁהאמיתי  On 9 במרץ 2010 at 22:57

    כתוב יפה ואנושי.

  • אליסיה  On 9 במרץ 2010 at 23:03

    הכל אפשרי.
    ובכל בן אדם יש מהכל. מהטוב ומהרע.
    לא שחור לגמרי.
    לא לבן לגמרי.
    רק המינונים משתנים.

  • ח ל י  On 10 במרץ 2010 at 00:10

    היה כאן משפט על הרצון שלך לזכור משהו….איפה הוא?

  • רוני  On 10 במרץ 2010 at 07:42

    חלי, אני לא חושבת שמחקתי משהו. בטוחה?

  • ימימה  On 10 במרץ 2010 at 08:37

    כתבת אותו בכישרון רב. אהבתי את המסקנה בסופו.

  • אסתי  On 10 במרץ 2010 at 08:46

    איך אדם קם יום אחד ורוצח.
    נכתבו על זה המון ספרים. נטליה גנצבורג עם ה"ככה זה קרה" המופלא שלה, ואחרים.

    ואת הצלחת בהקשבה שלך, בהסתכלות הרגישה, בבחירת המילים הכל כך מדוייקת, לשים לנו אל מול העיניים את הסיפור. ממשי מכל ממש.

    תודה.

  • דרורית  On 10 במרץ 2010 at 09:50

    "זו היתה הבובה שלימדה אותי שהכל אפשרי, הטוב והרע, היפה והנורא. והכל מצוי בכל אדם, ודבר אינו מובטח לעולם."

    משפט נפלא נפלא. תודה עליו.

  • שירה  On 10 במרץ 2010 at 10:33

    כל כך יפה את כותבת רוני. וכל כך עצוב

  • ח ל י  On 10 במרץ 2010 at 21:51

    משהו כמו: לא רציתי לייצר זכרון, רציתי להיות בו או משהו כזה….

    לא כאן? משפט נפלא שנטבע בי והייתי בטוחה שמכאן….כשימצא, אדווח:)

  • יולי  On 11 במרץ 2010 at 03:23

    http://www.designspongeonline.com/2010/03/made-with-love-catnip-mouse.html

    published today.

  • kuksta  On 11 במרץ 2010 at 06:47

    איזה פוסט מרגש רוני, כמו האופי שלך, שמקבל גם את אשר הוא אינו מבין

  • אלירז  On 11 במרץ 2010 at 10:41

    זה כל כך יפה .
    סיפור "קטן" עם עוצמה גדולה.
    התרגשתי נורא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: